היצור המזוהם, בעל עיני הלטאה ופני הקרפד, אשר שמו הוא גרוקלס,
ירד דומם ובדד בגרם המדרגות הצר והתלול, שכה מעטים הם אלו אשר
זכו לעלות בו, בעוד תחושה מאוששת של הכרה מפעמת בו. ארשת סיפוק
הצטיירה בו, כיוון שהנה זוכה הוא לחדור מחדש אל תחומי מולדתו,
לאחר זמן כה רב שהתהלך מחוצה לה. הוא היה אפוס כוחות ורצוץ,
בעודו משתאה על כל מה שעשה במשך מסעו המפרך, כל אותן פעמים אשר
עמד פנים אל פנים מול המוות לו הוא סוגד, כל אותם ימים לבנים
בהם דומה היה לו שמאמציו לשווא, ושלעולם לא יעלה בידיו לחזור
ולראות את אדון האופל, כאן, במעמקי האדמה. אך כעת נכון היה
לחייך ולטפוח לעצמו על השכם, שכן שליחותו- כה חיונית ואין שניה
לה במעלתה- הוכתרה בהצלחה."אדון האופל וודאי יתמוגג מפעלי,
לאחר שיהיה החפץ היקר, שערכו לא יסולא בפז, בין ידיו-
והרי לא האמין כלל אמתו שאני, גרוקלס חסר התקנה, המרדן, יגיע
להישג שכזה- ניצחון הבאתי משמיים עד לשאול תחתיות, הריני גיבור
שאין כקודמו או כדוגמתו! הא! ומיהו הצדיק מסדום אשר היה משער
בנפשו שאכן אנוכי מסוגל לכזאת? בחיי, שעוד רגע קט אתחיל גם אני
להאמין בהשגחה העליונה כמו אלו חיוורי הפנים, המאכלסים ביד רמה
את חמשת יבשות תבל שממעל לראשי.....
ברם, מובן מאליו, לי, גרוקלס האימתני, אין דבר בחשש הקשור
לאותם בני אדם ובני חלוף:
הכלח ירד בקרוב על תרבותם הממלאת כשרצי-פריון את חמש יבשות
תבל! וזאת לפי הצו של אדון האופל, הנאצל והאדיר על כולם, כעת,
כמו בעבר, לא יעמוד דבר מלפניו לבצע את זממו ולהשמידם ללא שרד
פליטה- אף אחד  לא ישתווה לכוחותיו, לאחר שאמסור לו את פרי
עמלי....." הפטיר לדידו מיד לאחר שנפח מפיו יריקה מעוררת
סלידה, על רצפת המערה רחבת הידיים והאפלולית בה התקדם ללא
מורא, כמצביא-מפתח מהולל החוזר לעיר המבוצרת, הנסתרת מעיני כל,
לאחר שהשלים את הכיבוש, ובזז את הרכוש העוין. הוא תחב ידיו אל
כיסו המזוהם ושלף משם את הקמיע הנחשק. עוד כשהיה תחת אורה
הבלתי מעורער של השמש- בעולמם העליון של האנשים, הפיק הנאה עד
בלי די רק מלהביט בו- בעיטוריו הנאים, ביופיו הייחודי, בזוהרו
הרב. אולם כעת, מוקף בלחות ובעלטה, נראה החפץ, על כל עיטוריו
ממלאכת מחשבת, עלוב בהרבה. "עברתי גן עדן בשביל זה...." הוא
נזכר בתלאות שחווה על בשרו למען כך שיזכה להניח את ידיו על
החפץ. וכעת חזר למקום מבטחים. הוא הביט בהנאה צרופה בקירות
הכרויים, בלפידים הבוערים מצד לצד ומאירים לעין את ארונות
הקבורה. אם זכרונו נכון הוא- בקרוב יגיע למעיין השחור, אותו יש
לחצות בשייטת! ואכן צדק הוא בהשערותיו, וכבר היה מתקדם איתן
לעבר מחוז חפצו בעודו מהרהר מה רבה תהיה הפתעתו של האדון לאחר
שישמע על כך שצלח במשימתו....סר טעם, ואף מיותר, יהיה לשפוט את
אותו היצור הגוץ והמטונף, שזקנו צומח פרא ומשתרך על רפש עקביו,
בהתאם למצפון האנושי ומורשת עשרת הדברות. אך יש לציין, ולו רק
לשם תיאור נאמן,  שלא נתן אף דעתו לכל אותם מנפגעי מזימתו-
דברים אמורים בכל אלה מבני האדם אשר הונו על ידיו שולל, על מנת
שיסתייע בידו להגיע אל מחוז חפצו, ושילמו על כך מחיר כבד- רבים
מהם כעת מוקפים באבלות, מרירים על הצל בכור השטן שחלף במסווה
בחיקם, והותירם חסרי קורת גג או נכסים. קרוב לעשרים שנות חמה,
שהתמיד הוא במעשיו אלה ללא כל שיקול דעת, כשרק מטרה אחת כנגד
עיניו, מושא שאיפה אחד ויחיד בהלך מחשבתו- להגיע אל מלכת
העננים ולגנוב מידיה את קמיע הבריאה. כעת עמד הוא שוב מול שער
הכניסה אל חדר אדונו המזוויע. הוא לקח מלוא ריאותיו מהאוויר
הדליל והמעופש סביבו, בעודו נכנס אל האגף החשוב מכל בשאול
תחתיות. שם מצא את אדון האופל, שהיה ישוב על כיסאו כתמול
שלשום, מוקף מדורות אש, ומבע נבזה עטוי על פניו. גם בהשפעת כל
הזמן שעבר מאז נשלח לדרכו, עדיין זיהה את גרוקלס כלאחר יד,
ועוד לפני שהבא לפניו פצה את פיו, כבר אז הבין שהשיג את
מבוקשו. האדון שלח יד אל חזהו של שריון המלחמה שעטה עליו תדיר-
כדרכם של כל האחרים שהיו כצלמו, גם הוא, כמנהיג יוצא דופן
ונאור, מעודו לא פשט מעליו את מלבושי הצבא.- "אם כן, גרוקלס
היקר, הנח אותו לפני- וצא את החדר!"... משנותר לבדו בחדרו,
כשהחפץ יקר הערך לנגד עיניו, ידע היטב שכעת הגיע שוב הזמן
לביצוע מלאכתו. אדון האופל נתחייך לעצמו, שוחק בידיו את הקמיע
משל היה עשוי זהב טהור ומבורך, שכה נתחבב עליו במשך עידנים של
חומרנות חסרת מעצורים. ברחשי העלטה השוררת נצח במערה, זו אשר
מתחת לכל התיישבות אחרת בעולמנו, טמונה בעמקי האדמה כצל שאין
מוציאים אותו לראווה- דמה הוא לאלדין המשפשף בין אצבעותיו
הרוטטות את מנורת הפלאים העתיקה, ממנה תצא אל הפועל תוכניתו
למימוש שאיפתו הנצחית. אולם אלדין הצעיר לא הקדים אף בחלומותיו
את התועלת העתידה לצמוח לו מאותו חפץ אשר הוא משפשף בסדירות,
אדון האופל ידע גם ידע את האמור לקרות לאחר שנכס זה נפל אל בין
ציפורניו, שהרי כל חייכם הכין עצמו לרגע זה. אלא שהאדון מעודו
לא שמע בדבר אלדין.

סבורני, שרבים מבני השמיים לא ראו את מלכת העננים ביופייה
המרתק, העמיד והפנטסטי, כמות שראוה אותו לילה, כשהתכנסו לסעוד
פת שחרית באולם החצר, בחיקו התכרבלו תדיר מקורביה ותומכיה. היו
הם לבושים בפאר ומלאי עושר ואצילות נפש, עד שהדמיון בינם לבין
אותם אלים אליהם סגדו בני האדם מיוון העתיקה, היה רב
להפליא.ואכן, מלכת העננים המיודעת ביכרה להיראות במיטבה בשעה
זו, כאשר בפיה ידיעה הרת אסון לאנשיה. טרם הגיעם של חברי
פמלייתה ביקשה שיונח לפניה בקבוק משקה חריף, מובן שהכל התפלאו
על רצונה זה, שהרי מעודם לא צפו בה לוגמת שכר. היה זה מצב
מאולץ וכפוי, הסכנה עמדה בפתח, ועליה מוטל לספר על כך לכל אלו
אשר בחיקה. אך היא נותרה בעשתונותיה לעת עתה, ואולי פחדה כי
כהכה הברק עלולה היא לקרוס תחתיה, מה שוודאי מבאר את השקיקה בה
מזגה לה מלוא הכוס מן השכר, ולגמה אותה כשהיא נטולת גינונים,
לאור פניהם המשתאות של סגניה, שליחיה עלי אדמות, אנשי סודה
ומכריה הקרובים אליה - אשר גדשו את השולחן היפהפה והמוארך סביב
לו. "מה למלכתנו מלאת ההוד ולטיפה המרה הזאת, המנשלת את הלוגם
ממנה מצלילות דעתו וערכי נשמתו?!" השתוממו הם בנפשם. כאן פתחה
המלכה בדיבורה, כאשר עיניה נודדות אל עבר פניו של כל אחד
מהנוכחים בתורו:- "עלי לבשר לכם כדת וכדין," היא פתחה בארשת
נכבדת, אבלה במקצת, "ששליחיו של האדון האפל העלו בחכתם את היקר
לנו מכל- קמיע הבריאה. כולי אמונה שמעתה ואילך לא יקשה עליהם
דבר להשמיד שוב את העולם כולו, ולהותירנו לעבור כל זאת
מבראשית. יודעת אני, שלא שיערתם בנפשכם שכה מוקדם יתרחשו
הדברים, ובכל זאת, הרי שימים ספורים לעולם ולחי שעל האדמה,
כרגיל יימחק שם הכל לכדי אפס. אם חשים אתם צורך להגיב, רשאים
כולכם להתלחש ולהתמרמר כאוות נפשכם, אך כל רצוני היה לדווח זאת
לכם". ולאחר שסיימה אומר, עזבה את האולם ללא כל מילה ופרשה
לחדרה המסוגר בבריח- כמו שתמיד נהגה לעשות כאשר התרחשו הדברים
הללו.היא שהתה בחדר ובהתה בפניה הנוגות שעה ארוכה מול הראי,
עוד בפעמים הקודמות שהתרחש כל זה, נטה שיערה לקבל גוון אפרפר
ודהוי, כזה אשר בני האדם שהיא מסוככת עליהם, מעווים את פרצופם
בסלידה נכחו. ואולם, ראשה הזהוב נותר כפי שהוא, היא תמהה על
כך, בעודה משערת שוודאי מקורה של תופעה בלתי רגילה זו הוא
המשקה המר ממנו לגמה בפעם הראשונה לפני רגעים אחדים.מחשבותיה
נדדו לכיוון אדון האופל... עבר זמן כה רב מאז נפגשה עמו
לאחרונה... ודאי השתנה לא מעט מאז. ומה בדברה? כלום גם בה חלו
תמורות מאז אותו היום? וודאי שכן, לא תוכל להתכחש זמן רב
לעובדה שהיא הולכת ומזדקנת, ומתרשלת בייעודה. כיצד נתנה
לאירועים להתרחש עד לכדי כך? לבה נמלא רחמים עצמיים בעודה
נזכרת בזמנים עברו, בהם הייתה צעירה מלאת חיים וחדורת כוח, אז
הצליחה כמעט תמיד להתגבר על התפרצויותיו של אדון האופל. ואילו
כעת כה חסרת אונים היא לנוכח כוחו המתעצם אל מולה... ולמרות
שסופו של כל עולם להסתיים בדרך זו, הרי שהפעם הייתה בעוכריה
העובדה שהיא איננה כשירה אפילו לנסות לקמוץ ידיה אל נגד כוחות
השאול. האנשים האומללים יושמדו בקרוב על כל צאצאיהם מבלי שיזכו
לראות בעיניהם את האלילה שגוננה עליהם תדיר, שכעת לבה בשרעפים
והיא נועלת עצמה בגובה המרום. ואם יתפללו הם- יתפללו לשווא.
ואם יקוו הם- תתבדה תקוותם. ואם יאמינו הם- תבוא עליהם אכזבה.

בימים הבאים, שהיו רווים במתח עד להתפקע, השתררה אווירת נכאים
כה מובנת מאליה בארמון העננים. אף אחד לא פצה את פיו, לא נמצא
מי שישלהב את ההמונים בנאום טעון עוצמה וחדור גאווה, הכל
העדיפו להתבודד מעל מכריהם, מלאים בהרהורים על הכיליון, ומנסים
את ידם בהשלמה מלאה עם העתיד לבוא בכל רגע. ואילו בממלכת השאול
היו כולם משחרים להסתערות, מכינים עצמם לרגע בו יתבקשו להרוס
עולם ומלואו שמעל ראשיהם, גאוותם כעושי דברו של אדון האופל הכל
יכול פיעמה בהם.
הכל היו מלאי ציפייה לרגע בו יותר להם לעלות אל פני האדמה למען
יבצעו שם חמס וטבח.

ולבסוף, כאשר הגיעה אותה שעה אפלה בה שקעה החמה בפעם האחרונה,
לאחר שהיה סמוך ומבוטח כי לא יתאפשר אף לכל שארית אפשרית של
בני האדם לשרוד את שואתו המוצרכת והנשגבת, כשלועו האימתני
נוגס-הבשרים חתום בחיוך ניצחון, הורה אדון האופל לכוחותיו על
כך שעליהם לבקוע, להבקיע ולעלות שוב ממעל, להסתער על רחבי תבל,
ולהשמיד את כל הנקרה לדרכם בין לילה. הדברים אמורים היו להתבצע
לפי התוכנית הישנה והמוכרת, הידועה מראש ממקרים קודמים.

הפלא ופלא, קץ העולמות התדפק על שערי המציאות, ודמותו בדיוק
למן שחזוה האומנים הדגולים והוגי הדעות הבכירים מימים ימימה,
אכן דובר בתרבות למודה וברוכה, שעוד רגע קט ייסתם הגולל גם
עליה
לנצח:
עם הינף ידו של האדון האפל-
האדמה נחרשה לועות יורקי להבה, הימים געשו בפראות, ואפילו
ממרומי מושבה של מלכת העננים הבוכיה, פצחו ברקים ביתר שאון,
והכו במלוא רגש הפורקן את החי והקיים על רחבי עולמנו אנו. שלדי
המתים, שהרקיבו והתפוררו בבתי העלמין זמנים רבים למכביר, רחוק
מעין אנוש, מעולם לא נראו חזקים וקרואים יותר, בעודם מסתערים
על בני האדם החיים ומוכי הבהלה עד לשד עצמות, תופסים אותם
בחוזקה ולוחשים בקולם המפתה והארסי: "בואו, בואו כולכם אחים,
הצטרפו גם אתם אל שורותינו"...
לא תתארו לכם זוועה גדולה מזו, קוראים יקרים, ואף על פי כן-
קיימת היא...
אותה זוועה כה מקוללת על פני האדמה וברחשי הלבב, עד אשר מיהרה
לקום מעליה תכף ומיד ולהסתלק כלעומת שבאה, מותירה אחריה שטח
נקי ואדמה מטוהרת למען הנבט הבא שיצמח מתוכה.

בהינץ החמה, עם שחר, עלה אדון האופל עצמו ממחילתו המיתולוגית
והלחה אל פני האדמה, בפעם הראשונה מזה דורות רבים. אותה תחושה
עתיקת יומין, שבה הורגל מקדמת-דנא, החלה למלא את חללי נפשו
בעודו צופה בהרס כלול, יציר כפיו. הנה הכל לפניו, זמן כה רב
ביכר לראות כל זאת מחדש...
והנה כעת היה חסר צפייה וטעון התרגשות כנה למען יראה את הבאות
על האדמה הזו, את העתיד לעלות עליה שוב מחדש, רק לשם כך שבבוא
אחד מן הימים יזכה הוא להרוס כל זאת ולהשמיד את התקומה, כדרכו
התמידית. ובכן, כיצד, אפוא, יראו החיים החדשים על פני האדמה?
מי הם בעלי השם, העתידים להתרבות על קרקע זו, לעלות מחדש למעמד
הציוויליזציה, ולהלך מעל ממלכתו התחתונה, מבלי ידיעה על האורב
להן במעמקי האדמה?
אך בכדי לדון בכך, זאת ידע, עליו קודם כל להיוועד כתמיד עם
מלכת העננים, שוודאי תגיע הנה באיחור מה כהרגלה. לפתע מצא עצמו
תוהה על קנקנה של אותה מסתורית שוחרת שלום ושגשוג, כיצד תגיב
היא הפעם לניצחונו המוחלט? בידיו לא נמצא הידע המספיק למען
ישער זאת, כיוון שעבר זמן כה רב מאז ראה אותה אל מול עיניו
בפעם האחרונה... האם זוכר הוא אותה כראוי?
"ובכן, בקרוב תגיע היא לפני, ואז כבר אדע" אמר לעצמו בשוויון
נפש. אותה שעה מלכת העננים ניצבה עדיין אל מול המראה שבחדרה,
בעוד היא גומלת בלבה שהגיעה השעה לרדת כעת אל פני האדמה המוכה
והאילמת, על מנת שתראה מה בפיו של האדון האפל אותו מכירה היא
יפה, או לפחות הכירה...
התרגשות אפפה אותה בעודה מפלחת דרכה בין עננים, עד למרגלות
שמיים, על פני האדמה, שם עמד הוא לבוש בבגדי הקרב וחמוש בנשקו
כהרגלו, ממתין לבואה.-"ברכות לרגל ניצחונך המוחלט, ידידי" פתחה
בפניו בהשלמה עם אוזלת ידה אל מולו.- "יקירתי, האת היא זו
שעומדת לעיני?" הוא השתומם ובת צחוק של מנצחים על שפתיו
"במותי, שהשתנית כל כולך מאז נועדנו באחרונה".- "אכן כן, לא
אוכל להימנע מלהסכים עמך" ענתה לו בנימה עצובה וראשה האגדי
מושפל אל עבר אפר הארץ, כפרח שהנה הוא קמל ובוש מלמתוח צוואר.
נפשו של האדון התערערה בו, באמת ובתמים, לא הייתה זו מלכת
העננים שהכיר לפנים, הנה הוא רואה זאת בעליל. בתקווה לשפר את
רוחה, החל נושא דבריו אל עבר הכיוון הנערץ עליה:
-"ובכן, אני את שלי ביצעתי, ועכשיו, יקירתי, הגיע תורך לתרום
חלק בכל זאת, וודאי תהיה לך מלאכה מרתקת- לברוא מחדש עולם על
האדמה!". -"האומנם?, דומני שאני מנוונת ובלויה למען אעשה כן
שוב... צר לי, ידידי, אך חושבת אני שאינני כשירה לכל זאת, ואם
תרצה אתיר לך את כל האדמה הזאת, למען תעשה בה כרצונך ידידי, לי
אין עניין בה יותר".- "יקירתי, אין את זקנה, חלילה, רק פתיה
מעט... וודאי גם וודאי שעל נקל תוכלי לברוא כל זאת מחדש,
הורידי נא את כל עדיי ההבל שלך"... אמר לה בנימה אמיתית
ותומכת, שלפנים הייתה זרה לדידו. מלכת העננים ניאותה להוריד
מעליה את מעילה ואדרת ראשה, ובחיי שנראתה היא כמו כל האדם לאחר
שעשתה כן, בעוד היא משתכנעת מדבריו של שותפה לחייה ולקיומה:
-"ובכן, אם כך אומר אתה, הבה נדון בדבר הבאות- מי אכן יהיו בני
המינים הבאים אשר יתאגדו כל חייהם כחיץ ביני ולבינך, עד אשר
ניפגש שוב כהרגלנו במתכונת כזאת?". היא התיישבה על אחד הצוקים
התלולים שהתנשאו אל על, כעדות חייה לתהפוכות האדמה שהתחוללו עד
לפני רגע קט. אדון האופל השליך בקלות יד את קסדתו היצוקה מעל
לראשו, כך שנתאפשר לו לראות כראוי. הוא התיישב לצדה בעודו זורק
אל חלל האוויר, שכעת לא נותר איש מלנשום אותו:
-"ומה החיפזון, יקירתי? אמת, גם אני משתוקק כתמיד לפצוח בכל
זאת שוב, אך מדוע זה לא נחכה רגע קט לפני שנצא שוב לדרכנו
החוזרת חלילה? שהרי, ככלות הכל, איננו נתונים למרותו של אף
אחד". מלכת העננים התמלאה בשלווה בהשפעת דיבורו, שוב מצאה עצמה
מחליטה שבאמת ובתמים היה זה כדאי  להשמיד אוכלוסיות רבות
מספור, למען שתזכה להתראות עמו שוב. -"הו, ידידי, אין נפשך
תשער לעולם את הסכמתי עם מילותיך אלו, צודק אתה בהחלט.
הצדק עמך הוא" אמרה בהקלה, בעוד היא משעינה את ראשה על כתפו
המזדקרת כחנית קרב. הוא הסיט אותה בגסות מלפניו, דוחף אותה
מעליו כאילו הייתה טפיל. היא הבינה שיחד עם כל זאת שכחה את
הרגליו הנלוזים, שטבועים בו כדרך הטבע. אלא שאז, סימן לה בידו
וחשף לעיניה חפץ שנצץ לאור השמש משל היה אחד מאותם כוכבים
במרומים. היה זה קמיע הבריאה:
-"סבורני, שתזדקקי לזה" אמר וחיוך נדיר, חסר כל בצע, על
שפתיו...