אורית ארבל / אחרי שכל איש בחיי... |
היה כמו הסכין או הסיכה שניתנה בידי
שאגרד בה שוב ושוב את פצעי
שאכאיב לעצמי עד זוב דם כל פעם מחדש
שאדקור את בועת בטחוני העצמי המתנפחת
איך אוכל להאמין שיבוא האיש
שעיניו רכות, וחיוכו רפואות
ויתן מזור לפצעי
וישקיט כאבי, וילטף רגשותי
וימלא את החלל הפעור בי
ולא ישמש בידי כלי לקדיחת החור בגופי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|