פרק 666: מארש החתונה.
"אם יש מישהו שמתנגד, דבר עכשיו או נצור פיך לעד", אמר הכומר
בקולו הקשישי. הוא חיכה רגע, וכשלא נשמעה כל התנגדות הוא המשיך
-
"אם כך, אני מכריז עליכם, הארי פוטר והרמיוני גריינג'ר-פוטר,
כבעל ואישה", הוא סיים.
כל יושבי האולם מחאו כפיים ומולי וויזלי מחתה דמעה בממחטה
מטולאת וישנה.
"ועכשיו", הכריז הכומר, "לברכות".
רון וויזלי קם ממקומו.
"אני רק מאחל לכם... שתהיו מאושרים", הוא אמר בקול עגמומי
והתיישב חזרה. אף אחד לא קם לברך יותר.
התחילה מוזיקה וכולם קמו כדי לרקוד. מולי רקדה עם ארתור, דראקו
מאלפוי רקד באיטיות עם אימא שלו ושלח מדי פעם מבטי קנאה אל עבר
הרמיוני שרקדה עם הארי, רון רקד עם אחת מבנות הדוד של הרמיוני:
ילדה בת ארבע עשרה עם הרבה פצעי-בגרות, ג'יני רקדה עם פרד
וג'ורג' רקד עם פרסי, כי אף אחד לא רצה לרקוד עם שניהם.
הארי רקד, לצערו, עם אשתו הטרייה.
קטע מעניין, חותכים, כמובן.
רון והרמיוני ישבו בחדר ההסבה של האולם שבו נחגגה מסיבת
החתונה. הארי הלך לאנשהו והיו הרבה מאוד חבילות לסדר ומתנות
להחליף.
"רון... הייתי חייבת להגיד לך", אמרה הרמיוני בקול מלא צער,
"שאני... אני חיכיתי יותר מדי, אבל הבנתי את זה. אני אוהבת
אותך".
"אבל... אבל את
נשואה. להארי. הוא החבר הכי טוב שלי... אני
לא יוכל לעשות לו את זה... אבל... הרמיוני... אני אוהב אותך",
הוא אמר בהשתפכות.
הרמיוני הביטה בו בעיניים לחות.
"כל השנים האלה הייתי עם הארי. אבל רון... אני אהבתי באמת, רק
אותך". היא הביטה על הדלת במהירות ואז שלפה את שרביטה וביצעה
עליה לחש נעילה.
"עכשיו... אחרי כל השנים... אני אוכיח לך שאני אוהבת אותך" היא
אמרה בקול מפתה.
קטע מעניין, כמובן שעוברים סצנה. חתיכות
"הארי", אמר דראקו ורץ אל הארי, "סוף כל סוף", הוא אמר וחיבק
אותו באהבה.
הארי שלח בו מבט עמוק ואחז בו בשתי כתפיו בחושניות. "חשבתי שזה
לא יקרה לעולם..." הוא התנשף.
"איפה כולם?" דראקו שאל, מסתכל סביבו בדאגה רגעית.
"הם לא ימצאו אותנו... ועכשיו, תוריד את המכנסיים!" הוא ציווה,
מוביל את דראקו לכיוון מיטת קפיצים רחבה עם מצעים פרחוניים.
תקראו הגברת האפורה, והחיתוך, מפה
נרקיסה שוטטה במסדרונות המתפצלים שיצאו מאולם החגיגה. כל
המסיבה היא הרגישה כל-כך זקנה... כל החברים של הארי והרמיוני,
הם כולם צעירים ויפים, והיא, זקנה...
כמובן שעדיין יפה במידה מסוימת מאשר מרבית בנות הארבעים-פלוס
אבל היא שנאה להיות ולהרגיש כל-כך מבוגרת. זה הוריד את הביטחון
העצמי שלה.
והנה התקרבה ההזדמנות להעלות אותו שוב. הוא היה ג'ינג'י, הוא
היה יפה, הוא היה ללא ספק צעיר, הוא לא היה מחויב רגשית... או
שאולי כן... למי אכפת?
"אתה רון, נכון?" היא שאלה אותו בקול סקסי. רון הנהן בחשש.
נרקיסה ציינה לעצמה את העובדה שהוא הסמיק מאוד ושגלימתו היתה
הפוכה.
"אולי בא לך לבוא לראות את אוסף השזיפים המיובשים שלי? הם
נראים רעננים במיוחד כשמסתכלים עליהם דרך הג'קוזי", היא הוסיפה
בקול עמוק, אינפפה לכיוונו במבט מעורפל ומלא משמעות והשתדלה
לחשוף כמה שיותר כתף מקשישה מבעד לחולצת הקטיפה שלה, שהיתה
בצבע סגול-חציל עמוק.
רון נראה מזועזע מעט.
"תסלחי לי גברת מאלפוי, אני ממהר", הוא מלמל, נתן מבט מהיר
בדלת החדר שממנו יצא לפני כמה דקות והמשיך לרוץ במורד
המסדרון.
אתם לא רוצים לדעת מה קרה אחרי זה, אז נחתוך
"אוהף אותי, לא אוהף אותי, אוהף אותי, לא אוהף אתי, אוהף אותי,
לא אוהף אותי..." קרום מלמל, תולש עלי כותרת ומפזר אותם בגן
הפרחים הססגוניים שבו הוא ישף ברגעים אלה ממש.
"אוהף אותי!" הוא קרא פתאום בשמחה וקפץ אל רגליף. "דראקו..."
הוא מלמל באושר, דמעות שקופות ומלאכותיות מציפות את עיניו.
פתאום הוא הבחין בקצה ראש כסוף-בלונדיני מופיע ונעלם באחד
החלונות הקרופים אליו. ויקטור קיפץ קדימה בזינוק מאושר, מוכן
לגלות זוג עיניים אפורות וקרות מביטות עליו באהפה שאינה קיימת
במציאות, לפחות לא בשלו, אך מה שהוא גילה היה זוג עיניים
ירוקות מוקפות במשקפיים עגולים, מביטות עליף באימה.
"ידעתי שניתפס!" העיניים הירוקות זעקו. הפה שמתחת לעיניים
האפורות החל לקלל במרץ, במספר שפות ובאוצר מילים מורחף ומקיף
במיוחת.
"דראקו, אתה... אתה בוגד בי..." קרום קרא בקול שבור שנסדק יותר
ויותר עם כל הברה. העיניים האפורות הביטו עליו בבוז המיוחד
לבעליהן החושני.
"ואתה!" פנה קרום להארי. "אתה - אתה
נשוי! ל.. להרמ-או-ניני,
היא... היא
אוהפת אותך! ואתה בוגד בה ככה?!" הוא זעק בשיברון
לב.
הארי הביט בו באטימות.
"אתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות..." דראקו אמר להארי מזווית
פיף. "אסור שיגלו עלינו. זה יהרוס הכל".
"כן... בספירה עד שלוש..." הוא מלמל, מסתכל על קרום במבט קר.
"אחת, שתיים, שלוש!"
הארי ודראקו קפצו שניהם על קרום, מצמיתים אותו למיטה וחוסמים
את פיף עם התחתונים בטעם תות שהארי קנה בשוק של הוגסמית. הארי
הושיט לדראקו את החגורה המעוצפת שלו והוא קשר אותו איתה, חבט
בו קלות, וקרום - אפילו לפני שכף ידו העדינה והמרוככת בקרם
ידיים משמן אגוזים פגעה בו, ראה כפר כוכבים, ושחור. הרבה
שחור.
דראקו הרבה יותר חתיך מרון, חותכים
"תגיד, ראית את ויקטור קרום?" הרמיוני שאלה את בעלה הטרי,
הארי, וסידרה לו את העניבה, שהתקמטה מפאת עיסוקים למיניהם,
{באמת מעניין אילו...
-} היא הרימה אליו את עיניה הענקיות
שהיו הרבה-יותר-מדי מאופרות ורפרפה כמו שהיא למדה מהמוכרת
בערוץ הקניות. לא עבד.
"לא ראיתי אותו", הארי ענה במהירות, "למה את שואלת את זה דווקא
אותי?" הוא שאל בחשד.
"כי אני מריחה את הבושם שלו ממך..." היא אמרה, מרחרחת.
חייו של הארי עברו במהירות מול עיניו אך לבסוף הוא התעשת וחשב
במהירות- "היא תחשוב שאני בוגד בה
איתו! יאאאק!"
"הרמיוני, מותק - זה
לא מה שאת חושבת..." הוא התחיל, אבל היא
השתיקה אותו עם אצבע ארוכה וצבועה בצבע ורדרד מזעזע.
"אל תדאג, חמוד, אני מבינה שאתה מרגיש חוסר ביטחון עצמי, אבל
אם תשתמש בבושם שלו זה לא יגרום לך להיות הוא, חומד. אני אוהבת
אותך בכל מקרה... אל תדאג", היא אמרה בחיוך מנחם וחיבקה אותו
חיבוק של יד אחת, ופרעה את שערו הפרוע בלאו-הכי ביד אחת.
הארי הביט מעל ראשה של הרמיוני, שנשענה עליו באופן לא נוח
במיוחד, על החלל שמולו, כשפתאום ראה שיער בלונדיני-כסוף שמחובר
לגוף, שהיה מנופף אליו בקוצר רוח.
הארי מיהר להשתעל, למלמל לעבר הרמיוני - "הנוחיות קוראת לי" -
ולרוץ אל עבר דראקו, שתפס אותו בידו וגרר אותו לחדר צדדי.
"קרום נעלם..." הוא אמר.
פרק 90210: המסיבה.
דראקו אירגן מסיבה בגינה של משפחת מאלפוי. זה היה אמור להיות
תירוץ כדי שהארי יוכל לבוא אליו, אבל הוא הזמין גם את ויקטור,
את הרמיוני, רון וג'יני.
הרמיוני ורון שתו מרטיני מעורבת ביין דבש והתחבאו מאחורי
השיח.
"אני לא יכולה יותר" אמרה הרמיוני וגיהקה "אנחנו חייבים לספר
למישהו".
"לספר מה?" אמר רון, לקח עוד לגימה של יין והשעין את ראשו על
כתפה.
"עלינו" היא אמרה בהדגשה וציחקקה. אם מישהו היה מתקרב אל השיח
הוא היה שומע עכשיו ציחקוקים וקולות של נשיקות, אבל, למזלם, אף
אחד לא התקרב.
סלאשים זה רעעע, אז נחתוך ל...אהמ... משהו אחר
נרקיסה מאלפוי הסתובבה במסיבה של בנה, כוס שמפנייה בידה ולבשה
חולצת משי לבנה ש"במקרה" נרטבה כשהיא השפריצה על עצמה בצינור
מים. היא גם "לא שמה לב" שהחולצה רטובה ושהיא שכחה ללבוש חזיה.
אופס.
היא איתרה מטרה אטרקטיבית מולה. שיערו השחור נידף ברוח הקלילה,
משקפיו היו עגולות. עיניו ירוקות כקרפד משומר. צלקתו בהקה
בפניו. הוא היה מפורסם, וגם עשיר, וגם נשוי... לא נורא.
"תגיד, זה כאב כשנפלת מגן-עדן?" אמרה נרקיסה בקול מגרה ונצמדה
אליו באופן שבו הוא יוכל להריח את
"פריחת ההדרים של שאנל"
שלה ולראות בפירוט יתר את החזיה שלה, או את חוסר החזיה שלה.
"תסלחי לי גברת מאלפוי, אבל אני צריך ללכת לבדוק אם אני שם",
הוא אמר במהירות, רץ אל הבריכה וקפץ אל תוך המים.
סלק זה בריא. חותכים
ויקטור הסתופף בהילוך חסר מטרה במסיבה המשעממת הזו. דראקו היה
עסוק בחיפוש תחתוני המשי שלו להיום בערף, הרם-און-ניני היתה
עסוקה בלהיעלם לו, ואף אחת לא היה שם כתי לפדר אותו.
"ראית את הרם-און-ניני?" הוא שאל את אחות של רון, ג'יני.
"לא," היא ענתה, "אבל אם אתה רוצה אני אלך לחפש אותה".
אבדה קדברה, זה חותך יופי. תנסו
ג'יני הלכה בחצר של משפחת מאלפוי. היא חשבה על הארי, שקודם
ראתה אותו בתוך הבריכה, עם הבגדים אבל... רטוב... ווארף...
"הרמיוני? ויקטור מחפש אותך... איפה את?".
לפתע (נבהלתם, נכון?) היא שמעה את קולה של הרמיוני מבין
השיחים. היא... היא ציחקקה.
"די, נו, די. זה
מדגדג". ואז נשמע קול של עוד מישהו, קול
שג'יני זיהתה טוב מאוד.
היא התגנבה אל השיח, בשקט...
"אהה!" היא קראה והזיזה את עלי השיח. נשמעה קריאה מבוהלת.
"הרמיוני?
רון?" הרמיוני ורון, כך נראה, היו...אה...
עסוקים. הרמיוני ציחקקה וצחוקה קפא כשראתה את ג'יני
Vampires in the sun, bite me I'm
cutting
"עשי זאת" אמר וולדמורט. הוא עמד בחדר גדול ומרובע. בידיו היה
חתול ג'ינג'י ושמן: קרוקשנקס.
מינרווה הנהנה ויצאה בבהילות מהחדר. וולדמורט חייך לעצמו.
"אתם תראו... אתם תראו. לא האמנתם שאני.
אני, לורד וולדמורט
יכול לעשות את זה. אבל אני אעשה, אני וכדורי פרווה.
לוקחים כרוב וחותכים לרצועות קטנות
סאם היה בתוך חדר ההנהלה, תופס את הצפרדעים והארווי השגיח על
הכלוב הגדול בו שמו את כל מה שתפס. נשמע קירקור קולני מאחוריו.
הארווי הסתובב. זו היתה הדלת לספרייה החדשה והיא היתה פתוחה.
באמצע המפתן עמדה צפרדע, או שאולי היה זה קרפד. הארווי לא
הבדיל ביניהם במיוחד. הוא שם לב שהצפרדע נראית כאילו הוא צופה
בה מבעד למסך ערפל מוזר. פתאום הכל השתנה.
המסדרון בו עמד נראה ישן יותר, היו דגלים ותמונות אחרות על
הקירות, ובתוך הספרייה, שקודם היתה ריקה, עמדה עכשיו אישה
וצעקה על נער שמנמן ונמוך, שהחזיק בידו קרפד, או צפרדע.
הקרפד קיפץ מידו של הנער ואל עבר דלת היציאה. הנער השמנמן נבהל
ודרך שטף הצעקות הארווי שמע אותו קורא- "טרבור! חזור הנה!"
הקרפד נעצר על סף הדלת ואז, כמו שהופיע, הכל נעלם.
מאחוריו היה כלוב עם צפרדעים, וחדר ההנהלה.
ננהההה... עבדנו עליכם, זה היה חיתוך מהיר למיסלטוויט.
תקראו! (:
ויקטור לא ממש אהף את המסיבה הזו. בהתחלה, הארי והחפר שלו,
דראקו, ניסו לקשור אותו למיטה בעסרת תחתונים בטעם תות, אולי
דראקו לא אוהף אותו יותר? לא, שטויות, לא יכול להיות... אבל
עכשיו, עכשיו הוא חיפש את הרם-און-ניני. ג'יני אמרה שהיא הלכה
לחפש אותה, אפל סה היה לפני חצי שעה. עכשיף, הוא החליט, הוא
ימצא את דראקו. הוא עלה לחדר באחת מחדרי האחוסה. אחוסת מאלפוי
היתה ענקית, דפר שהקשה עליו למצוא את דראקו אפל... הוא יצליח.
"דראקוווווווווווווווווווווווווו....!" הוא קרא. הוא עצר לרגע
או שניים והקשיב, אבל שום תגובה לא נשמעה. "אולי הדראקו שלי
מנסה להסתתר?" הוא חשב בחיוך, החליק את גבתו האחת ומיהר להתגנב
במסדרונות.
מה, זה דם?!?!?!?!?!?! מהסכין? זה חתוך? יאק!
וולדמורט, שכבר יצא מהחדר העגול והמשולש, מחזיק מתחת לזרועו
השמאלית גוש נוצות, שיכולות להיקרא גם פרווה, התעטש.
אויש, תראו, פלר היא כזאת כוסית, איזו חתיכה
"דראקולה, השמע קול!!" ויקטור קרא בחיוך.
תשובה לא נשמעה, מה שהקטין קצת את החיוך על פניו של קרום, אבל
הוא עדיין נראה כמו מפגר - אין לכם מה לדאוג בקשר לזה. "אוי,
זאת את!" הוא קרא בבהלה כשהוא נתקל בדמות בעלת חולצה לבנה
ורטובה, וממה שנראה... המממ... חסרת חזייה.
"אני", היא אישרה בקרירות.
"אמממ... למה העיניים שלך גדולות כל כך?" הוא שאל בחשש.
"זה כדי שאני אוכל לראות אותך יותר טוב, לעת זקנה הראייה
מתחילה להטשטש", היא ענתה בטון חלול.
"ו.. אמממ... למה החולצה שלך שקופה כל כך...?" הוא שאל בחרדה
הולכת וגוברת.
"זה", היא ענתה, לוקחת צעד חושני קדימה, לכיוונו, "בשביל
ש
אתה תוכל לראות יותר טוב..." היא אמרה, מצמידה את קרום
המופתע אך מאושר אליה.
קטע מעניין באופן מחליא, אני הולכת להקיא ואת הורידים שלי
לחתוך
"הרמיוני?
רון?" חזרה ג'יני בקטע מלודרמטי. שניהם הרימו את
מבטם אליה. "לא הייתי מאמינה שאתם... אבל, אחרי הכל", חיוך
תחמני התפשט על פניה של ג'יני. הם לא יכלו לשמוע את המחשבות
שעברו בראשה, אבל אתם יכולים...
אם רון והרמיוני ביחד.... זה אומר שהרמיוני לא אוהבת את
הארי, מה שאומר שיש סיכוי שאני לא אצטרך לבגוד בחברתי הטובה
ביותר כדי לצאת עם הארי מתמוגגת
אני חייבת לגרום להם
להתגרש... אני אעזור לרון והרמיוני.
היא רק חייכה בתמימות. רון נבהל.
"אבל ג'יני", הוא אמר ברצינות תהומית, "אסור לך לספר... לאף
אחד. אסור שיידעו!" הוא קם ממקומו וניער את עלי השיח שנתפסו
בבגדיו. הרמיוני עשתה פחות-או-יותר את אותו הדבר והנהנה
בהסכמה.
"ב-בטח... אל תדאגו. סודכם שמור עימי", היא חייכה והלכה לקחת
עוד כוס של המשקה הצהוב שבא בכוסות גבוהות עם מטריה.
ג'ק המרטש, הוא היה חותך אנשים... בלעעע
"עכשיו" אמרה נרקיסה, מדליקה את הסיגריה שאחרי, "לא צריך
להשאיר ראיות. אתה החולייה החלשה. שלום." ותוך כדי דיבור היא
הוציאה אקדח ממתחת לכרית, קרצה וירתה בקרום.
"חבל" היא מלמלה לעצמה תוך הרמת הגופה וזריקתה מהחלון אל הגינה
של השכנים "היה לו מבטא נורא סקסי".
פרק 0.314159265358, פאי: הבוקר שאחרי, יה רייט.
"ויקטור קרום מת!" הודיעה הכותרת הראשית של העיתון. הארי קרא
אותו וירק בטעות קצת קפה (מפולים שילדים בני שמונה בברזיל
טוחנים בשביל משכורת מינימום).
"הרמיוני!" הוא קרא לאשתו שהיתה עסוקה בכתיבת מכתב אהבה לאמ...
מישהו (בואו נחשוב למי) והיתה בחדר השני. "שמעת שקרום נרצח?".
נשמעה צווחה מהחדר השני. וזו לא היתה צווחת אימה. למען האמת,
הארי היה בטוח וזה נשמע מאוד כמו
"ייאאאאאאאאאאאשששששששששששש!!!!!!!"
היא באה בריצה למטבח כדי לראות את הכותרת.
נמצא בחצרם של משפחת אמברסון
כדור אקדח בראש
בלה בלה בלה
"אבל... מי יקבל את כל הכסף שלו?" שאל הארי בצער, מהרהר בכספת
המלאה שיש לו בגרינגוטס וכמה זה היה נחמד אם היתה לו עוד אחת
כזו. מלאה כמובן.
"צריך לקרוא לחוקרים... והחוקרת הכי טובה היא (סבתא?
מזמזמת
את "סילבסטר וטוויטי) מינרווה מקגונגל!" קרא הארי. "הירושה...
תהיה... שלנו... והמשרת... יצא... להצטרף... לאדונו...".
הרמיוני הרימה גבה. הארי רץ לטלפון לצלצל למקגונגל.
נו? איך עד עכשיו? מעניין? לא? אז תחתכו
"כן, כן, לא, כן, עשרים מיליון אוניות ליום, לא, לא, כן, לא,
כן, כן, מחר בשמונה", היא ניתקה.
"הוא רוצה לשכור אותי", היא מלמלה אל וולדמורט שישב לידה, מלטף
את קרוקשנקס מאחורי האוזניים.
"יופי" חייך הוולדמורט בשביעות רצון. "זה רק יכול לעזור... רק
יכול לעזור... רק יכול לעזור (זה הד אם לא הבנתם)".
אמרנו שחותכים כל פעם בקטע מעניין... עכשיו זה מחמת הספק
"שמעת על קרום?" שאל רון את הרמיוני. הם ישבו בחדר של רון על
המיטה וקראו שירים ליריים.
די נמאס להם מהקריאה אז הם עברו לנושאים אחרים.
"כן... הארי סיפר לי", היא נשענה על כתפו כדי להביט בספר הפתוח
שהיה מונח על ברכיו. "הוא שכר מישהו כדי לטפל בירושה... אני לא
יודעת למה הוא כל כך רוצה כסף וגם יש לי הרגשה שהוא בוגד בי...
לא שאכפת לי", היא עצרה כדי לנשק אותו "אבל אם הוא לא אוהב
אותי למה הוא כל כך לחץ עלי להתחתן איתו?".
אווירת מסתורין... המתח, המתח... אבל אז... חותכים!
"לא פרד. למה לך?" פרד וג'ורג' עמדו מעבר לדלת חדרו הסגורה של
רון. פרד בדיוק סיפר לג'ורג' על תוכניתו הזדונית.
"אנחנו נגרום להם להתחתן ואז ניקח להרמיוני את כל רכושה... היא
מיליונרית, אתה יודע... ואז יהיה לנו מספיק כסף לחנות בדיחות
סוף כל סוף", הוא צחק בשקט, אך בזדוניות.
"אבל פרד, אז לא נרוויח את הכסף בצדק וביושר ואז זה לא יהיה
כסף נקי, ותחשוב על הרמיוני", אמר ג'ורג' בקול אומלל.
"אני חושב..." אמר פרד, עיניו מנצנצות בזדוניות, וג'ורג', שלא
ירד לעומק דעתו, הביט בו בבלבול ונאנח.
יש איזשהו קסם חיתוך?
"דראאאאאאאאאקקקווו!!" נרקיסה קראה.
תוך שתי שניות וחצי נכנס לחדר דראקו, מחייך במבוכה ומסדר את
החולצה בתוך המכנסיים. שתי שניות ושלוש מאיות השניה אחרי זה
נכנס לחדר גם הארי, מסדר גמכן את המכנסיים בתוך החולצה ומחייך
חיוך שנראה מביש למדי.
ברגע שהוא נכנס לחדר עיניה של נרקיסה הוארו, והיא התיישרה
מייד, מזדקפת במקומה מהתנוחה הרפויה שבה היא ישבה קודם, מבליטה
את ציציה הצמוקים {היא עדיין לא שמה חזייה} לכיוונו.
הארי השתעל.
"כן, אמא?" דראקו שאל, ברור לעין היה שהוא מרגיש לא בנוח ורוצה
לצאת. נרקיסה לא הבינה למה.
"לא חשוב כבר, דראקו'לה, אני רואה שיש לך חברה, אתם מוזמנים
להצטרף אליי לכוס תה.. אם אתם רוצים, כמובן..." היא מיהרה
להוסיף, רואה את המבט האומלל ששני הבחורים הצעירים שמולה שלחו
אחד בשני.
בלי לחכות לתשובה, היא כבר ערכה את שולחן התה לשלושה, מוציאה
עוגיות תוצרת המאפייה הפקיסטנית שברחוב ממול ועורכת אותן על
צלחת חרסינה.
"אתם יכולים לשבת כאן", היא אמרה, מתיישבת באמצע, ומחווה לכל
אחד מהם לתפוס כיסא מצד אחר שלה. "זה בסדר.." היא אמרה, משתדלת
לחייך חיוך שיהיה מפתה, ומגרה, אך למען האמת הוא רק גרם להארי
להקיא מאוחר יותר, לשרותים, את חצי העוגיה שהוא אכל.
"אז יאללה, חמודים שלי, תדברו על משהו. אני יודעת", היא אמרה,
עיניה ניצתות בהתלהבות. "בואו נרכל קצת. יש לי רעיון-" היא
אמרה, שולחת מבט נלהב בכל אחד מהם. זה כל כך הזכיר לה את
המסיבות פיג'מות שהיא הייתה משתתפת בהן בצעירותה, {
שיעול
עמוק} כל החברותא של הבנות...
"אני אספר ראשונה, ואתם אחריי", היא אמרה, מנסה להיזכר באחד
מהדברים שעליהם הן היו מדברות. "מה התכונות שהכי מושכות אתכם
בגבר שלכם..." היא שאלה בחיוך, מוזגת לעצמה עוד ספל תה.
הארי ודראקו הסמיקו עד מכף רגל ועד ראש.
אכלתי את כל הפיצה ונשארה רק חתיכה
הארי נכנס חרש חרש הבייתה, פוסע על קצות האצבעות, מקווה לא
להעיר את אשתו הטרייה, והריחנית גמכן.
בקצה השני של הבית, הדלת האחורית נפתחה בשקט בשקט, ודמות קטנה
{וריחנית?!} פסעה חרישית על השטיח.
שתי הדמויות כיוונו פעמיהן למקום מסוים. חדר השינה.
המסדרון הלך והתארך, והרמיוני, שחזרה כעת הבייתה ורצתה להיכנס
למיטה ולקוות שבבוקר הארי לא יזכור שהוא הלך לישון עם עצמו,
נאנחה. כבר על השבוע הראשון של הנישואים יש בגידות. "נו, טוב,
זה קורה במשפחות הטובות והעשירות ביותר", היא הזכירה לעצמה,
"אבל גם בעניות", היא מיהרה לענות לעצמה בתקיפות, מתמוגגת
למראהו של רון בדמיונה.
היא פנתה לפתוח את דלת הכניסה, מהלכת בעדינות על גרביה, מכיוון
שאת הנעליים היא הורידה בכניסה. היא נכנסה לחדר, סוגרת את הדלת
מאחוריה, אך למרות שהיא פסעה בזהירות בחסות השטיח המשתיק
צעדים, היא נתפסה.
"הרמיוני", אמר קולו חמור הסבר של הארי. "מה את עושה? איפה
היית?" הוא חקר.
"אני.. אמממ.. אממ.." היא גמגמה, לא יודעת איך לתרץ את איחורה
המוגזם במיוחד, ומצד שני - יודעת שאת האמת היא לא יכולה
להגיד.
"אני רק רוצה להזכיר לך, הרמיוני", אמר הארי, באותו טון נוקב
וזעוף, "שאם את בוגדת בי, אני יכול להוציא גט ולהתגרש ממך,
ובהתאם להסכם הנישואים {"שהחתמתי אותך עליו כשהיית שיכורה
לחלוטין", הארי הוסיף בליבו} את תאבדי את כל רכושך, כפי שאת
בטח יודעת", הוא סיים בשביעות רצון.
הרמיוני, חסרת מילים, נאנחה, החליפה בגדים, ונכנסה למיטה,
ממלמלת - "לילה טוב, מותק".
הארי חיכה כמה דקות, וכשהוא היה בטוח שהיא נרדמה, הוא יצא
במהירות מהמיטה, שהוא שכב בה, לבוש לחלוטין, והחליף לפיג'מה
שלו.
נעליו, שהורדו רק חמש דקות לפני כן, הצטרפו לנעליה של הרמיוני
ליד הדלת.
פרק 27: הפגישה...
למחרת בבוקר בשמונה הגיע, והפגישה של הארי {עם הרמיוני נגררת
מאחוריו} עם מקגונגל הגיעה.
הארי הגיע {הרבההה יותר מדי פעלים בשורש ה.ג.ה (מה? זה לא
השורש? אז זאת סתם פרסומת סמויה.. או שלא סמויה)} אל הכתובת
שנשלחה אליו בדואר ינשופים ודפק בחשש על הדלת. הוא מעולם לא
היה בקצה הזה של העיר, והיו שמועות שזה מקום מפוקפק. אבל מצד
שני, העסקים שהוא עמד להיכנס אליהם היו, ובכן, מפוקפקים!
הדלת נפתחה על- ידי עוזרת בית/משרתת בסגנון ויקטוריאני שהחזיקה
מעמד למעילים בידה השמאלית ונר בימינית השניה. "you rang?".
היא אמרה, והוסיפה "להיכנס".
הארי והרמיוני צייתו, אם כי הרמיוני פלטה יבבה מוזרה.
"חדר". אמרה האישה, מצביעה על גרם המדרגות המפותל שהיה בקצה
הרחוק של האולם. "לעלות".
הארי והרמיוני צייתו, אם כי הרמיוני פלטה עוד יבבה מוזרה.
"ששש..." הארי אמר, והניח רגלו על המדרגה הראשונה. "את לא
צריכה לפחד", הוא אמר בטון בטוח בעצמו.
המדרגה נעלמה והוא נפל פנימה.
"מותר לפחד", הוא אמר בבהלה, לפני שקולו נמתח לצעקה ארוכה
ומהדהדת, למרות שהיא נבלעה בקלות בצווחותיה המפוחדות של
אישתו.
תראו אלאדין, סרט שולת!!1, חותכים
הוא נכנס בחזרה אל חדר הבקרה. קרוקשנקס קפץ אל חיקו אבל הוא
סילק אותו במחבט הטניס החשמלי לגירוש יתושים שלו (Made in
China) והביט בכדור הבדולח. הערפל הלבנבן נראה היום....
אחרת...
אם כבר אייקונים, חתיכה אמיתית...
"אני רוצה לגעת שוב בפוטר", זמזם לו דראקו בשקט בעודו מהלך לו
באחוזת מאלפוי.
"דראקו?" התחילה נרקיסה בחשש. היא כבר, תודה לאל, לבשה חזייה.
וגם חולצה יותר נורמלית. דראקו הסתובב אליה בחשש.
"אימא" הוא אמר ברשמיות אופרת-סבונית. אלא מה?
"פשוט הרהרתי לי במסיבה הקטנה שעשינו אתה אני והארי", היא
ציחקקה. "אנחנו באמת צריכים לעשות את זה שוב מדי פעם. יש לך
עוד חברים כאלה... אמ... נחמדים?" היא חייכה בתקווה, חושבת על
כותונת הלילה הסקסית שלוציוס (שעכשיו נשוי מחדש, פעם שלישית,
ליפנית וחי באושר בניו-יורק) קנה לה ושהיא ללא ספק תלבש בפעם
הבאה שהחברים החמודים של דראקו'ש יבואו לבקר.
"את חושבת שאני לא יודע מה את מתכננת?" שאל דראקו בקול שרמנטי
להפליא. הוא נשמע כמעט יותר טוב מרון.
"מה אני מתכננת?" שאלה נרקיסה בתגובה בקול תמים שבו היתה
משתמשת במשחקי מורה-תלמידה מפוקפקים למדי (איך אתם חושבים שהיא
נהייתה כזו עשירה?).
"אין לי מושג, אבל זה היה בתסריט", דראקו משך בכתפיו. נרקיסה
העדיפה ללכת לסלון לקחת עוד עוגייה פקיסטאנית, היא ממש חייבת
להפסיק עם כל הממתקים האלה או שהיא לא תצליח להיכנס לכותונת.
חכם ותם וכל השאר, הגדה זה כל כך Last season
"אימא, יש לי משהו מאוד חשוב לספר לך" אמרה ג'יני, מתיישבת על
כיסא. הכיסא התפרק סופית אחרי עשרים שנות שימוש וויזלי גאה, אז
היא התיישבה על אחד אחר, משפשפת את תחתית גבה.
"את זוכרת שלפני כמה שנים חשבת על משהו ואמרתי לך שאין סיכוי?"
היא שאלה, שותה את התה שלה, שהתקרר.
"כן", השיבה מולי, "אבל אני חושבת שבאמת אין סיכוי שצביקה פיק
מתכנן עוד קאמבק", היא מצמצה. ג'יני נתנה באימה מבט שהזכיר
מאוד דמות טלוויזיונית מסוימת ולבנה, בעלת ראש גדול ונמוכה
מהממוצע.
"לא,
הדבר השני", אמרה בתה בהדגשה.
"לורליי לא תתחתן עם מקס! הם ביטלו את האירוסים!" הגנה אימה על
דעתה בחירוף נפש.
"
לא", חזרה ג'יני, מעוצבנת למדי, "
הדבר השלישי". הגברת
וויזלי הקשישה יותר השמיעה אנחת זיכרון.
"אז זה כן קרה?" היא מחאה כפיים בהתרגשות. מולי הצטרפה לאינפוף
הנרגש, ג'יני הנהנה.
"והם היו תמיד כל כך חמודים ביחד", התמוגגה מולי, "תמיד ידעתי
שהקטנים אוהבים אחד את השני". ג'יני בתגובה השתעלה בקולניות.
"אה, כן" הוסיפה אמה, "כמובן שגם את..." היא חייכה בלבביות.
"וצריך לעזור להם", אמרה ג'יני במתיקות. טובלת עוגיה בתה, ואז
מגלה שזה קרקר וכל התה מלוח.
"ברור, חומד" הסכימה גברת וויזלי. "תמיד חשבתי שהארי מתכנן
משהו... הוא נראה כל כך
פוטרי", היא הקדירה את פניה.
ג'יני חשבה על פניו הפוטריות והתמוגגה חרש.
קחי לך תפוחים וסכין, חתכי לך את יומך
"מותר לפחד,
אההההההההההההה!!.................................!!!!!", צעק
הארי, והשמיע צווחה עצבנית אף יותר כשלפניו הופיעו פנים. אבל
הסתבר שזו רק המשרתת הקריפית ההיא.
היא שלפה אותו מהמדרגה והוא ניגש להרגיע את הרמיוני, שדימיינה
שהוא רון וסתמה את הפה.
"למעלה". הורתה המשרתת. מדלגת בקלילות מעל המדרגה. לא הארי ולא
הרמיוני ידעו שהיא היתה פעם רקדנית בלט נודעת בבלט הרוסי. לא
העריכו אותה מספיק, היתה מחשבת הלפני-השינה שלה.
הם נכנסו לחדר שבו ישבה הבלשית-עורכת-הדין הנודעת.
"רצית לשאול אותי משהו?" היא פנתה אל הארי, קמה מכורסת המנהלים
בצורה מאוד מתוחכמת וסידרה את חליפת העסקים שלה. מאחוריה בכלוב
היתה ציפור כנרית צהבהבה בעלת קול דקיק ומעצבן.
"Do you know the Muffin-Man?" הוא שאל באווירה מסתורית, מסדר
את כובע הקטיפה האדום המקושט בזהב שהופיע לפתע על ראשו ומביט
אליה מגובה המטר-וזרת החדש אך-מעניין שלו.
"סרט לא נכון", תיקנה אותו הרמיוני, שהפכה לפתע לאיש בשריון.
"אה, כן", נזכר הארי, חוזר להיראות כמו הדמות שדראקו פינטז
עליה לפני זמן לא רב.
"אז תוכלי לטפל בעניין?" הבלשית מקגי הנהנה. "השכר כמובטח",
הוסיף הארי.
And then I saw her face, now I'm a believer. Not a trace,
of cut in my mind
היא לא הספיקה לעשות כלום חוץ מלשלוף את שרביטה, לפני ששתי
צלליות חשוכות הופיעו ליד הפניה.
אלו היו שתי צלליות נמוכות והיא הניחה שאלו תלמידים, ולכן
מלמלה במהירות- "שתק". נשמעה צעקה קטנה ומבוהלת לפני שמישהו רץ
קדימה בבהלה ונתקל בה חזיתית.
"כמה אנשים כבר יכולים להסתובב במסדרונות אחרי כיבוי אורות?"
שאלה את עצמה אלינור ברטינה והרימה את עיניה כדי לראות במי
נתקלה.
זה היה הארווארד קונזי.
"אתה?" היא אמרה בתיעוב. הארווי הביט בה בתדהמה ואז נראה כאילו
הוא מתאפק מאוד לא לפרוץ בצחוק.
"את? את לא נראית כמו הטיפוס שיסתובב לבד בלילה... או שאולי
בעצם כן. אבל בואי מהר ותשחררי את אלרונד המסכן".
אמרנו לכם שאלינור גריי מופיעה פה... כדי לדעת את ההמשך
תצטרכו לחתוך להג"ה, אבל לא לפני שתסיימו לקרוא מצחקקות
ברשעות
פרק 9 ו- - : מסיבת הפיג'מות של נרקי.
"אז...??" שאלה בסקרנות המוסוות כאדישות הדמות החשוכה שישבה
בכיסא מאחורי השולחן הכהה.
"אז מה?" שאלה מקגונגל, מגרדת מאחורי אוזנה. קרוקשנקס ילל
והשתחל בין רגליה.
"איך הלך?" שאל וולדמורט, קם על רגליו, כבר לא מסוגל להחביא את
התרגשותו. מקגונגל הסתכלה עליו באטימות.
"היה בסדר", היא אמרה, מתיישבת ומוזגת לעצמה כוס יין אדום.
"ומה בקשר ל... אההם...?" שאל האיש שמולה ונעץ בה מבט חד
ונוקב.
"זה בסדר, אני כבר אסדר הכל..." היא אמרה, עיניה מנצנצות
בחוריהן.
"לטובתך", הוא אמר.
Cut, it, out
"לא נמאס להם לארגן מסיבות?" שאלה ג'יני את רון. היא ורון ישבו
במטבח והביטו בהזמנה מפוארת ומכוערת מתוצרת מאלפוי בע"מ.
בכתב יד מסולסל נכתב שם:
הנכם מוזמנים למסיבת פיג'מות. היום בערב, נא להביא מתנה.
למה? כי אני רוצה!!!
"מישהו ממש רוצה תשומת לב, הא?" אמר רון בעייפות, תוהה אם
הרמיוני מתכוונת ללכת.
"אנחנו צריכים להביא מתנה", ציינה ג'יני, מנופפת בהזמנה כמו
שמנופפים בפגר של ציפור. בגועל מתפרץ.
"אבל אם את כל כך לא אוהבת את זה, למה את רוצה ללכת?" שאל רון,
לוקח עוגייה (לא מהמאפייה הפקיסטנית! הא!) ומשעין את ידו על
ראשו.
"אבל אז איך מאיה ואור יעשו קטעים מעניינים?" היא הביטה בו
בעיניים קרועות. רון חשב לעצמו שהוא לא חשב על זה...
ידעתם שיש עוגיות שנקראות חיתוכיות? תפתחו את "עוגות לכל
עת" ותראו
"all aboard", קראה נרקיסה. היא עמדה בפתח אחוזת מאלפוי,
מצייצת מדי פעם בהתרגשות. לפניה ניצבו, די בהלם, הארי,
הרמיוני, רון, דראקו (שאותו היא העיפה החוצה כדי שגם הוא יצטרך
להביא לה מתנה), ג'יני, פרד, ג'ורג' ורוחו של סדריק שקפצה
לתפקיד אורח כי הבטחנו לו די הרבה כסף.
"אוי, תודה, באמת לא הייתם צריכים", היא אמרה בשביעות רצון
כשכולם נכנסו תוך דחיפת קומקומי תה מפורצלן, אריזות שי של
ממתקים ותחתונים אכילים לידיה.
דראקו משך בכתפיו והביט אל הארי בעיניים אפורות בהירות ששיקפו
את אור השמש הנוטה לשקוע, הוא לכד במבטו את עיניו הירוקות של
הארי ושתי העיניים מצמצו באחת.
בלי יותר מדי דיבורים, שניהם פנו אחורה והלכו היישר אל חדר
השינה המעוטר בפרוות קיטשיות {ועוד חפצים מצועצעים מדי} של
נרקיסה. הרי היא בלאו הכי אף פעם לא ישנה שם. ובכלל גם לא
בבית.
התחלתי לקרוא את ברנשים וחתיכות לפני כמה זמן אבל לא היה לי
חשק לסיים
"אז מה עושים עכשיו?" שאלה ג'יני. היא והרמיוני ישבו כרגע
בסלון המאלפויים והתלבטו קשות אם לדפוק את הראש בקיר או ברצפה.
רון היה בדרך לעזור להם (או יותר נכון-להרמיוני) כשראה שהארי
נעלם מהשטח. למזלו הוא לא ידע לאן הארי הלך, ואולי זה היה
לטובתו.
מישהו שלף מאיפשהו בקבוק ("האם זה בקבוק בכיס שלך או שאתה סתם
שמח לראות אותי?"), מישהי ציווחחה "אמת או חובה", מישהו שבר
אגרטל
מאוד יקר שהיה ברשות משפחת מאלפוי מתקופת לואי הארבעה
עשר, אבל לאף אחד לא היה אכפת.
דפיקת הראש ברצפה, שהכריעה לבסוף את הקיר, של הרמיוני נמנעה
עקב הרעיון הכושל-אך-בעל-פוטנציה לשחק אמת או חובה.
"אמת או חובה?" שאלה ג'יני את נרקיסה. דראקו והארי כבר חזרו
מהאמבטיה לזוגות מאת דוקטור קר-לו-בטוסיק {שנרכשה על-ידי
נרקיסה בניסיון לפתות את הגנן החתיך...} , לשם הם הלכו לאחר
שמיטת המים
התפוצצה {בטעות} בגלל.. בוא נאמר, עומס יתר.
"חובה", צייצה נרקיסה, מתנהגת יותר ויותר כמו אוגר נוירוטי.
"חובה עלייך ל..." היא עצרה כדי לחשוב. "ל... אררררג! חובה
עלייך לשתות את", היא פשפשה כמה שניות בכיסה, "
זה".
הבקבוק היה קטן, מלא בנוזל אדום שהוא לא סלאוטר.
"זה מסוכן?" שאלה נרקיסה בקול רועד. ג'יני חייכה חיוך זדוני
ושרקה קלות.
נרקיסה לקחה את הבקבוק, הרימה אותו ושתתה.
חתיכה קטנה ממה שנשאר מנרקיסה עפה על המסך
"אני אחזור בקרוב," האישה הקשישה אמרה. "נסו לא לריב."
קאגומה ואינויאשה הביטו בה מתרחקת, קאגומה עומדת ואינויאשה
נשען על ברכיו וכפות רגליו, המדורה בוערת בין שניהם.
"הי," אינויאשה אמר.
קאגומה הפנתה את פניה לכיוונו. "מה?"
"תורידי את הבגדים," הוא אמר בפשטות.
האבן לא איחרה ליפול על ראשו...
"את... למה?..." הוא מלמל בזעם עצור, מחזיק את ראשו הדואב.
קאגומה הביטה בו בתיעוב וקראה - "סוטה שכמוך!"
אינויאשה התפוצץ. "לא אמרתי לך להתחיל להתפשט! רק שתחזרי
לבגדים המוזרים שלך!"
קאגומה לבשה את ההבעה הקרירה והטובה ביותר שלה. "כי זה גורם לי
להיראות כמו קיקיו?"
אינויאשה עשה פרצוף, והפנה את ראשו בילדותיות. "אין לזה שום
קשר לקיקיו!"
בחיי, קאגומה חשבה. ילד בחטיבת ביניים יותר בוגר ממנו!
You are SOOOOO uncute! {תראו ראנמה ו-1/2 }
פרד, שהיה שורק לעצמו מנגינה מסולסלת, קפץ לשמע טריקת הדלת
וניתר לאחוריו, מסתכל מי היה זה שהפריע את מלאכתו.
"הו, היי ג'ורג'!" הוא אמר, מושך בכתפיו בעודו משחרר אנחת
רגיעה וחוזר למלאכתו הלא ידועה בינתיים.
"מה אתה עושה?" ג'ורג' שאל, מתקרב כדי לראות. לא ממש היה מה.
"מלבין כספים", ענה לו פרד בנינוחות, מתעלם מהעובדה שגבותיו של
ג'ורג' נסקו לשחקים. ג'ורג' שלח יד זריזה ושרירית למראה {אבל
זו לא הפואנטה, או שכן?!
-} וחטף את המכל המוזר למדי שפרד
החזיק בידו לפני שהוא הספיק לשפוך את הנוזל שבה.
"מה אתה עושה?!?!" פרד שאל, המום.
"תראה מה כמעט עשית!!" הזדעק ג'ורג', ההמום לא פחות. פרד
גיחך.
"תרגע.." הוא נחר, "זאת קליה, לא אקונומיקה", הוא ענה, ושפך את
הנוזל כמתוכנן. ג'ורג', שסתם את אוזניו כאילו משהו הולך
להתפוצץ, נרגע והוריד את ידיו בכניעה.
"אבל אתה יודע-"
"בלי הרצאות מוסריות", קטע אותו פרד מיד, יודע מה אחיו הולך
לומר. "זה מעלה לי את העצבים בכל פעם".
"אבל-" התחיל ג'ורג' שוב, אבל רעש הסירנה המתקרב גרם לאישוניו
להתרחב ולפיו להיפער באופן מפתה מאוד {לזבוב מזדמן, כמובן}.
"שיט!" פלט פרד, וגם עוד כמה קללות שאני לא אפרט פה, "חייב
לעוף..!" הוא קרא, ותוך שניה עקבותיו כבר לא נראו. ג'ורג' הביט
אחריו בתימהון, וניסה לחשוב מה לעשות עכשיו, כששני שוטרים
חסונים ושריריים {אבל גם זו לא הנקודה} נכנסו בריצה אל החדר.
"אל תזוז!" קרא השוטר הראשון. "שים ידיים על הראש ותצעד צעד
אחד קדימה ממכונת הכביסה!" ג'ורג' עשה כך, מעווה את אפונו
הקטון.
פרק 713: רוק בבית הסוהר
"פנימה", אמרה השוטרת בעלת המראה הגברי, בעלת עכוז מוצק
ושרירים {
מקיאה} חסונים. ועוד דברים. ג'ורג' ביצע את הפקודה
בראש מורכן. "למה נתתי לפרד לסבך אותי בזה?" הוא מלמל לעצמו
בזמן שעשה זאת, אך תשובה לא באה.
"הכללים, בקיצור: אל תרעיש, אל תתחיל מהומות, אל תתחיל עם
האסירים האחרים ו
בטח שלא איתי", היא אמרה, נועלת את הדלת
בטריקה והולכת להמשיך לראות את היפים והאמיצים.
"יא, רייט. כאילו שהייתי באמת עושה את זה..." הוא חשב, בוחן את
התא שבו הוא נמצא כרגע. הוא נראה כמו תא כלא רגיל, בהחלט.
"שלום...!" נשמע לחישה גרונית מהומהמת מהפינה השניה של התא.
"הההיי....!" נשמעה לחישה לשונית מגורגרת מהפינה השלישית של
התא.
"היילו...!" נשמע גרגור מתנשף מהקצה הרביעי של התא בעל ארבעת
הקצוות.
"דיר גאד!" ג'ורג' זעק, מקלל באותה ההזדמנות את היום שבו פרד
נולד, כמעט קורא לו בן זונה, ומנסה לשמור לעצמו את התחתונים
שלו.
אם ברצונכם לשמור על שפיות דעתכם המעורערת ממילא, כדאי שאני
אחתוך
אלינור ישבה בשולחן רייבנקלו וחיכתה ששאר התלמידים יבואו לאכול
ארוחת בוקר. בעצם, אם לדייק, היא חיכתה לשני תלמידים מסוימים
שיגיעו.
אבל הם לא באו...
נשארו עוד עשר דקות עד לשיעור הראשון ואלינור קמה על רגליה,
מדוכדכת. היא קיוותה שבמשך הלילה הארווי יתפכח, יירגע, ויסלח
לה ולאלרונד על זה שהם הסתירו את חברותם ממנו...
היא חשבה על זה במשך כל הארוחה, אבל היא עדיין לא הבינה על מה
הארווי כעס כל כך. כלומר, ברור היה שגם היא הייתה מתרגזת אם
שני חבריה הטובים היו מסתירים ממנה סודות, היא לא יכולה הייתה
לתאר לעצמה מה היא הייתה עושה אם יום אחד היא הייתה מגלה
שהארווי ואלרונד מאוהבים...
אבל בכל זאת, חייב להיות עוד משהו. הארווי לא נראה סתם כועס,
הוא נראה ממש
רותח! היא טלטלה בקומה את ראשה והחליטה לברר את
אלרונד יודע משהו בקשר לזה.
רוצים לדעת מה אלרונד ידע על זה? גם אם כן וגם אם לא- תחתכו
להג"ה, אבל לא לפני שתגמרו לקרוא את הפיק הזה
נרקיסה לקחה את הבקבוק, הרימה אותו ושתתה.
תוך רגע ושתי עשיריות השניה היא החלה להתפרכס, להתנועע לכל
הכיוונים, להעוות העוויות משונות תוך כדי פליטת קולות משונים
והבלטת החזה שלה, ונפילות אקראיות על הארי ורון ההמומים.
"אממ.. נרקיסה, את בסדר?" הארי שאל, בולם את נרקיסה ש
בטעות
כמעט נפלה על האזור האסור שבישיבה המזרחית שלו.
"קולולולו!" אמרה נרקיסה בחושניות והתישרה. כולם נפלו אחורה
מעוצמת ההפתעה.
"אופסי... השיקוי הלא נכון", ג'יני מלמלה תוך כדי הסמקה.
"מה הוא עושה?" שאלה הרמיוני, אישוניה פעורים באימה.
"הוא... ובכן", התפתלה ג'יני, "הוא גורם לפטמות לרקד ולהבהב
בצבעים של מנורת דיסקו", היא ענתה לבסוף באי-רצון.
כולם הרימו מבטם אל חולצתה הלבנה והמהבהבת והרוטטת לעת עתה של
נרקיסה. בהמשך הערב התור לשירותים רק גדל וגדל.
אין לי רעיון. חותכים
נשמעה נקישה בדלת.
טוק טוק טוק!
נרקיסה רצה לפתוח - את הדלת, מן הסתם - מנסה להסתיר את
הניצוצות הצבעוניים שבקעו מחולצתה הלבנה באופן טבעי, שגם
הבהיקו וזמזמו את השיר קופקבנה העתיק מדי פעם. {בבבעע?!}
"...כן....?" היא שאלה את האיש הנמוך והעצבני למראה, שעמד,
רגלו עדיין שלוחה מאחורי גבה של אישה זקנה על טוסטוס, ואצבעו
שלופה.
"רציתי לברר, גברתי", הוא נבח. "אפשר לדעת... ... ... ....כמה
פטמות יש לך?"
נרקיסה עמדה לענות, אך לפתע - בלי כל אזהרה מצד גופה השברירי
והחסוד - היא פלטה גיהוק. עקב פעולת הגיהוק הבלתי רצונית משהו
בשיקוי - עלה חזרה למעלה.
שיעול
פטמותיה החלו לרקד ריקודי הורה בשמחה.
אמנם היא לא גילתה לאף אחד, אך היו לה שלוש מהן. כנראה שזו
הייתה הסיבה שהאיש עם האצבע {...והשיער, והעיניים..} {והאף}
ברח בצרחות.
השורש ח.ת.כ בא במקור מהמילה...
"לא," ג'ורג' התרחק אחורה בפחד, נתקל בשלב מסוים כלשהו בקיר.
"באמת שלא, אני לגמרי לא בענין, למעשה-יש לי חברה, למעשה אני
מאורס, למעשה אני נשוי", המציא הוויזלי.
הוא היה כרגע בתא כלא מפוקפק (ישנם תאי כלא שהם לא מפוקפקים?
תנו לי לדעת) מוקף בשלושה אנשים מפוקפקים שכרגע עמדו סביבו במה
שנראה כמו פוזות מפוקפקות ביותר. היה לו החשד שהם אוהבים בדרך
אלטרנטיבית, והם עמדו להוכיח לו שגם אם הם לא, הם הולכים לוודא
את זה.
"לבטחונך האישי, רד-הד, כדאי לך לשמור על עצמך ו
להתרחק
מאיתנו, זה עלול להיות מאוד לא נעים, לך הכוונה". ירק אחד
מהם: מזוקן בגופיית עור שנקרא אנשים מכוסים בדגים, שלשעבר נקרא
לדרוך על חרא של כלבים, לשעבר כל הזרים ובעיקר הצרפתונים קודם
לכן דברים שלא פועלים כמו שצריך אפילו אחרי שאתה בועט בהם
(בסתר בירה בלי-אלכוהול) שהיה קודם בעיות אישיות מביכות שהיה
קודם סקאז ואין לאף אחד מושג איך הוא הגיע לשם.
"או, זה", גמגם ג'ורג', "אל תדאג, ב-ברור שאני אתרחק מכם והכל
ואל תדאג אני גם א-" ג'ורג' נעצר כשאחד האסירים קפץ עליו, מזיל
ריר.
ג'ורג' צווח ורץ הצידה כשהאיש המפחיד הזה, שכשהוא לא פה הוא
מבלה בחדר ירוק עם קירות מרופדים, נמרח באיטיות על הרצפה.
אנשים מכוסים בדגים שרק בהתפעלות.
"אתה יודע כמה זמן אנחנו מנסים להיפטר ממנו? הוא פשוט עמיד
בפני אנשים קונבנציונליים". ג'ורג' חשב לעצמו מה היה קורה אם
הוא היה מספר לאחד מהם שהוא קוסם והחליט שזה יקרה רק אם מישהו
יאיים עליו בגופייה שאחד מהם לבש במשך יותר משבוע.
הוא משך בכתפיו ואנשים מכוסים בדגים הביט בו בהערצה. מאז המוות
הטרגי של חבורת האופנוענים שלו הוא לא היה אותו בן אדם. הוא
התגעגע אל "ארבעת פרשי האפוקליפסה האחרים". הוא היה אפילו מוכן
להסתפק בפרשי האפוקליפסה האמיתיים, אם הם יופיעו שוב. כמובן
שהדבר הזה הצריך את סוף העולם... אבל ג'ורג' לא ידע את כל זה.
הוא ידע רק שהוא נמצא במקום המפחיד הזה ושפרד ישלם הרבה מאוד,
אפילו אם הכספים יהיו מולבנים באקונומיקה ולא בקליה.
קנו סכיני זאירוקס, חותכים בקלות אפילו דרך בצק עלים קפוא
המפגן המזעזע שהתרחש עקב שתיית השיקוי (המזעזעת לא פחות) כבר
הסתיים, וכולם חזרו מהשירותים, חיוורים יותר וקיבתם מלאה
פחות.
"אז..." שאלה ג'יני בחשש. "נמשיך לשחק?"
"ונראה כאלו מפגנים ברוטליים?" שאל הארי.
"ונסתכן במשימות יותר גרועות מזו?" שאל מישהו אחר.
"ונצטרך לנשק אנשים שאנחנו לא אוהבים?" שאלה עוד מישהי.
"ולהתפשט מול אנשים שאנחנו לא אוהבים?" שאל עוד מישהו.
"אמ.... יאפ", הציעה ג'יני.
"אז", אמר פרד, שכבר חזר מהמקום בו התחבא מהשוטרים "ברור
שממשיכים!"
חתכ{ח}תול!
נשמעה נקישה בדלת.
טוק טוק טוק!
נרקיסה רצה לפתוח - את הדלת, מן הסתם - מנסה להסתיר את
הניצוצות הצבעוניים שבקעו מחולצתה הלבנה באופן טבעי, שגם
הבהיקו וזמזמו את השיר קופקבנה העתיק מדי פעם. {בבבעע?!}
"...כן...?" היא שאלה את מי שעמד ליד הדלת. אך הפעם הייתה זו
אישה מזוקנת {באמת!} למראה, שיכלה להיות הכפילה של הזקנה מעמי
ותמי. על כתפה הייתה ציפור קנרית צהובה.
"שלום. האם יכולה אני להיכנס?"
נרקיסה זזה הצידה, משלבת ידיים במהירות, והובילה את האישה
המוזרה פנימה.
בדרכן לחדר האורחים, הן עברו ליד חדר המשחקים-השובבים, {שהיה
החדר האהוב על נרקיסה, כמובן} והיא החוותה בפיה בלחישה אילמת
ובעוד כמה איברים לאנשים שחיכו שם לשובה כדי להמשיך במשחק-
"אאאנני לגכחעי ךרןעאוש ךעד,כפען!" {או לפחות ככה הם הבינו את
דבריה}.
"כן?" נרקיסה שאלה את האישה לאחר שהיא סגרה את הדלת מאחוריהן.
"אני פה בעניין המישרה", אמרה הזקנה בהחלטיות.
".... המישרה?" חזרה על דבריה נרקיסה בבלבול, והאישה הנהנה
בראשה במרץ. "איזו?" היא שאלה, לאחר שנראה שהאישה לא הולכת
להוסיף.
"האומנת, כמובן!" אמרה האישה בהפתעה.
"אומנת???? למי???"
"לילדים, כמובן!"
פרק 400-400-800-1 AIG! : נננאאאאאאנננייי!!!! (:
"לילדים, כמובן!" אמרה במבט מרוצה האישה הזקנה שעמדה מול
נרקיסה ההמומה.
"אילו ילדים? יש לי רק ילד אחד והוא כבר גדול!" היא אמרה.
"אבל..." אמרה האישה הזקנה - שהייתה לה טביעת עין חדה מאוד וגם
חוש ריח מפותח - בערמומיות, "...זה לא אומר שלא
יהיו לך!"
"???"
"את הרי עדיין צעירה! כל חייך לפנייך! לא חשבת להביא עוד
ילדים?" חייכה הזקנה חיוך ניצחון כשראתה שנרקיסה נפלה בפח.
נרקיסה, שבאמת הייתה די רגישה בנוגע לגילה, חייכה באושר.
האישה הזקנה הזו, שהיא מעולם לא פגשה, אמרה לה את אחד הדברים
שלהם
השתוקקה מרבית חייה המבוגרים.
שיחשבו שהיא צעירה מכפי גילה! {שאני ססוווווו.. לא הולכת לגלות
לכם אותו! /:}
מה שבעלה מעולם לא עשה ומה שניסו מאהביה לעשות, אבל לא כל כך
הלך להם.
בלשון המעטה.
"התקבלת", נרקיסה אמרה לאומנת החדשה לילדים הלא-קיימים-עדיין
של משפחת מאלפוי.
"לא חשבתי אחרת... " מלמלה הזקנה ודחפה עכבר מתפרכס לפי
קנריתה.
סתם חתיכה
"
...יום ראשון בבוקר, אין לי ילדים.. בעלי מנהל רומן בסתר,
וכך גם אני.."
לצלילי שיר מר{/ק}ומם נפש ורוח זה התעוררה הרמיוני בבוקר יום
ראשון אחד, מתמתחת בעייפות.
"הארי, תנמיך ת'מוזיקה..." היא מלמלה בעייפות, מתהפכת לצדה
השני וכורכת יד סביב הזכר המגודל שלצידה.
זכר מגודל שלצידה?!?!?
הרי זה לא יכול להיות רון... היא פקחה עיניה בתשישות וגילתה את
תקרת חדר השינה בבית שלה ושל הארי. הם בדיוק שיפצו לאחרונה,
ובחדרם החדש היו שתי מיטות זוגיות, לא רק אחת, כמו קודם. היא
העבירה מבטה מטה מטה עד שנתקלה בראשו של הגבר שלצידה.
"יאאאאקקקק!!!" צרחו שניהם בגועל. זה לא היה הארי, זה לא היה
רון. זה היה...
דראקו!
"מה לעזאזל אתה עושה פה?" היא הזדעקה, מהדקת את פיג'מתה השקופה
למדי {היא שאלה אותה מנרקיסה במיוחד כדי להרחיק ממנה את הארי.
לא שהיא הייתה זקוקה לזה בד"כ, אבל לפעמים הוא היה חוזר הבייתה
שיכור. (ומריח מהבושם [ומהקונדומים הריחניים] של דראקו)}
"מה לעזאזל
את עושה פה?!" הוא הזדעק גמכן, רוצה להדק משהו,
אבל לאימתו מגלה שאין מה.
"זאת המיטה שלי..." היא אמרה לו בהתגוננות, משפשפת את עיניה
כאילו מצפה שיתברר שזה רק עוד חלום. בלהות, אמנם, אבל חלום.
"לאאאאא...!" דראקו נענע בראשו, "המיטה הזו היא של
הארי!"
הוא הכריז, מצביע בידו על המצעים עם הציורים של
דובוני-אכפת-לי.
הרמיוני נדהמה, "אז כנראה התבלבלנו במיטות, הארי ואני..." היא
אמרה, ולאחר רגע, כאילו קלטה מה קרה עכשיו, הוסיפה בבהלה
ובדחיפות - "אבל אם אני פה..." היא אמרה, שולחת מבט מבוהל לקצה
השני של החדר, שם שכבו שני גופים חבוקים. "אז הארי... ורון...
הם- הם שם. ביחד." היא הוסיפה בחלחלה, נענית במבט ירוק {מגועל}
מצד דראקו.
"הארי.. ורון..." חזר דראקו על דבריה, מנסה לקלוט את מה שהתרחש
שם. "
ביחד."
נכון שאתם מתים לדעת מה קרה שם בלילה? אז בואו נחתוך ליום
המחרת
אחה"צ, כשהרמיוני ודראקו הספיקו להרגע מהתקרית המביכה
ובהתחמקות ממבטיהם התמוהים של הארי ורון {דראקו והרמיוני
החליטו שעדיף לא לספר להם איך הם ישנו - ובאיזו תנוחה... (:-
אלא פשוט עשו קסם הרמה פשוט והפרידו ביניהם, בהקלה רבה} שלא
הבינו למה כל פעם שהרמיוני נכנסה לחדר דראקו יצא ממנו בבהלה,
וכל פעם שדראקו נכנס לחדר הרמיוני יצאה משם בחלחלה, לכיוון
השירותים - וחוזר חלילה...(:
"אולי נצא לשחק קצת קווידיץ'?" הציע הארי, בניסיון לשבור את
המתח.
"ארר.. טוב", הסכים רון. "אבל איפה נשחק?"
"בגבעה ליד הבית שלך, יש שם מספיק מקום וגם המוגלגים לא יראו
אותנו".
"קיי", רון הסכים בהתלהבות.
מאוחר יותר, כשהם כבר ישבו בחצר הוויזלים, אוכלים סנדוויצ'ים
שמולי התעקשה לדחוף להם, התעוררה השאלה-
"יש לנו מספיק מטאטאים???" רון שאל את הארי, שנראה מופתע.
"ובכן. לי יש את שלי, להרמיוני יש את הנימבוס הישן שלי, לאחים
שלך יש, לג'יני יש, לדראקו יש {כמובן}, ו... רק לך אין, אני
מניח", הוא סיים, מרגיש לא בנוח.
"אוי, לא!" נאנח רון. "אז איך אני אשחק?"
"אני אסדר את זה, חמודון", אמרה מולי, שכנראה שמעה את המשפטים
האחרונים בעודה יוצאת מהמטבח עם נגלה נוספת של סנדוויצ'ים.
"אני כבר חוזרת".
נגמרים לנו הרעיונות. אז - חותכים!
"רון! למה לא עצרת את המרביצן הזה???" קרא הארי בכעס, מצמיד את
ממחטתו {הורודה} לאפו המדמם. רון, שהיה משחק בתפקיד החובט
{לפרד וג'ורג' נמאס מהתפקיד המעפן(?!) הזה} הסמיק בזעם.
"איך נראה לך שאני יכול לעשות את זה כשאתם מתרחקים מהבית כל
כך?!" הוא קרא אליהם בזעם, שש נקודות קטנות בשמיים התכולים.
הארי הסתכל למטה, רחוק רחוק מתחתיו, נראה כמו צנון זועם, היה
רון. והוא נראה מאוד לא מרוצה. "מממ.. אני מניח", הארי החל
לומר, מסלק פיסת שיער שנמרחה על הדם, "שאתה לא יכול", הוא סיים
בהחלטיות.
"אוף! אני שונא להיות עני! זה פשוט חרא!" {ובשפה יפה יותר -
צואה!)
"אתה לא יכול לעוף קצת יותר גבוה?" שאל ג'ורג', מעקם את אפונו.
{פרד, שזכה בהרבה כסף באחד ממשחקי ההימורים הלא חוקיים שלו, בא
ושחרר אותו בערבות כשהיה לו משעמם אתמול}.
"נראה לך?! אני לא יכול להתרחק כל כך הרבה מהשטקרים של אבא!"
הוא צעק בקול קטן וחלק מלמטה. הרמיוני הורידה מבטה אל הרון
שלה, שישב, נראה זעוף מאוד ואומלל מתמיד, בעודו יושב על קצה
שואב האבק הנוטה להתפרק של אמא שלו. הם פשוט לא יכלו למצוא שום
מטאטא אחר!
"הסניץ'!" קרא פתאום הארי בהתרגשות, וביצע צניחה מרשימה למדי -
אם היא לא הייתה צפויה כל כך. ארתור, שהיה לו משעמם בחיים,
החזיק את אגוז המלך ששימש כסניץ', ספר עד 35 (הוא לא ידע יותר)
ואז שחרר את חוט החכה שהחזיק אותו - לעבר אגוז המלך, תוך כדי
כך הודף את רון, שלא הספיק לזוז.
"דאמיט...!" רון מלמל בחריפות, בעודו שומע את שאגת המנוע של
שואב- האבק {למען האמת- שמו בישראל היה אליגזר} נחלשת. "התנתק
מהחשמל..." הוא הספיק לומר, בעודו מאבד גובה.
"אופס...?!" הארי מלמל, מסמיק, כשחמש עשרה שניות לאחר מכן, הוא
הרים מבטו בניצחון, ואז ראה את הדבר המחוץ לרצפה {שמולי אח"כ
הייתה צריכה לגרד עם שפכטל} שהיה עכשיו רון.
"בהחלט", ענתה לו ג'יני ביובש.
פרק 0.9999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999
999999999999999999999999999999999999999:
ללכת לישון ביום שלישי
באחוזת מאלפוי, נכבו כל האורות. כולם הלכו לישון.
חוץ מהאומנת החדשה...
היא הייתה בשירותים.
פרק 71: Nameless
הערפל היה עמוק, הוא היה עמוק יותר, למעשה הוא לא היה עמוק
בכלל (כל הזכויות שמורות-לא לנו). רון התעורר והדבר הראשון
שראה היה פרצוף מטושטש. הוא עמד לצרוח בבהלה, לקפוץ מהמיטה
ולאכול את הכרית שלו כשהבין שהערפל הלא-עמוק-בכלל היה הרמיוני,
היא בהתה בו.
"הרמיוני? מה קרה?" הוא שאל בבהלה. האחות שמאחוריו ברגע זה
הרגה בן-אדם בכך שניתקה איזה תקע מהשקע שבקיר כדי להכניס
במקומו שואב אבק.
"אתה לא תאמין", אמרה הרמיוני בהתקפת ספונטניות. רון הרים את
גבתו עד כמה שאפשרה לו התחבושת.
"הארי הוא..." התחילה הרמיוני ולפתע חיוך זדוני במקצת התפשט על
פניה. דראקו אולי בכל זאת קצת השפיע. "הוא תכנן לרצוח אותך!
הוא יודע עלינו!" היא צווחה בשקט (ילדים-מצאו את הפרדוקס).
פיו של רון הפך לעיגול קטן. הוא לא שם לב שבלע זבוב.
"מי סיפר לו?" הוא שאל בתדהמה. הרמיוני יבבה בטון שרון לא שם
לב שהיה מזויף.
"אין לי מושג", היא החניקה עוד יבבה. התוכנית שהתגבשה במוחה
היתה להרוג את הארי הבוגדני בלי שישימו יותר מדי לב ואז ללכת
עם רון בתור אלמנה גאה שכל רכושה עמה. היא לא חשבה על מי יוכל
לרצוח את הארי. דראקו מאלפוי נראה כמו אפשרות מתאימה.
"אנחנו... נהיה... חייבים... לנקום..." אמר רון בזעם מבעד
לתחבושות.
ברק הבזיק בשמים.
תרועת מוות זה אחלה ספר, באמת, יש שם מכשף בשם חיתוכטוב
האומנת הסתובבה באחוזה. ביד אחת היא אחזה בפנס שהיבהב למען
הרושם וביד השניה בכלוב הכנרית. הרצפה חרקה.
לפתע, מאחד המסדרונות, הגיח מישהו בריצה.
"הבאת את זה?" היא שאלה בטון מרושע.
"שיספתי כמה גרונות כדי להשיג את זה", אמרה הדמות שלבשה ברדס
בצבע צהוב צעקני.
האומנת הושיטה יד כדי לקחת את מה שזה לא יהיה אך הדמות בברדס
הצהוב סירבה.
"אה, אה. את האוצר", הוא אמר בצהוביות יתרה.
"אל תדאג, תקבל את המגיע לך", היא אמרה. והכנרית הקסומה, שידעה
לדברand can) only speak the true , מולין רוז' סרט שולט) חזרה
אחריה ב"את המגיע לך" צרוד.
הדמות בברדס הצהוב הושיטה בחוסר רצון משהו לאומנת ונעלמה
כשמתחתיה נפער ריבוע שחור ברצפה.
כבר הזכרנו שאלאדין זה סרט שולט? חותכים
"איך עשית את זה בכלל?" שאל אלרונד בסקרנות. הארווי לא ענה.
"עוד עשר שנים, כשאני אפתח חנות בהוגסמיד ואהיה עשיר ומפורסם,
זה יהיה אחד מסודות המקצוע שלי, אני לא אתן לך לעמוד בדרכי אל
האונייה המיליון", ענה לו הארווי והביט באלינור.
"מתי אתה צריך לצאת לחממות?" שאלה אלינור, מכניסה את הסימנייה
לספר ומניחה אותו לידה על השולחן.
"עוד חצי שעה. לעזאזל עם קינגסטון. אבל, אלינור, את יכולה לבוא
רגע?" הוא אמר והווריד מעט.
אלינור הביטה בו בפליאה, אבל קמה.
הסימס בחופשה זה חתיכת משחק
"הא?" תהה/שאל/אמר/קבע/ציין/הבהיר הארי. הוא ודראקו עמדו מול
שלט גדול שהכריז:
האם היא בוגדת בך?
ומתחת באותיות יותר קטנות:
ריח מוזר מהחולצה שלה?
היא חוזרת בשעות מוזרות בלילה?
היא מתנהגת מוזר?
היא נראית מוזר?
היא מוזרה?
ובאותיות יותר קטנות:
בלשים פרטיים, צלצל אלינו
ובאותיות ממש קטנות:
ביקור ראשון חינם
ובאותיות שהיה קשה מאוד לראות:
ורק חמישה מליון דולר לביקור שני
הממ, חשב הארי לעצמו. אם אני אצליח להוכיח שהרמיוני בוגדת בי,
אני אוכל לתבוע גט ולקבל את כל רכושה כמו שאני ודראקו'לה תמיד
רצינו.
הוא שיתף את דראקו בתוכניותיו. דראקו הנהן. הארי שלף פלאפון
מעוצב בגודל של גרגר אפונה וחייג למספר בתחתית המודעה.
יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה
"זאת לא הפעם הראשונה שאני מצייר את זאת," אמר דראקו, ידיו
בכיסיו, והורה בראשו לכיוון הלוח. "ציירתי אותה כבר כמה פעמים,
כל מחברת הסיכומים של תורת הקסם מלאה בציורים שלה. אבל נראה לי
שזה יצא הכי טוב." הקול שלו בכלל לא היה דומה לקול הרגיל שלו.
זה היה משהו יותר רך, אבל ממש
קצת יותר רך, טיפ טיפונת. סך
הכל אנשים, זה
דראקו מאלפוי.
"ועכשיו תורי לצייר?" שאל בלייז. "אני בטוח שאני אוכל לצייר
משהו הרבה יותר טוב". הוא ניגש ללוח והרים את שרביטו, מוכן
למחוק את הלוח במחי שרביט.
לפתע נפתחה הדלת ומישהו נכנס לכיתה. שניהם הסתובבו וראו תלמידת
שנה רביעית נכנסת, ואז היא ראתה אותם.
השרשרת, חתיכת פיק!
צעקה איומה באוקטבתה זעזעה את העולם:
NNNNNNNNNNNNNNOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOOO
המצלמה הראתה את נרקיסה, ואז את כל אחוזת מאלפוי, ואז את
אנגליה, ואז את אירופה ואז את כדור הארץ ואז את מערכת השמש ואז
את שביל החלב ואז את החלל. ה-
NO עדיין הדהד ברקע (תחשבו שכל
זה קורה מאוד מהר). המצלמה חזרה להתמקד על נרקיסה.
נרקיסה לא אוהבת חצ'קונים.
פרק 2002
: דברים.
טאם טאטא טאאאאאאאם !!סטאגאדיש!!
מוזיקה קלאסית מרגיעה מתנגנת ברקע והמצלמה מתמקדת בחדר השינה
של הארי והרמיוני. הפוקוס פותח את הדלת החורקת למשעי ויורד
במדרגות, שם עומד להתרחש דבר חשוד ביותר.
דלת הכניסה נעלמה פתאום, כתוצאה מהנפת שרביט מכיוון בחור
מפוקפק למדי, ששערו הג'ינג'י בוהק לאור הירח המלא. יללת אדם-
זאב נשמעת ו -
שיער ג'ינג'י?!
המצלמה החטטנית שלנו מחליטה לעקוב אחרי הדמות החשוכה ואפופת
התחושה של מזימות אפלות בליל קיץ קר, הפוסעת בניסיון רב
ובכוונה מרובה שלא להיגלות ולא להראות לאורך סלון משפחת
גריינג'ר-פוטר.
הדמות נעצרה פתאום מול תמונה כזו, שמי שצייר את לבריאות אוהב
מאוד. והמצלמה, שבאמת אין לנו מושג מאיפה היא הגיעה, עצרה
אותה.
מברג, מפתח צינורות, פלאייר, סרגל ושרביט הוציאה הדמות
הג'ינג'ית מתוך תיק המרי- פופינס שלה, אך פתאום - בדיוק לפני
שמראה חדשה במקום זו הישנה, שמרוב כתמים כל מי שהסתכל בה צרח
בבהלה, מצאה את עצמה יוצאת משם - היא נעצרה, שלפה שרביט ומלמלה
-
"וינגארדיום לביוסה!"
התמונה הנ"לית התעופפה בקלילות ונחתה על הספה המרופדת היטב
שממול, לפני שהדמות לחשה - "אלוהומורה!".
ובכך מיצתה הדמות המסתורית שלנו, את כל הידע הבסיסי שלה
בכשפים, מה שהיה במזל, כי הכספת המסתורית והסודית
והכבר-לא-כל-כך-נעולה במיוחד נפתחה באותו רגע בחריקה דרמטית.
הדמות חיכתה עד שענן האבק המחניק שאפף את תוכנה נעלם, הושיטה
ידה בהתרגשות, בציפייה למצוא לכל הפחות אוצרות נדירים
ומיוחדים, אך למרבה האכזבה, משתה היד מן המים -
נעל?!
קראה הדמות, ששערה הג'ינג'י היה גלוי לאור הירח עכשיו, מכיוון
שברדסה הכהה נפל.
פרד, מופתע מקצה שערותיו המג'ונג'נות ועד לסוליית נעלו הפרטית,
בחן את הנעל הבודדה לרגע או שניים, ואז, בתנועה חדה ומיומנת
הפריד פרד בין הנעל לשרוך, תפס את האחרון וברח, משאיר נעל רעבה
מאחוריו ודלת כספת פעורה לרווחה בצורה מושכת-תשומת-לב במיוחד.
אך הארי והרמיוני,למחרת, ביום שלישי פעמיים כי טוב, היו עסוקים
במריבתם התמידית והבלתי פוסקת ולא שמו לב.
בינתיים לא, לפחות.
"סמואל גריפינדור, בוא הנה, מיד!" הצעקה הדהדה במסדרונות
הוגוורטס וכעבור כמה דקות הגיע בריצה מהירה סאם, המתנשם
ומתנשף, מבט שמנסה להיות תמים מרוח על פניו.
"קראת לי אבא? אימא?" הוא שאל, מביט אל מאחורי כתפו ומקווה
מאוד שהארווי הספיק להיעלם מהסביבה.
"
זה אומר לך משהו?" אמר גודריק גריפינדור תוך הוצאת דבר-מה
מכיסו. סאם זיהה את הדבר, וגיחך.
"טוב...זו... נו... צפרדע," הוא אמר להם בקול מתחמק. נראה היה
שגודריק התנפח מעט.
"
חדר ההנהלה היה מלא בהן. למה?!" סאם לא היה יכול להגיד שהוא
עשה את זה שלא תהיה ישיבת הנהלה, ואז לא יהיו ריבים וצעקות.
הוא פשוט נעץ מבט שניסה להיות משועשע בתקרה, ידיו מאחורי גבו.
"עונש", אמר גריפינדור המבוגר יותר בקול חלקלק. סאם שמח שזה
הצליח, הקמטים שלא הופיעו במצח של אביו הוכיחו זאת.
צדקתם יקירי. זו הייתה חתיכה למיסלטוויט. יש לכם גרים בספל,
HAHA!
"עוד קצת...! רק עוד קצת... עוד! עוד! עוד! עוד! עוד!" מלמלה
נרקיסה, מלווה את עצמה בגניחות.
עכשיו, ראו והקשיבו, ילדים - מצב זה
עלול היה להיות אירוטי
או משהו, אבל הוא לא.
ממש לא.
זו הרי נרקיסה, אחרי הכל.. (:
"עוד אחד..." היא המשיכה לומר, לשונה בין שיניה, ועיניה
מכווצות בהבעת מאמץ.
"והוא בחוץ!!!!!!" היא קראה באושר,
מניפה לראווה בפני העולם את הפינצטה ה-קצת-מעוקמת-במיוחד שלה,
שתפסה בגאון בין שיניה חצ'קון, אדום, עסיסי ושמנמן לתפארת!
נסקלת
"הגברת נרקיסה!" קראה העוזרת המרוקאית עם הסילסול התימני
והמבטא הרומני.
"...העלמה! קרלה,
העלמה! כמה פעמים אפשר לבקש ממך לזכור דבר
כל כך פשוט וטבעי!" אמרה נרקיסה בזעם, מכופפת את קרלה האומללה
תחת מבטה הכעוס.
"
העלמה נרקיסה", תיקנה עצמה קרלה בקרירות, לאחר שהיא שבה
והזדקפה, מתחמקת מלהביט על החצ'קון ה-לא-כל-כך מעורר תאבון
שעדיין היה בפינצטתה של נרקיסה. "האמבטיה שלך מוכנה".
"ייאאיי!!" קראה נרקיסה בחיוך של אושר. יום שלישי היה היום הכי
אהוב על נרקיסה בשבוע. הוא היה יום היופי שלה. אז עכשיו היא
תעשה אמבטיית קצף מרגיעה, היא חשבה לעצמה בחיוך, ואז יגיע תור
המריטות.
-
חדרת עד עמקי עצמותי, קרעת את נשמתי וחתכת את ליבי לרבעים
"עם איזה בלש פרטי אתה הולך להיפגש היום, הארי?" הרמיוני שאלה
כבדרך- אגב את הארי, ביום שלישי אחד בבוקר, בזמן הארוחה.
הארי, שבדיוק לקח מנה גדושה במיוחד של אורז באפונים צהובות,
{העוזרת שלהם הייתה חירשת-עיוורת-אילמת וגם עיוורת צבעים,
כמדומני} נחנק והחל להשתנק בקביעות ובהחלטיות לאורך כמה דקות.
הרמיוני חיכתה בסבלנות מתוחה למשך זמן מסוים עד שהארי יחדל כבר
להעמיד פנים, ולבסוף, כשהוא אכן הרים ראשו, אדום במקצת ושאל-
"למה?" בטון נבוך, היא הייתה מוכנה לענות-
"כי את העניבה המסוימת הזאת אתה לובש רק כשאתה הולך לפגוש
בלשים פרטיים", היא ענתה לו בשביעות רצון מרובה מעצמה.
"אה, וגם כשאתה הולך לפגוש רוצחים שכירים שיהרגו אותי, כמובן."
היא הזכירה לעצמה, חיוכה מתרחב עוד יותר.
היא פשוט הייתה
מושלמת!
הארי קבר את ראשו בתוך הפירה-מרובה-הגושים שלו באנחה.
פרק 12.9.1988: יומולדת לגברתי הנאווה.
"בוקר טוב, אמ-" התחיל דראקו לומר בבוקר יום בהיר בתאריך שאותו
לא אציין מסיבה טובה, אך נקטע על- ידי צרחה שאיימה לבקוע
מגרונו ואותה הוא התאמץ לבלוע. התאמץ מאוד.
"- א-א.. אמא..?" הוא שאל בחשש, "ל-למה-למה הפנים שלך...
ירו-ירו-י..י..
בבב כל כך י-ירוקות?!" { }
נרקיסה שלחה בו מבט חד מבעד לאחד החורים במסכה שנועדו לראייה.
"ככה אני ישנה", היא אמרה בפשטות ובטון חותך שהעיד על זה
שדראקו העיר אותה מהצד השמאלי של המיטה.
"כ-כ-כל יום???" הוא המשיך לשאול, בחוסר טאקט מופלא - מה שלא
אפיין אותו בדרך כלל, אבל אני לא שמה אמה - מתעלם ממבטיה.
"כן", היא הצליפה. "יש בעיות?!"
דראקו האומלל עד מאוד, הצליח אך בקושי להסיט מבטו ממראה הנורא
של אימו יולדתו והשתדל ממש חזק לא לפלוט את הדבר היחיד שעלה
בראשו - "אני יכול להבין למה אבא עזב..: "
"-היום יומולדת! היום יומולדת! ....!" הופיע פתאום בחדר
הארי, נושא עוגה גדולה ודביקה, וארוכה ארוכה וחלקלקה... {אני
סותרת את עצמי? מה פתאום!} וקפא כשראה את האווירה המתוחה כמו
קפיץ חלוד ששררה בחדר.
זה לא היה מה שהוא סיכם עם דראקו.
"בוקר טוב, דובשנית -" אמר עוד קול שנכנס לחדר מהדלת השניה
שלו, שהובילה לאמבטיה הפרטית של נרקיסה.
זה היה פילץ'.
"בעעעע...!!!" הארי הספיק לפלוט לפני שהוא מיהר לחלון והטיל את
מימיו. {קשר? אין!}
{מה את רוצה ממני, שניצתי? הוא -באמת- היחיד שהיה מספיק נואש
בכדי להעביר את הלילה שלפני גיל
סלוטייפ עם נרקיסה.
חוץ מאנשים מכוסים בדגים, שלשעבר נקרא לדרוך על חרא של כלבים,
לשעבר כל הזרים ובעיקר הצרפתונים, קודם לכן דברים שלא פועלים
כמו שצריך אפילו אחרי שאתה בועט בהם [ בסתר, בירה בלי אלכוהול
] שהיה קודם בעיות אישיות מביכות שהיה קודם סקאז, כמובן, אך
הוא היה כרגע בכלא ועסוק במשהו אחר}
"ש-ש-ש...לום", מלמלו שלושת הבנים והביטו זה בזה במתיחות, ואחר
עברו להביט בנרקיסה. היא משכה בכתפיה, די נהנית מהמחזה, והחלה
לקלף את המסיכה הדוחה {צווווווומממייייי...!!!! (: } שלה.
באותו רגע עמדה גם ג'יני וויזלי להיכנס לחדר, ובידה עוגה ועליה
מס'-שאותו-לא-נפרט-כאן-מטעמים-השמורים-עמנו-...-ועם-ניקולאס-פלאמל-
.... של נרות וזיקוקים.
אך היא התחרטה.
או יותר נכון וליתר דיוק - הדלת נטרקה בפניה. (=
משהו עם השורש ח.ת.כ
האומנת החדשה לילדים שלא היו ולא נבראו {למרות שעתידם היה די
מובטח בעיקרון, אם הבנים לא היו נכנסים באותו בוקר לחדר השינה
של נרקיסה (; } הסתובבה בבית בחוסר מנוחה.
השעה התקרבה.
שערות החתול סמרו.
האדון הצית אוכל מוות, גלגל אותו, ודחף אותו לפיו.
וירק.
Cut and slice the cat! It is very very tasteful!
"נוו... תתלבשי, נרקיסה!" ניסתה הרמיוני - שכבר הייתה לבושה
יפה, ריחנית ומסורקת - להאיץ בנרקיסה, אך ללא הועיל, היא לא
הייתה מוכנה לקום.
"אוווווף!" היא נשפה לבסוף, לאחר ששעה של התחננות בפניה נראתה
כעוברת בלי לשאת אף תוצאה. או לפחות לא אחת רצויה.
למעשה, נראה שכל נסיונות ההחייאה של הרמיוני בסגנון - "נרקיסה,
את לא רוצה להראות יפה ביומולדת שלך?!" או - "הופ, הופ, טרללה!
גדלת בשנה!" גרמו לתוצאה ההפך מרצויה - נרקיסה רק התחפרה עמוק
יותר בשמיכותיה ועדיין סירבה לקום.
"אומלל מי שאללה העניק לו בנות!" היא פלטה, לפני שהיא יצאה מן
החדר וטרקה את הדלת בכעס אחריה.
נרקיסה, שנותרה לבדה, קמה ממיטתה המבולגנת, לאחר הלילה הפרוע
שעברה {חייבים להודות, שלמרות גילה המתקדם (---!) עדיין יש לה
את זה! (; } וניגשה לשבת על אדן החלון.
היא שנאה את ימי ההולדת שלה.
מאז ומתמיד, שנאה אותם.
או לפחות מאז שהזקנה החלה לתת בה אותותיה. כשהיא הייתה נערה
צעירה ומלאת מרץ זה לא הפריע לה, כמובן, אבל עכשיו... זה משהו
אחר.
היא שנאה להיות מבוגרת!
"אבל..." היא חשבה פתאום, גבותיה מתרוממות, עיניה מוצפות באור
ופניה קורנות באופן פתאומי כשעלתה בה המחשבה - "...אולי יהיו
שם חתיכים!"
היא מיד קפצה לארון, ולאחר שיצאה ממנו {
-} היא הייתה לבושה
בבגד המינימלי ביותר שנראה ונברא מעולם. אני חושבת ומניחה
שאפילו חווה, שהייתה ידועה בתור אחת ש'נותנת', הייתה מסמיקה
למראה.
Don't ever wanna grow up, but cutting is sooooooo {!!!}
gooooood
"היא פשוט לא מסכימה לבוא...!" יללה הרמיוני באוזני הבנים.
{הארי, רון, התאומים ודראקו}, שעמדו והביטו בה באטימות.
"לא הצלחת לשכנע אותה? מה לעזאז-" רון החל לומר, אך עצר,
כשהבחין בעקב {גבוה במיוחד} של נעל עקב, שהחל לרדת במדרגות.
בעקבותיו ירדה נרקיסה, שהייתה ממש ממש מבסוטה שההבעות המוזרות
שעלו על פניהם של הצעירים שעמדו מתחתיה, בעמדה אסטרטגית במיוחד
{מתחת לחצאית המיני המאוד ממונמנמת שלה, עם השסע הגדול (במעט
המקום שתפס הבד בבגד שלה) והשוליים המתנופפים, כלומר} באו מתוך
הערצה טהורה.
שוב היה תור ארוך בכניסה לשירותים, אנד אגאין - גנן הגינה
נאלץ לקנות לעצמו פיאה חדשה. :
חתיכות קונפטי מאושרות מתעופפות מסביב לענן אבק כוכבים
מרופד {?!} !
"אני מרים כוסית לכבוד { ...מה שעשית... } נרקיסה, אמו של
מאהבי- כלומר, ידידי הטוב, דראקו!" תיקן עצמו במהירות מפליאה,
הארי, מסמיק. "לכבוד-"
בזאת, פרד חדל להקשיב והפנה את תשומת ליבו את ג'ורג', שנעץ בו
שתי עיניים {אלא מה?!} ענקיות ומלאות תוכחה.
"אל תתחיל איתי...!" הוא אמר בקשיחות, מכניס תוך- כדי דיבור את
אחת מכפיות הזהב הממורקות לכיסו.
ג'ורג', שעמד לומר משהו, עצר בעד עצמו בכוח פיזי למדי, ונעץ
בפרד מבט מוכיח אפילו עוד יותר.
"...כן, כאילו שבאמת הייתי עושה את זה!" הוא אמר תוך כדי גלגול
העיניים המוכיחות- לשעבר למעלה.
שם, בקצה השני של השולחן, ישבה הרמיוני, ומולה בדיוק, ישב רון.
שניהם נעצו מבטים רעבים - ולא לאוכל - ... - ולא לשתייה -
אחד בשני.
"שמעתי שהשירותים במסעדה הזו גדולים ומרווחים", רון החווה לה
בפיו, מבט רב משמעות מרצד בעיניו, והרמיוני, שהייתה בעלת אבחנה
דקה, וגרביונים נשלפים, הבינה את הרמז וסימנה לו לקום מהשולחן
וללכת איתה.
כך הוא עשה, מתחיל לפתוח כבר את כפתורי המכנסיים.
הפיק הזה זו חתיכת עבודה... תאמינו לי
הארי יצא מהמסיבה כדי להיפגש עם הרוצח השכיר שלו.
"כמה?" הוא שאל בטון מונוטוני.
"הרבה" ענתה הדמות במעיל רוח ומגבעת מכוערת.
"מעולה", השיב הארי, "you hired".
פרק 69: Let's party!!!
"לא נמאס לכם קצת?" שאלה ג'יני, לוקחת לעצמה זית ממולא.
"נמאס לנו למה?" שאל פרד, שולח מבט מעונין בסרוויס הכסף
היוקרתי שבוויטרינה. הסרוויס לא הבין את הרמז.
"כל הזמן מסיבות", השיבה ג'יני.
"אבל זה מה שעושים באופרת סבון, דהה", אמרה נרקיסה, שעברה
באותו רגע ליד מחזיקה כוס מרטיני.
ג'יני משכה בכתפיה.
Everybody wants to be a
cut
המיסתורי ישב לו בחדרו הסימפאטי וליטף את קרוקשנקס, שגירגר.
פתאום הדלת נפתחה, לא, בעצם היא לא נפתחה, אבל מישהו נכנס. אז
איך הוא הצליח להיכנס?
המישהו נכנס והלורד נודלס יכול היה לראות דמות שלבשה גלימה
שחורה ואחזה בחרמש שבהק בכחול מוזר (כמובן שהוא יכל לראות
אותו, הוא היה מכשף).
הדמות נכנסה והסירה את ברדס הגלימה השחור גם הוא. הראש של זה
היה גולגולת, אמיתית לגמרי, שבארובות עיניה נצצו שתי להבות
כחולות.
באתי לקחת אותך.
חרק מוות. הוא לא דיבר בדיוק אבל הממשות של הקול שלו הגיעה
לאוזני כל מי שיכל לשמוע.
"לקחת לאן?" שאל אדון האופל.
באתי לקחת אותך.
מוות חרק בשנית. וולדמורט מיצמץ.
תראו מה יש לנו כאן.
פצפץ לפתע קולו של מוות, שהבחין בקרוקשנקס (היה קצת קשה לפספס
חתול גדול כל כך).
אפשר?
הוא שאל את וולדמורט וכשההוא הינהן הושיט מוות אצבע שלדית אחת
וליטף את החתול מתחת לסנטרו. קרוקשנקס גירגר. מוות התיישב על
הכיסא ליד וולדמורט וקרוקשנקס קיפץ מברכיו של אדון האופל
והתיישב על מוות, נראה היה שמוות חייך, אבל בעצם, לא היתה לו
ברירה אחרת.
לחתוך או לא לחתוך? זאת השאלה
"ערב טוב גבירותי ורבותי", אמרה נרקיסה אל המיקרופון שעמד על
במה שעמדה על הרצפה שעמדה על האדמה. הקהל המצומצם (מצומצם =
אלו שלא הלכו להתמזמז איפשהו, או מצאו להם משהו יותר טוב
לעשות). "ועכשיו כשכולכם סתמתם את הפה סוף כל סוף נוכל לעבור
לתחרות הכשרונות השעירים! וראשונים יעלו לבמה
שריקות
כולכם!"
כולם נאנחו ועלו לבמה הכעורה-למדי.
הרמיוני (שכן היה לה משהו יותר טוב לעשות אבל היא בכל זאת היתה
שם) כיחכחה בגרונה.
"אור הנר נמהל באור הירח-" היא היתה יכולה להמשיך לשיר אם
צווחה איומה לא היתה מפלחת את החדר.
"תנסי שיר אחר", הציע פרד באדיבות.
"בים לבן קבוצת שחורים קוטפת בשדה כותנה קוט-". הצווחה חזרה
בשנית. כנראה שלנוכחים יש העדפות מוגדרות במוזיקה.
"you've got a thing about you, I just can't live without
you-"
אמנם עכשיו השיר לא נקטע על ידי צרחה (ומה הפלא? שיר שולט!)
אבל הפרצופים סביבה לא נראו מרוצים. ואז מישהו העיף אותה אחורה
וחטף ממנה את המיקרופון. זה היה דראקו.
"בפיק הסוטה, או בסיפור המרגיע, בפאנפיק סוער, או בזבל בוער;
בכל מקום שהוא מתחת לשטיח, הקיטש נמצא תמיד במקום אחר. ונדמה
שמזמן לא עשיתי כושר..." קולו רטט, עיניו היו אפורות והארי חשב
שהוא נראה שקסי במיוחד כשזימר את "אני רוצה לגעת שוב בפוטר".
כמובן שאף אחד מהאחרים, שהיו, כיאה לאופרת סבון מטומטמים מכדי
להבין את המשמעות הנסתרת, לא הבין את המשמעות הנסתרת.
אם שני ישרים חותכים שני קטעים פרופורציוניים משוקי זווית
אז הם מקבילים
"איה היית פרד אחי היקר?" שאל ג'ורג', שהיה במצב רוח
שייקספירי.
"אנוכי שנוררתי שרוכים אחי היקיר לי, ומדוע תשאל?" ענה פרד,
שייקספירי גם הוא.
"כי סבורתני ששכחת משהו", אמר ג'ורג'.
"ומהו?"
"את מזימתך הזדונית והמרושעת, זו שאנוכי, אחיך היקר, אמור
לסכל", הזכיר ג'ורג'. פרד נתן בג'ורג' מבט קראבי.
"אה..." אמר פרד, משתחרר מדיבוק השייקספיר, "לשדוד את הארי
והרמיוני. Done. תראה מה השגתי" הוא פישפש בכיסו, מוציא משם
קלטת ווידיאו ("הטלטאביז חוזרים"), חתיכת טוסט וקונדום לא
משומש (מי תרצה/ירצה להשתמש איתו?). הוא גם הוציא את מטרת
החיפוש:
השרוך.
"אהמ", השתעל פרד בקולניות, מנופף בשרוך לפני פרצופו האומלל של
ג'ורג'. ג'ורג' מיצמץ.
"אפשר לעזור לך?" אמר ג'ורג', מתנער גם הוא מהשייקספיריות. הוא
אמר את זה בטון שדרש נעלי עקב דנדשות ומסטיק
בזוקה-לימון-פפאיה.
"כן, למען האמת, תחזיק את זה", ענה פרד ודחף לידיו של ג'ורג'
את כל שאר תכולת הכיסים שלו.
אדוני מתבקש לחתוך
דמות הופיעה מרחוק, מגבול היער האסור. הדמות, שלבשה גלימה
שחורה וברדס, הלכה במהירות והתקרבה אל דראקו.
היא נעצרה במרחק חמישה מטר ממנו, הברדס מסתיר את פניה והגלימה
מתעופפת סביבה ברוח. מי-שזה-לא-יהיה הביט בבהילות הצידה כדי
לוודא שאין אף-אחד בסביבה. לא היה שם אף אחד, מלבד דראקו.
"איחרת" ציין דראקו בפני הברדס השחור, מתעלם מהעובדה שיש סיכוי
די גדול שמי-שזה-לא-יהיה יודע לפחות אחת
מהקללות-שאין-עליהן-מחילה.
ואז הוא/היא פצה את פיו. דראקו קיווה שהיה לו פה.
"חיפשתי אותך". הקול היה מוכר לדראקו בצורה מחשידה. בצעד מהיר
ותנועת יד זריזה הוא הצליח למשוך אחורה את הברדס השחור, השיער
האדום הבוהק שצנח על כתפי הדמות הסגיר אותה. זו היתה ג'יני
וויזלי, והיא נראתה כועסת.
"את?!" שאל דראקו בטון שעצבני היתה מילה עדינה במקצת כדי לתאר
אותו.
"מה קרה מאלפוי? מדוכא מהעובדה שאתה לא מספיק חשוב כדי שיחטפו
אותך?" היא שאלה בזילזול. דראקו הביט בה ביהירות.
כן ילדים, ניחשתם נכונה, זה היה חיתוך קל ל"אל תתגרה בדרקון
ישן
קרוקשנקס התחפר בגלימה של
מוות. לוולדמורט לא היתה גלימה כל
כך נוחה. מוות הפרעושים קיפץ על גבו.
אל תחתוך בדרקון ישן
במסגרת מסיבת יום ההולדת {פרד וג'ורג' חזרו מהמטבח} נרקיסה
תכננה לעשות סיאנס. היא רצתה להעלות את רוחו המיוסרת של ויקטור
קרום. כל הנוכחים התיישבו סביב שולחן עגול והניחו אצבע על ספל
חרסינה מעוצב.
סיביל טרלוני נשכרה לכבוד האירוע בתור המקושרת ביותר לעולם
שמעבר.
"דבר אלינו ויקטור קרום", היא קראה בטון חלול, עמוק וערמוני. "
'חת-שתיים, 'חת-שתיים, ניסיון!" היא אמרה למיקרופון.
כל הנוכחים סתמו את אוזניהם בבהלה כשנשמע
הצליל-קורע-עור-התוף-שנשמע-כשדופקים-על-מיקרופון.
"גרררר..!" אמר הארי.
"שתוק, יקירי. עוינות.. היא.. תכונההההה... שלילית מאוד. היא
עשויה לגרום.. לתוצאות... הרססססססניות....!"
"?!"
"!", תשובה. "ועכשיו... אם תואילו בטובכם לשבת ולאחוז ידיים...
נוכל... להתחיל!" אמרה סיביל, מתיישבת בדרמטיות על הכרית -
התפוחה.. נפוחה... זקוף... זקור...! - שלה.
"אני לא מבין למה הייתם חייבים להביא דווקא אותה", מלמל הארי
בקול מעוך לכיוון ג'יני, שישבה לידו, אך היא לא ענתה.
"ועכשיו, יקיריי..." טרלוני אמרה, מיטיבה משקפיה על אפה
החדגוני, "אמרו - הממממממממממממממממממממממממממממממממ...!"
"המממממממממממממממממממממממממממממממ....!" אמרו כולם ביחד,
מתנועעים ימינה ושמאלה על הרצפה.
"הממממממממממממממממממממממממממממממ...!" הם אמרו שוב.
"דבר אלינו ויקטור קרום!" קראה טרלוני מבין הצללים ששררו בחדר
וקולות חריקת השיניים של ההמהומים. "עלה אלינו, מבין מעמקי
החושך החשוכים, הלא חשוכים בכלל, למרות שיש שם כמה עלים
עסיסססססיים, דבר - כי אנוכי מזמנת אותך!" היא הכריזה, מפזרת
נענע ולימונית על הנר הבודד שדלק בחדר.
הנר נכבה, והעשן הסתלסל בעליצות מעלה מעלה (כל השירים
והמנגינות), עד שהוא התנדף כליל. ראשיהם המורמים מעלה של
הנוכחים הורדו, והם יכלו לראות את קרום, יושב בנינוחות
ובהתמסטלות עקומה במקצת על הכרית הורודה-קרמלית שחיכתה לו.
"ברוך בואך אל בין החיים", אמרה טרלוני, והוסיפה נרגשות לכיוון
נרקיסה, שהנהנה בהסכמה נרגשת- "הצלחתי לעשות את ההעלאה באוב!"
הארי עיקם את אפו בספקנות.
פרק 5% תנובה: גבירותי ורבותי: מהפך!
"עם כמה סוכר אתה שותה את התה שלך?" שאלה ג'יני, מושיטה לרוח
של ויקטור, שנראה היה מבולבל קצת, עוגיה.
"עבלי", הוא ענה, מסמיק.
"סליחה?"
"עאני עבדיאטה", הוא ניסה להסביר שוב, מלקק את השפתיים שלו
בניסיון להפריד את הלסת העליונה שלו מהלסת התחתונה.
"טוב. בבקשה!" היא אמרה, מושיטה לו גם את הצלחת עם ספל התה
עליה, ומובילה אותו אל הסלון, שם הוא התיישב על הספה והיא
לידו. "אז.. ספר לי", היא ביקשה, מרגישה קצת חצופה, "איך זה
להיות בצד השני?"
"עמה?"
"נו.. בצד השני! זומנת לכאן, עשינו העלאה באוב. למה? איפה היית
כל הזמן הזה? הרי הרגו אותך בפרק 90210!" היא אמרה, די המומה.
"עהייתי עבארון!" אמר ויקטור.
"אתה.. אתה יצאת.. מהארון? שם לא שמים את המפלצות?" היא שאלה,
חושבת ברעד על בובת הפרווה האהובה עליה שנשארה בביתה, משגיחה
על דלת הארון החורקת, ששום מפלצת מפחידה לא תצא בלילה ותאכל
אותה.
"עגגג... עמה?"
"כלום", היא אמרה, חצתה את עשרים הסנטימטרים שהפרידו בין
ראשיהם ונישקה אותו על פיו.
"עהההווו...!"
Kit-
Cut
"מה סה היה?" שאל ויקטור לאחר שתי דקות רוחניות במיוחד (תרתי
משמע) ולאחר שהצליח להפריד את הלסתות שלו.
"זה לא אני, זה אתה", היא חייכה חיוך מתוק. היא החליטה בינה
לבין פיצול האישיות שלה לזרוק את הארי הפוץ לטובת ויקטור. הוא
היה עשיר, כמו הארי, הוא היה חתיך ((NOT, בדומה לפוטר מסוים
אבל לו היה מבטא... שיכול להמס חתול צלוי (כל הזכויות שמורות
למ.ש.ט-תקראו, פיק שולט).
"סה דפקא מוסא חן בעיני", השיב ויקטור, ממצמץ בערגה.
הוא לקח עוגיה פקיסטנית (האהא! They're back...) מצלחת שרצתה
להיות מעוצבת, אבל לא כל כך הצליח לה.
"יש לי עוד כמה דברים שעלולים למצוא חן בעיניך", הזהירה ג'יני
במבט תחמני. במקום עיניו של ויקטור הופיעו שני לבבות קטנים
{שואיצ'י סטייל}.
נחתך פגה דגה דגה פקיצ'יפה נחתך
"ומה עושים עכשיו?" שאל פרד לאחר ששאלתה של הפרופסור טרלוני:
"מה יש לי בכיססססססים שלי?" נענתה על ידי נרקיסה בתשובה
"כסף".
"אפשר לעשות סלטות", הציע ג'ורג'.
"או לירות אחד בשני בכדורי פיינט-בול עד שיבואו שני אנשים
ויהפכו אותם לכדורים אמיתיים", הציעה הרמיוני (מי יודע באיזה
ספר האירוע הנ"ל באמת קרה?){שתיקת הכבשים}.
"או לחטט אחד לשני באצבעות של הרגליים", אמר הארי, שהיה מעשי.
"או לחטט אחד לשני במקומות אחרים", הציע דראקו במעשיות דומה
ומבט שקסי. הארי התחיל ללכת לכיוון השירותים.
CUT all night long!
ג'יני קמה מהספה, מזמנת לעצמה חלוק שינה ורדרד ומכוער. כרגע
היא מצאה לעצמה עוד סיבה לאהוב את ויקטור קרום. היא גם מצאה
הוכחה לכך שהגודל לא קובע.
היא ירדה לקומה למטה באחוזת מאלפוי (אחרי הכל, נרקיסה עדיין
חגגה את יום הולדתה) ואל חדר השירותים. הוא הופתעה קלות (ליתר
דיוק: כבדות) כשפתחה את הדלת ולאחר שהיא התיישבה על האסלה, היא
גילתה מאחוריה את הארי ודראקו, עסוקים במה שככל- הנראה היה
נשיכת האוזניים זה של זה, וניסיונות להתעלם מנוכחותה פה.
"אני אזכור שראיתי אתכם!" היא אמרה, מפנה אליהם אצבע מאשימה -
הארי ודראקו מחליפים מבט תמוה/שפוי - ויוצאת מהחדר, טורקת את
הדלת מאחוריה, מה שערער את שווי משקלם של שני הבנים שהיו
מאחוריה, אבל זה כבר סיפור אחר לפרק אחר.
מי שחותך בערב שבת אוכל בשבת שעברה
ג'יני התפרצה חזרה לחדר הסלון הפרטי-מאוד שבו ישבה רוחו של
ויקטור ולגמה את ספל התה החמישי שלה.
"אתה לא תאמין מה ראיתי", הכריזה ג'יני, מתיישבת על ויקטור
ומתאוששת מההלם. ויקי, לעומת זאת, שפך עליה קצת תה בטעות כששתה
מהכוס והתה עבר דרכו.
"מה ראית, מיאמור?" שאל ויקטור, מתאפק למראה של אהובתו החדשה
בחלוק ורדרד וקטן.
היא סיפרה לו על השירותים.
"הא.... ידעתי את סה כל הסמן", הוא אינפף בידו.
פיה של ג'יני נפער.
ויקטור ניצל את ההלם כדי לבדוק מה היא לובשת מתחת לחלוק.
To be cut-tinue
"תגידי, יש לכם מקום פנוי ליום שישי הבא?" נרקיסה שאלה את
האישה שמהצד השני של הקו. היא דיברה בטלפון, שרועה בתנוחה
מעניינת על הספה שבחדרה.
"כן, בשביל חתונה, מן הסתם. אחרת לא הייתי מתקשרת למארגני
חתונות, נכון, ג'ניפר?!" היא ענתה לעלמה לופז בקוצר רוח,
והקשיבה שניה לתשובה. "אני לא יודעת אם אני, אם אני אמצא כבר
מישהו. לא משנה, נערוך חתונה בכל מקרה. מה? אה, כן. אני מבטיחה
שאני אודיע לפחות 48 שעות קודם מי מתחתן. בסדר? כן, אתם יכולים
בינתיים את הבגדים להכין לפי המידה שלי.. נו, בסדר!! בינתיים
הכלה היא אני. תפסיקי לצחוק!! תפסיקי - !!"
בפנים אדומות מזעם היא טרקה את הטלפון וזרקה אותו לקצה השני של
החדר. "כלבה..!" היא סיננה, והחלה להכין רשימת אורחים לחתונה
של יום שישי הבא.
פרק 14: מאלפוי. דראקו מאלפוי.
אתם מוזמנים לחתונה של מישהוי ו- מישהוי {את זה כבר נודיע
לכם מאוחר יותר}
בתאריך ה... יום שישי הבא.
באולם החתונות הורוד שברחוב הראשי.
להביא מתנה.
מחכה לראותכ-
בזאת הארי הפסיק לקרוא ורק נעץ באשתו {הרמיוני, להזכירכם} מעל
הנביא היומי שלו. "מה הפעם..?" הוא גנח בהתלוננות.
"יש חתונה", ענתה אשתו, מנקה את השולחן סביבו ביסודיות מפירורי
קפה וטפטופי טוסט. "ואנחנו נבוא". היא אמרה בטון מבשר רעות למי
שיעז להתנגד, סותמת את פיו של הארי מהמשפט הבא שהוא עמד לומר.
"אבל אין לי מה ללבו-"
"יש לך שקית ליד המיטה ובה טוקסידו ועניבה חדשים".
"השיער שלי נראה נורא ו-"
"בדיוק כמו תמיד".
"יש לי ריח רע מהפה, אז - "
"כולם כבר רגילים".
"אין שום דרך שבה אוכל לשכנע אותך שלא לבוא, רייט?"
"יו גוט דה פוינט, דארלינג", היא אמרה, שמה את התיק שלה על
כתפה וזורקת לעברו של הארי נשיקה אווירית. הוא תפס אותה. "אני
יוצאת לסידורים. נתראה בערב. אל תטבול את המדחום בכוס התה שלך
לפני שאני חוזרת, זה לא יעבוד. ביי!" היא אמרה, עושה רוח סביב
עצמה ויוצאת מהבית בטריקת דלת.
"יש לי
קפה", הוא ענה במשיכת אף אחריה, וזרק את המדחום שהיה
בכיסו לפח.
Joseph and the striped cutonet {?!}
"איחרת..." מלמל רוצח שכיר.
"אלף סליחות, חתיך". אמר הרוצח השכיר השני, שהיה עילג מטבעו
והתקרב למדורה בצליעה.
"הבאת את זה?"
"לא. חכו ותשמעו איך היה היום שלי, הייתי אמור לשסף כמה
גרונות. לא הלך. בלשון המעטה", הוא מלמל, מעביר אצבע צ'יפסית
וחתיכה כמו של ג'אפר המלך לאורך צווארו.
"גם שלי".
"גם שלי".
"גם שלי". הסכימו חמשת הרוצחים השכירים שישבו סביב המדורה
בחורשת אלונים דקיקים שהייתה באמצע הפארק הגדול באמצע העיר.
"ווא.... את מי הייתם אמורים לרצוח?" הוא שאל, מסתכל על ארבעת
חבריו למקצוע. "שכר אותי הארי פוטר, אני אמור להרוג את האישה
שלו, היא, הרמיוני ג'רינגר הזאתי, או משו בסגנון", הוא אמר,
שולף סכין ומתחיל לקלף תפוח.
"היא שכרה אותי!!" הזדעק אחד מהרוצחים שישב בעברה השני של
המדורה. "אני אמור להרוג את הפוטר הזה!" הוא הביט באיש שמולו
וחשב לעצמו על שימושים טובים יותר שאפשר למצוא בסכין שבידו.
"גם אותי היא שכרה", אמר רוצח שלישי בתמיהה, "אני אמור להרוג
את דראקו מאלפוי. היא השניה בצוואה של הפוטר הזה", הוא הסביר,
בתגובה לארבעת המבטים השואלים שהופנו אליו.
"מאלפוי שכר אותי כדי להרוג את גריינג'ר!" קרא רביעי, אבל אף
אחד לא התייחס אליו, כי הם לא ידעו מי זו גריינג'ר.
"מאלפוי שכרה אותי כדי להרוג את כולם", אמר החמישי. כולם הפנו
אליו מבטים שואלים. "
נרקיסה מאלפוי", הוא הסביר בחיוך דק.
"למה היא רוצה להרוג את כולם?" תהה הרוצח השכיר הראשון.
"משעמם לה בחיים".
"הא.. כן.. סביר. מתקבל על הדעת", כולם הנהנו, כי כנראה זה היה
דבר נפוץ בחברה שלהם, וחזרו לענייניהם.
"אז מה נעשה?" שאל השני.
"בקשר למה?" השלישי שאל.
"בקשר לרציחות", ענה השני.
"מה בקשר לזה?"
"ובכן, אם הוא יהרוג את ג'רינגר, אז
אני לא אוכל להרוג את
ג'רינגר. ואז אני אשאר חסר עבודה".
"אבל אם אני אהרוג אותה אז זו לא תהיה בעיה".
"אבל לא יהיה מי שישלם לי".
"ולי לא יהיה את מי להרוג..!"
עכבר קטן, שעבר בדילוגים עליזים באמצע המדורה לא ידע כמה קרוב
הוא למות, עד שקבוצה של רוצחים שכירים התנפלה עליו בסכינים
שלופים.
בואו נאמר ש - חוץ מהטבח הזה - לא יתבצעו עוד רציחות הלילה. או
בזמן הקרוב.
There won't be anymore cuts tonight
פרד גם הוא הילך לו לשירותים אחרי שנרקיסה החליטה לנסות בשנית
את השיקוי המוזר ההוא שג'יני נתנה לה פעם. הוא היה צריך
להתרוקן, ולא מהכיוון המסורתי. הוא פתח את הדלת כדי למצוא
חתיך וחתיכה. {הא! עבדתי עליכם!} את הארי ודראקו, כלומר,
עסוקים במה שהם בד"כ עסוקים כשפותחים להם את הדלת בדיסקרטיות.
"הארי יא פוץ! אמרתי לך לנעול את הדלת!" סינן דראקו. הארי
הסמיק תוך קימה מדברים מסויימים ששייכים לדראקו תוך כדי מבט
מתנצל.
"האאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" פרד צרח
בחיוך מרוצה. תוך מספר מועט של שניות ג'ורג' הגיע בריצה למקום,
מתנשף. הוא הסתכל על שלושת האנשים פעם-פעמיים, מנסה להבין את
המצב, ואז שלח במהירות את ידו כדי לסתום את פיו של אחיו התאום,
אבל זה היה מאוחר מדי.
"כווווווווללללםםםםם - האאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!" הוא צרח.
תוך עוד מספר מועט של שניות, הגיעו לחדר גם נרקיסה, מולי,
ויקטור, ג'יני, אחת המנקות של הבית השכן, אלינור גריי, וכל שאר
האנשים מרשימת הדמויות בהתחלה, חוץ מרון והרמיוני, שהיו עסוקים
בדברים משלהם, אפשר לומר. אה, וכמובן - גם העוזרת שמכינה
עוגיות פקיסטניות תוצרת בית. (:
"כמה משעשע", אלינור מלמלה, עיניה הקרות מביטות בזוג המסמיק
בהנאה שקטה (ממראהו של דראקו כמובן).
"סתמי, סתומה".
חדר הסודות נחתך, גורו לכם אויבי היורש
"אז מה סיכמנו?" שאל רוצח-שכיר אחד את חברו. שניהם חלקו את
זנבו של העכבר.
"נצא. מי שילך לו-ילך לו", מלמל זה שנישנש את האוזניים.
כל הרוצחים לקחו את כלי-הרצח שלהם (מה שקוסמים רוצחים שהיו
טיפשים מדי בשביל ללמוד לבצע אבדה קדברה משתמשים בו, מה שזה לא
יהיה) ויצאו אל עבר אחוזת מאלפוי משם בקעו אורות צבעוניים
(שהיו הפעם ממנורה המותאמת לענין). הם התקרבו, אוחזים בחוזקה
במה שקוסמים רוצחים שהיו טיפשים מדי בשביל ללמוד לבצע אבדה
קדברה משתמשים בו, מה שזה לא יהיה, וניסו לפרוץ לאחוזת מאלפוי.
לפתע בא איש עם קלצ'ניקוב וירה בכולם (זוכרים שאמרנו שלא יהיו
יותר רציחות הלילה? ובכן, שיקרנו!).
לא נפסיק לחתוווווווך
וולדמורט הלך להכין תה ולהמשיך לתכנן את התוכנית עד לפרטיה
האחרונים. מוות שלף חטיף חתולים (טעם ארנבת).
הוא ליטף את קרוקשנקס.
איזה חמוד.
הוא חרק.
האיש עם המספריים הגדולים בא וחתך את הקטע באמצע
פרד רץ בצרחות לאורך המסדרון וג'ורג' רץ אחריו. הוא לא יכל
להאמין למה שראה בשירותים (שהיה להזכירכם ה-אירוע של השעתיים
האחרונות). הוא נכנס לאחד החדרים רק כדי לראות את רון והרמיוני
במצב שבו היה חסר רק צלם לפלייבוי.
"מה?! גם אתם?!" הזדעקו פרד וג'ורג' ביחד. הרמיוני הנהנה.
"ובכן... זה יקל עלי", אמר פרד, ג'ורג' נראה מבוהל מאחוריו.
"לא פרד.... תזכור מה קרה בפעם האחרונה", הזהיר ג'ורג' אבל פרד
כבר שם את פעמיו החוצה, ג'ורג' ריצרץ אחריו ורון והרמיוני יכלו
להמשיך בשלהם.
בואי ונשתה לחיי החתיכה(מתחרה ברייטינג?)
המסיבה אצל נרקיסה נגמרה וכולם הלכו מאחוזת מאלפוי, ששבה להיות
גדולה וריקה אם כי הרבה יותר מבולגנת וכוללת בנוסף כמה מצעים
שצריכים ללכת לכביסה.
נרקיסה נותרה כמעט לבדה, משועממת, בבית (דראקו הלך עם הארי
לאנשהו) ותהתה מה לעשות. היא החליטה לטייל בסביבה וכשנכנסה
לסלון מצאה את סיביל טרלוני יושבת ולוגמת תה ("יקירתי, יש לך
גרים בספל!") עם זרת אחת זקורה אל על.
"?" אמרה נרקיסה.
"!" ענתה סיביל.
"..." השלימה נרקיסה.
"..." ענתה סיביל.
",,," אמרה נרקיסה, שרצתה להיות מיוחדת.
"
" אמרה סיביל, שרצתה פסיקים יותר ארוכים משל נרקיסה (היא
לא היתה כל כך טובה בעניני ניקוד. במיוחד לאור העובדה שהיא
בריטית).
וכך הסתיימה לה השיחה המרתקת.
The big cutter
הרמיוני ורון הלכו אל עבר חדר השינה בבית משפחת פוטר-גריינג'ר.
הם לא יכלו להתאפק. המילה "הלכו" היתה קצת מוגזמת בכדי לתאר את
אופן התזוזה שבעזרתה הגיעו אל חדר השינה. אפשר להגיד שהיא
מופיעה בכמה סרטים המשודרים מאוחר מאוד בלילה ונושאים שמות כמו
"קפה לוהט עם ויולט" ו"הארוכים הארוכים והחלקלקים".
הרמיוני פתחה עם איבר כלשהו את דלת חדר השינה (מכיוון שידיה
היו עסוקות במשהו אחר) והופתעה למראה עיניה:
שתי המיטות בחדר השינה היו מחוברות ועליהן התבצעה פעילות שבדרך
כלל היה ניתן לראות מסוגה ב"הכי גאים שיש". הנפשות הפועלות היו
הארי פוטר ודראקו מאלפוי.
"הארי?! איך אתה יכול לבגוד בי אי.... איתו?!" (להסברים
מפורטים ושיכנוע: נא לפנות לאור ).
"ובכן", אמר הארי, "כמו שאת יכולה לבגוד בי עם החבר הכי טוב
שלי". (סוגריים כנ"ל)
"היי," התערב רון בשיחה, חוזר ללבוש את המכנסיים שלו, "בפעם
האחרונה ששיחקת אותה 'החבר הכי טוב שלי' סיימתי בבית החולים!
וחוץ מזה, איך אתה רוצה שהיא לא תבגוד בך עם איך שאתה נראה".
"זו הסיבה שבגללה הוא בוגד בה", הסביר דראקו תוך הצבעה על
הרמיוני, "שמת לב פעם איך הוא נראה?" הוא שאל בתוספת גירגור
חתולי. הארי התאפק שלא לנשוך לו את ה.... אמ.... אוזן.
"אני תובעת גט!" אמרה הרמיוני, מותירה את רון ודראקו לבהות אחד
בשני ואת הארי סתם לבהות.
"אבל אז..." אמר הארי, "כל הרכוש עובר אלי לפי הסכם גירושינו".
(כן, כן, ההוא שנחתם כשהיית שיכורה לגמרי).
"הא!" אינפפה הרמיוני, "זה מה שאתה חושב!"
פרק חזקה ריבועית כלשהי: זורקים תחתונים על המסך.
האומנת
לילדים-שלא-היו-שאין-ושגם-לא-נראה-שיהיו-בזמן-הקרוב-או-אי-פעם
של משפחת מאלפוי התגנבה לה במסדרונות האחוזה. {נכון ששכחתם
ממנה כבר?? גם אנחנו!}
היא איבקה פה ושם את השרוול שלה, שהתלכלך קלות ממגע עם הקירות
של אחוזת מאלפוי, שהיו
קצת מלוכלכים. רק.. קצת.. היא הייתה
זקוקה לאיבוק זה מכיוון שהיא הלכה בצמוד אל הקירות, מנסה לא
להיראות בדרכה אל המקום המסתורי ששלח אותה אליו מישהו מסתורי,
אבל לא מודעת לעובדה שעקבו אחריה.
היא נסעה לסן-חוזה וחתכה את הורידים
"בוקר טוב עולם.. לה לה לה לה לה לה..." פרד שרשר לעצמו, בעודו
מפעיל את מגהץ האדים. הוא גיהץ קלות, ואז הושיט ידו את אבקת
הכביסה כדי לכבס את הבגדים שלו, כשפתאום נשמעה שפיקה על הדלת.
פרד ניגש אל הדלת, פתח אותה, עיניו הפכו ללבבות קטנים והוא
הושיט את ידיו אל עבר האזיקים שהוגשו לו. שוטרת בלונדה, עם בגד
גוף שחור צמוד וזנב-ארנב על תחתה, מתנענע קלות ברוח שבחוץ,
נכנסה לחדר, מחזיקה בידה זוג אזיקים מפורוותיים.
"אתה אסור", היא אמרה לו בחיוך מושלם.
"כמובן", הוא אמר, והלך אחריה החוצה אל ניידת המשטרה שיכולה
הייתה להיות עשויה מדלעת, אבל היא לא.
האפס הגדול והחתיכה החסרה (שם של ספר)
"פרד בבית הסוהר!!" התפרץ ג'ורג' אל בית משפחת וויזלי בזעקה.
"צפינו את זה מזמן... אכול בננה". המהמה מולי בנחמדות. "קח שתי
בננות".
I think I saw a pussy
c-u-t
"קצת מזה וקצת מזה.. קני סוכר עם חלב רזה.. כל השותה ידע רק -
רעעעעעעעע!! אני כל כך רעה! עד כה נהגתי די בנימוס, אבל כעת
אפעל, ובלי היסוס! הלילה - ארש את הדירהההההה!! אני כל כך
רעה!!" שרה לה הרמיוני, מרוצה מעצמה, ברחבי הבית, רוקדת
ריקודים סלוניים עם שני בקבוקים חביבים שהכילו - נהההה... לא
הולכות לגלות לכם. (עובדה מענינת: השיר הזה מופיע בסרט סוד הגן
הנעלם. כדי שלא תשברו את הראש מאיפה זה מוכר לכם. זה מה שאני
עשיתי){ממוררריי...
סרט נפלא! השירים זדוניים במיוחד, אור..
והמיסי..##}.
"הרמיוני-דיר?" קרא הארי, יורד במדרגות הבית שלהם, "ארוחת
ערב?"
"כמובן! יש מנות ראשונות, ומבחר של אחרונות, ומובן שיש באמצע
תבשילים טובים בשפע...
לך תרחוץ ידיים!" ציוותה הרמיוני,
והחלה להגיש את האוכל, תוך כדי הזלפה של מספר טיפות מהבקבוקים
המסתוריים לתוך הצלחת שלו.
Yes. I did. I saw a Pussy cut
"הארי," אמרה הרמיוני במתיקות, נועצת מבט בהארי שאכל מצלחתו
בתיאבון, משפריץ לכל הכיוונים. "בקשר למה שאמרנו אתמול... על
העסק עם... 'תה יודע".
"הא, כן, בטח, הכל שלך, אם את רוצה את יכולה לקבל אפילו את
התחתונים שלי אם בא לך. אפילו את הזוג האהוב על דראקו".
"כן," אמרה הרמיוני לעצמה בשביעות רצון, "זה הצליח".
