את נמצאת אצל אחותך בדירה מדפדפת באיזה מגאזין אופנה מלפני
שנתיים, למרות שהיית שמחה להיות בכל מקום אחר, אבל הבטחת לשמור
על האחיינית שלך בזמן שהם הולכים לראות איזה הצגה.
מדי פעם את מביטה בה, שוכבת על השטיח המרוט,מכה עם רגליה
ואגרופיה הקטנים בשטיח ובוכה בפה פעור. אפשר לראות עליה שהיא
בוכה מכל הלב, שהיא בוכה כי משהו מפריע לה, את חושבת שהפעם היא
בוכה על זה שמכריחים אותה לאכול ארוחת ערב, אבל את לא ממש
בטוחה, אף פעם לא היה אכפת לך במיוחד מה קורה אצל אחותך בבית.
האמת, את קצת מקנאה בה שהיא בוכה ככה.
הרי את אפילו כבר לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שבכית, ולא כי זה
היה כל כך מזמן, אלא כי זה הפך לשגרה. את לא בוכה רק כשרע לך
או כואב לך או כי מישהו אכל לך את הפרה הגדולה... את בוכה כי
משעמם לך, כדי לוודא שאת עדיין יודעת איך בוכים, וסתם כי יש
מצבים שמוכרחים לבכות בהם גם אם לא מרגישים כלום בפנים.
אחותך נעה בהיסטריה סביב הילדה, חצי צועקת חצי מתחננת שהיא סוף
סוף תרגע. בעלה עדיין לא חזר מהעבודה, את חושבת שיש לו רומן עם
המזכירה שלו, ראית אותם כמה פעמים יושבים קצת יותר מדי קרוב
בבית הקפה שליד המשרד שלו, אבל את לא מתכוונת להגיד על זה
כלום. כבר מזמן למדת לא להרוס לאחרים את האשליות שהם מתעקשים
לחיות בהן.
אחותך הגיעה להסכם עם הילדה, או ככה לפחות זה נראה מהצד, ארוחת
הערב הוכנסה למקרר ובמקום זה הילדה קיבלה במבה.  את חושבת שאם
זאת היתה הבת שלך בחיים לא היית מוותרת לה ככה, ואז מחייכת חצי
חיוך ומבינה שזאת אחת הסיבות שבחיים לא יהיו לך ילדים.
עכשיו אחותך מתיישבת לידך על הספה עם כתמי השוקולד, היא מיישרת
את השמיכה שהניחה על הספה כדי להסתיר את הכתמים ומסבירה בחיוך
מתנצל ש"ככה זה כשיש ילדים". את חושבת שיש בטון שלה צליל
מתנשא, כאילו היא אומרת לך שלך אפילו דבר בסיסי שכזה לא יהיה,
שאת הרבה פחות מוצלחת ממנה, אבל אולי זה סתם שאריות של תסביך
הנחיתות שהיה לך ממנה מילדות.
היא מדליקה את הטלוויזיה ואת שומעת את קולו של הקריין מדווח על
עוד שני פיגועים שסוכלו, ואחד שהצליח, וחושבת בפעם האלף מתחילת
השנה שאת חייבת לעזוב את הארץ כמה שיותר מהר. הילדה סיימה
לאכול את הבמבה ובאה לאמאל'ה  שתשטוף לה את הידיים.
אחותך מביטה עליך במבט תשוש ואת הולכת עם הילדה במקומה, מנסה
לאטום את מוחך אל מול שטף הסיפורים שהיא ממלמלת על רינה הגננת
והבובה החדשה שקנו לה (או שמא לבובה קוראים רינה?).
בחדר האמבטיה אתן עומדות שתיכן מול המראה, היא על שרפרף לבן
ואת סתם מאחוריה, תומכת בה שלא תיפול. היא שוטפת את הידיים עם
סבון ומחייכת באושר מכל הקצף שנוצר, ואת מקנאה בה בפעם השניה
באותו יום, כי את כבר מזמן הפסקת להיות מאושרת מהדברים הקטנים,
וגם מהגדולים כשחושבים על זה...
היא שואלת בקול מתפנק אם בא לך לשחק משחק, ואת מביטה בפרצוף
הקטן שלה ושוכחת לרגע שאת בעצם לא אוהבת ילדים ומסכימה. היא
מסבירה לך שזה משחק של חיקויים, היא תעשה פרצוף מול המראה ואת
אחריה, ולהיפך, ואת מבקשת להיות ראשונה.
אתן עומדות מול המראה כבר עשר דקות, עושות פרצופים מוזרים אחת
לשניה, ואת לא יכולה שלא להבחין בדמיון הזה שכולם תמיד אמרו
שיש ביניכן ואת תמיד הכחשת. בסוף היא מאבדת עניין ורצה לחדר
שלה לשחק בברביות, ואת מעיפה מבט אחרון במראה וקולטת  שבפעם
הראשונה החודש את באמת  מחייכת.