שבעה ימים לפני שמלאו לי שלוש עשרה נהרג אבי בתאונת דרכים.
כחודשיים קודם לכן, בסיומה של תפילת השבת, גרר אותי אבי אל
כסאו של רב בית הכנסת, הממוקם בצמוד לארון הקודש, הניח ידו על
כתפי בגאווה לא מוסתרת ופנה אל הרב בעיניים נוצצות, "בעוד
חודשיים ימלאו לבחור שלוש עשרה והוא מבקש לוותר על מסיבת הבר
מצווה לטובת תפילין משובחים ויקרים", אמר והביט ברב כממתין
לתגובתו על הידיעה המרעישה. ואני עומד זקוף ואיני מוציא ולו
מילה אחת מפי ועיניי נעוצות ברב המחייך בעיניו הטובות, פורע את
שיערי באצבעותיו הדקות ואומר, "מגיע לו לזה, שיקבל גם זה וגם
זה" והוסיף כשחיוך על פניו, "ושניהם, שיהיו מהמשובחים ביותר".


ההזמנות למסיבה הגדולה הופצו ברחבי הארץ ובעוד ההכנות בעיצומן
נסענו אבי ואני  לסייר ברחובות מאה שערים על מנת לאתר את סופר
הסת"ם, הידוע באיכויות התפילין שהוא מייצר והמלצה מיוחדת
קיבלנו עליו ישירות מהרב ובחרנו בתפילין משובחים במיוחד. נותרו
עוד מספר ימים בלבד למסיבה הגדולה ובעוד אני שוקד על שינון
טעמי המקרא של פרשת 'ראה' ועל הנאום אותו אני אמור לשאת בפני
הקהל הגדול, הגיע איש משטרה אל ביתנו, כשפניו חתומות ולאחר
מספר דקות עזב את הבית. ועכשיו, משבוטלה המסיבה הגדולה, רק
התפילין נותרו.

אבל בעצם אולי לא רק. במצבי החדש צצו מספר יתרונות כבר בדקות
הספורות לאחר הלוויה. שיירה ארוכה של כלי רכב עזבה את בית
הקברות בדרכה אל דירתנו הצנועה בשיכון בן ארבע הקומות, שנמצא
בקצה שכונת הקטמונים, למרות שתמיד העדפנו למקם אותו בקצה
המושבה היוונית, שגבלה בשכונתנו והייתה מכובדת לעין ערוך באותם
ימים. שביל מרוצף הוביל מהכביש אל עבר חדר המדרגות שלנו,
וכשפסענו באיטיות לאורכו, ראשינו מורכנים, עמדו שכנים רבים על
מרפסותיהם וצפו בנו. מבלי להרים את עיני, ידעתי כי ביניהם,
מביטה בי גם שכנתי בת גילי, דפנה קליין וסוף סוף היא מסתכלת בי
כעל מישהו מיוחד. אני, שלא  היה בי שום דבר שיכול היה למשוך
תשומת לבן של נערות, בוודאי לא את תשומת ליבה של נערה כמו
דפנה,חשתי באותו הרגע כמי שזכה באור מן ההפקר. לא הייתי היתום
היחידי בכיתה או בשכונה, אבל האחרים היו כבר יתומים זה זמן רב
ואני זה מקרוב בא ובכלל, ממני ממש לא ציפו ככה סתם להפוך ליתום
של ממש.


שבעה ימים ישבנו על רצפת הסלון בדירתנו, מקבלים את פני
המנחמים, שהיו פוסעים אל סלון ביתנו כשעל פניהם ארשת רצינית
כיאה למעמד, וזוכים היינו לתשומת ליבם של כל  מי שאבי הכיר
בחייו, עסקני מפלגה, באי בית הכנסת, שכנים, חברים לעבודה וכל
בני המשפחה הפזורים ברחבי הארץ. גם דפנה קליין נכנסה באחד
הימים מלווה בהוריה וראיתי כי המבוכה גדולה ואין היא יכולה
להחליט אם להביט לכאן או לשם ומבטה נע ממקום למקום מאורח לאורח
ומתחמק ממבטי. ומבוכה זו, גרמה לי קורת רוח רבה. וביום השביעי,
היום בו מלאו לי שלוש עשרה שנים, חזרתי מבית הקברות בשעת
צוהריים לוהטת, והחולצה שנעשתה בה קריעה הוחלפה בחולצה חדשה
ובתפילת מעריב כבר הייתי בבית הכנסת 'שערי השמיים' ושם, כל
העיניים  נשואות אלי וגופי נע בדבקות מעלה ומטה, מעלה ומטה,
בזמן התפילה, וקולי אומר את המילים וראשי סחרחר ואינו קולט,
ואני, שמאז ומעולם לא זכיתי מבאי בית הכנסת אלא בצביטת חיבה
בלחיי, ברגע זה ממש  נמצא במרכז מחשבותיו של כל אחד ואחד
מהמתפללים. ואותו רב של בית הכנסת, ישיש מאיר פנים, שעיניו
כתכלת השמיים וזקנו לבן וארוך, ולעולם, כאשר מוזכרים הצדיקים
בסיפורי האגדה, עולים פניו לנגד עיניי, ועיניים טובות אלו של
הרב, היו נעוצות בי ברחמים אין קץ. וכשמגיע הרגע לומר את הקדיש
יתום, דומיה גדולה שורה על כל בית הכנסת ואני, שלווה גדולה
יורדת עלי ובכוונה מרובה, עוצם עיניי ופותח ב'יתגדל ויתקדש
שמיה רבה..' ומסיים ב'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו
ועל כל בית ישראל ואמרו אמן' ומבטא כל תג ותג ומטעים כל הברה
והברה בקולי הרענן והצלול ובאותו הרגע קונה את עולמי. הנה אני,
נער ממושקף, שבמקום לשמוח בחגיגת הבר מצווה, עומד זקוף בבית
הכנסת ואומר בקול רם קדיש יתום, ובזווית עיני אני מבחין
במתפללים השולים מכיס מכנסיהם מטפחות בד ומנגבים בהסתר דמעה
שחמקה לה ובאבלו של נער יתום מוצאים, אולי, נחמת מה לצרותיהם.
כך, ללא כל הודעה מוקדמת, בגיל צעיר כל כך הפכתי לכוכב וזה לא
היה בלתי נעים.

שני בתי כנסת היו ברחוב מגורנו, שניהם בבניין אבן אחד, ממוקמים
קומה מעל קומה ושניהם נקראו 'שערי שמיים', האחד של החסידים
והשני של המתנגדים. אנחנו, שייכים היינו לחסידים, בעיקר מפני
ששרתה בו אווירה שמחה יותר והתפילה חמורת סבר פחות. אלא שבבית
הכנסת של החסידים התכנסו לתפילה רק בשבתות וחגים ואילו אצל
המתנגדים היו מתפללים גם בימי החול ובדרך כלל, היו מתפללי קומת
החסידים מגיעים ללא שום הסוס במשך השבוע ומצטרפים אל המתנגדים.
ובשבת הראשונה לאחר שקמנו מהשבעה, התאספו בני משפחה וחברים,
עלו כולם כאחד אל בית הכנסת של החסידים והאזינו, בגאווה רבה,
כיצד אני קורא את פרשת השבוע שלי, פרשת 'ראה', מתחילתה
ועד סופה על כל טעמיה ודקדוקיה, כשעל גופי אני עוטה את טליתו
של אבי שהייתה טלית של מכובדים, מעוטרת בריבועי כסף מרוקעים
וריחו של אבי עדיין טבוע בה. גדולים רחמיהם של בני ישראל, ולא
מעט מהם הורעפו על ראשי באותו היום והבטחות קיבלתי לא מעט, כי
חתונתי, שתבוא לטובה, תיערך ברוב פאר והדר כפיצוי על שנלקחה
ממני החגיגה הגדולה של כל נער יהודי, אך אני בלבי קיוויתי שלא
ייגמר לעולם.

תמו גם שלושים ימי האבל, ויכולתי שוב לרדת אל משטח הדשא,
למרגלות הבניין ולהשתתף במשחקי הילדים שבשכונה. כבר במשחק
המחבואים הראשון מצאתי עצמי מאחורי שיח גדול כשדפנה קליין
מסתתרת, מתנשפת מהריצה, שפופה, קרובה לצדי, גם אם לא ממש נוגעת
וריח זיעתה מתוק בנחיריי. עד לפני כחודש אי אפשר היה להעלות על
הדעת תמונה שכזאת. פעמיים פנתה אלי דפנה מיוזמתה בשאלה אם ארצה
ללכת עמה אל הספרייה ודרכנו לשם, כשספרים מרוטי כריכה תחת בית
שחיינו, הייתה איטית, שקטה ותמיד בחרנו במסלול הארוך יותר.
שרבוטי הקיר של הפרחחים בשכונה עסקו לא מעט בשידוך החדש למורת
רוחה של דפנה ולגאוותי הרבה.

מספר חודשים חלפו, את פרשת השבוע אצל החסידים קראתי פעמים רבות
ובימי החול, בבית הכנסת של המתנגדים, הייתי נעמד אל הדוכן,
מימינו של ארון הקודש, מול עיניו ואוזניו הפקוחות של הרב,
ומשמש כחזן בתפילת השחרית. ולאחר פעמים רבות כל כך ביום בהן
הייתי נושא קולי ואומר את הקדיש, החלו  אט אט מחשבות זדון
להתרוצץ במוחי וככל שניסיתי להדפן ולסלקן מראשי, חזרו אלו שוב
ושוב ומיאנו להניח לי. יתגדל אני אומר לריבונו של עולם וגם
יתקדש ובו בזמן הולך אבי ונמוג ויתפאר הקדוש ברוך הוא וגם
יתרומם ואילו אבי הולך ומצטמצם ויתנשא בורא עולם וגם יתהדר אבל
אבי הולך ונשכח ויתעלה מלך מלכי המלכים וגם יתהלל ואבי עפר
ואפר ואני איני מבין הכיצד. ובמהלך הימים הבאים, בעוד אני עסוק
בשאלות אסורות, מבעד למלמולי התפילה, אני מצליח להבחין
בלחשושים כאלה ואחרים מתוך הקהל, ומתברר כי נמצא מי שסבור,
בצדק רב מן הסתם, שיש רבים וטובים נוספים, הראויים לשמש כבעלי
תפילה. אט אט, אני מבין כי פג קסמה של היתמות המוקדמת והחיים
שבים למסלולם. אפילו בעיני דפנה קליין הקסם לא מחזיק מעמד זמן
רב ותשומת ליבה מופנה שוב לנערים אחרים ואני, סוף סוף, מתפנה
להתחיל ולהתאבל על אבי.