שנת הלימודים האחרונה שלי בהחלט נראתה מבטיחה בהתחלה. באותם
שבועות ראשונים הדבר נראה היה כי שום דבר לא יהיה עוד. החל
מהיום הראשון ללימודים האחרון שלי וכלה בזה שהחלה הספירה לאחור
עד לבגרות הראשונה. לא ידעתי כי תקופה קשה הולכת לעבור על בית
הספר ובמיוחד עליי.
רחל, המחנכת והמורה לביולוגיה שלי, לא הפסיקה להגיד לנו בכל
הזדמנות "חבר'ה אתם עוד תגעגעו!", כמה שצחקנו על זה אבל כולנו
ידענו את האמת. כעבור מס' שבועות, ניגש אליי אפי, רכז השל"ח של
בית ספר, ואמר בקול מאוד עמוק, "מה אתה עושה שבוע הבא?!, יש
גיחה, אתה יוצא", הספק של חצי שאלה, חצי הוראה, היה משהו שממש
אהבתי אצל אפי, הוא בהחלט היה אחד מהמורים היותר אהובים עליי
ועל תלמידי בית ספר. אפי, היה האדם הכי חברותי ומצחיק אך תמיד
כשהחליף את הבעתו ידענו כולם כי זה הזמן להיות רציניים. "טוב,
סבבה..." אמרתי, "רק תן לי את התאריך של הגיחה ואת התאריך של
ההכנה". תבוא אליי אח"כ" הוא אמר. וכך עשיתי, כמה דקות לאחר
שבדקתי את התאריכים ביומן, התקשר אליי נריה, חבר ובן שירות
במד"א ושאל אם אני מעוניין ללכת לכנס של הוקרה למתנדבים אי שם
במרכז הארץ. הסכמתי, ואחרי כמה דקות התברר כי התאריך נופל
בדיוק על היום גיחה. התקשרתי לנריה ושאלתי אם יש מצב שהם יאספו
אותי מלטרון. "מה יש לך לעשות בלטרון?!" שאל, "יש יום גיחה
תחרותית לכיתות ט' של הבית ספר שלי, ואני מדריך שם", נריה ענה
"טוב" ארוך כזה ואמר שיבדוק מה הוא יכול לעשות בעניין.

ביום הגיחה, אפי היה עסוק כל הזמן, ועדין לא יצא לי להודות לו
על כל ה"בעיות" שעשיתי לו. מה גם שהיינו צריכים להתקפל מהאתר
יותר מוקדם. "כבוד ראש הממשלה מגיע ללטרון בשעה תשע-עשרה
אפס-אפס, משמע עד שעה שמונה-עשרה ארבעים וחמש אפס-אפס אנחנו
עפים". דמותו של אפי לא נשכחה מראשו של אף בוגר ותלמידי בית
הספר שהתלוו אליו לטיולים. הוא היה מורה מאוד מיתולוגי, לא היה
ניתן לערער על דמותו. כבוגר סיירת מובחרת, ויותר מ-15 שנות
הוראה וטיולים ברחבי הארץ היה קשה להתווכח איתו חוץ מדבר אחד.


"אפי, אם כל הכבוד שיש לי לפרטוש, האוכל בטיול הנודד של י"א
היה מזעזע!, הייתי רעב כל הזמן" אמרתי, "מה? אני יהרוג אותך!
אני יספר את זה לפרטוש" אמר, "אחרי כל הזמן שהיית במטבח ועזרת
לו איך אתה אומר שהאוכל מגעיל?!". ניסיתי להסביר "אוקיי לא
מגעיל, פשוט לא אהבתי אותו, לא שבעתי ממנו, אני צריך בשר! ואני
יודע שמדובר במדבר!". אפי התחיל להראות סימני מלחמה, "תגיד לי,
אתה נורמלי?! שף מהמלון הכי מצליח בארץ ואתה עדיין לא שבע?!?!,
אתה קשקשן!". חייכתי. "תשמע, כשזה נוגע לאוכל, אני נורא רגיש
בעניין".

כמה דקות לפני שהמחנה התחיל להתפרק, קפצתי למקלחות שהיו באתר
כדי להתרענן לפני הכנס, בכל זאת כנס יחסית רשמי. עליתי
לאמבולנס שלקח אותנו לכנס וכשהגענו ציפתה לי הפתעה מאוד נעימה.
חוץ מחבריי הטובים ממד"א ראשון, פגשתי את מוטי, זה שהיה האחראי
על המשלחת לפולין. לאחר מס' דקות של החלפת חוויות הוא הבטיח לי
שעד סוף הערב אני מופתע. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. כעבור
כמה דקות נחשף לוח השנה של מד"א כשבמרכז, תמונה שלי במהלך טקס
הסיום של הקורס, שעשיתי בקיץ, הקורס בו פגשתי את שירה.

יום למחרת שאלתי את אפי, איך היה בסוף הגיחה, הוא ענה שהיה
בהחלט נחמד, צחקנו על ראש הממשלה והשטח הסטרילי שלו. באותם
ימים הרגשתי ממש טוב עם אפי, ואפילו התחלתי ללחוץ עליו בנוגע
להדרכה של כיתה בטיול שנתי של ט'.
כמש"צ הייתי רגיל לצאת וללוות טיולים שנתיים של כיתות נמוכות
ממני אך הדרכתן היתה חלק משאיפותי. אפי הוסיף והפתיע כשידע
שעברתי בקיץ גם קורס מדריכים של מד"א. "אל תדאג, ננסה לסדר
משהו, למרות שזה לא נהוג" אמר.

כעבור כמה שבועות, המשלחת של השיכבה יצאה לפולין והיה נראה כי
חצי שיכבה יצאה איתם. אפי ניגש אלי ושאל אותי לגביי ליווי של
טיול שנתי של כיתות ח', בהתחלה סירבתי והזכרתי לו את בקשתי.
ידעתי שזה עלול להיות הטיול האחרון שאצא ללוות, בגלל הלחץ
בלימודים שעתיד לבוא. "אין עוד מש"צים מי"ב פנויים, אני לא
רוצה ללחוץ עליך אבל אני סומך שתחליט החלטה נכונה" אמר. הוא
עצמו יצא ללוות טיול שנתי של שיכבת י'. מה שהכביד על החלטתי
היתה העובדה שאף מש"צ נוסף מבית ספר לא יכל לצאת, לי"א היה
מבחן שיכבתי ולי' היה טיול שנתי.

יום הטיול הגיע, כמו תמיד מצוייד בכובע, 3 ליטר מים, נעלי
הליכה, והמון מצב רוח טוב. לאחר התדרוך מאחראית הטיול, עלינו
על האוטובוסים בדרכנו לצפון הרחוק.
לאחר כמה שעות נסיעה, ועוד כמה שעות הליכה, הגענו לאכסנייה. שם
המצב רוח מעט נהרס כשהתברר כי תלמיד י"א נדרס ונפגע באורח קשה
על ידי מונית כשחצה את הכביש. התקשרתי לחברים מהשביעית כדי
לברר מה שלומם ואיך עם מתמודדים עם המצב הקשה. במשך היומיים
הבאים של הטיול חרושת השמועות על מצבו לא פסחה גם עלינו. מסתבר
שאחראית הטיול היתה מאוד קשורה אליו, והיה לה מאוד קשה המצב.
אף אחד לא ידע על האסון שהולך לקרות יומיים אח"כ.

לפני שחזרנו מהטיול, שמתי לב לילדה אומנם לא מהכיתה שליוותי,
בעלת דימיון עז ביותר למעיין, לאחר בירור קצר, רווח לי כי אין
בינהם קשר ולא הקל שבקלים. חזרנו לי-ם, קבעתי עם עמיחי, חבר
טוב, שנה מעליי, שהיה אמור להתגייס בעוד מס' ימים, משמרת בוקר
במד"א.  סיימנו את המשמרת, הוא הלך הביתה אני נשארתי כדי לעשות
כמה סידורים ולברר על המקרה של השביעיסט מיום ראשון.

כשחזרתי הביתה, בערך בשעה שבע בערב, רציתי לקפוץ למקלחת, אבל
שנייה לפני שנכנסתי, אמא נכנסה לחדר ואמרה "הבן של מירי, אמר
שפינו את אחד המדריכים עם אמבולנס, הוא אומר שאפי קיבל התקף לב
ונפטר, שמעת על זה?". "מה?! אני אבדוק" אמרתי, התקשרתי לאסף,
חבר טוב מהשביעית, מש"צ ושאלתי אותו אם הוא שמע משהו, הוא ידע
בדיוק מה שאני ידעתי. קבענו להיפגש בבית ספר בתוך רבע שעה
ולעזור למורים ולמלווים לפרוק את הציוד של הטיול השנתי שחוזר,
כנראה בלי אפי.

תוך פחות מדקה, חציתי את הכביש, עם חצי פיג'מה, פליז אפור ודף
טלפונים של חברים והגעתי לבית ספר. 2 דקות אחרי שהגעתי,
האוטובוסים הגיעו. המחזה היה נורא, מצד אחד לדעת על מה שקרה
ולראות את המורים והמלווים כמעט ומתמוטטים ומצד שני לראות את
התלמידים השמחים, המחויכים, שמצטלמים תמונות למזכרת, הם עדיין
לא יודעים את האמת. הפנים אומרות הכל.
אחרי שעזרתי לאחת המורות שלי לפרוק את התיק ולקחת אותו
למזכירות, יצאתי עם אסף בחזרה החוצה לעזור לתלמידים לפנות את
האוטובוסים ולעשות עליהם סריקה של ציוד. "הטיול לא מסתיים עד
שאחרון התלמידים יורד ברנה קסין", אפי תמיד היה אומר וכך
עשינו. כמעין בקשה אחרונה.

בשלב מסויים כל התלמידים כבר נסעו הביתה, נשארנו רק כמה משצ"ים
מי"ב וי"א וגם כמה שמיניסטים. ישבנו והתחלנו להעלות זיכרונות.
אחרי שעה ארוכה של דמעות התחלנו לחשוב מה אפשר להכין לקראת
מחר. כשכל מי שלא שמע, יידע על האסון. כמה בוגרות בית הספר
שליוו את הטיול התחילו לכתוב שלטים לזיכרו. אני וכמה חברים
מהשיכבה התחלנו לחשוב על מעין גל-עד ובמקביל לחשוב על הספד.
הרכזת שלי והמנהלת היו בפולין, עם המשלחת. סגנית המנהלת התקשרה
וסיפרה למשלחת. הכל הפך להיות שחור פתאום. הפקסים השמחים
והמאושרים של המשלחת מפולין הפכו להיות כל כך מאוד מיותמים.

חדר המנהלת שהיה ערוך לקבל את פני הסגל החוזר מהטיול, היה עמוס
בכל טוב, אחרי העבודה הקשה שרק התחלנו במלאכתה, עצרנו לכמה
דקות, כדי לעבוד על ההספד בצורה קצת יותר רצינית. היו כאן,
מגוון רחב ומיצג של השיכבה. בכל אחד ואחד היה משהו של אפי.
המנהלת התורנית הביאה בלוק של דפים, וחבילת עטים. כל אחד לקח
את הפינה שלו כדי להתחיל להתחבר ללב ולנסות לכתוב משהו מרכזי.
וכך גם אני.

"אתמול בלילה, הרבה אחרי ששמענו שהלכת והסתלקת מאיתנו, בלי
להודיע, החלטנו כמה ילדים להקים לך גל-עד, חיפשנו אבנים,
חיפשנו סלעים, חיפשנו חצץ, אבל כל מה שמצאנו היה כל כך אתה, כל
כך אפיין אותך, עד שלא ידענו במה לבחור, בחרנו בהכל, בחרנו במי
שאתה היית, בחרנו במה שנתת לנו, במה שהורשת לנו, כמעין ירושה
בלתי נגמרת, אהבת הארץ..."

ידעתי כי מה שאני כותב לא יהיה ההספד בהלוויה, אך היה בי את
הצורך לכתוב משהו, אומנם ראשוני, אבל הייתי צריך להתחיל להוציא
את מה שהחזקתי בפנים.

קיר הכניסה לבית ספר שהוחלט כדי לבינתיים יוקדש לזיכרו. חוברת
מצולמת של תמונות ודברים מכתביו בספרי המחזור השונים כבר
הוכנה, ונשלחה לשכפול בחדר הצילומים. נרות נשמה הוזעקו מן
המרתף, שולחן מורה כוסה באל-בד שחור, ודגל ישראל נתלה בודד
בצמוד לקיר. על השולחן מלבד ורד אדום ותמונה של אפי, הדביקו את
מה שכתבתי, אומנם בעילום שם, אך כך רציתי.

יצאנו לחצר של בית ספר. היינו מס' לא מבוטל של שמיניסטים,
שביעיסטים ובוגרי בית הספר שהיו מלווים בוגרים בטיול. התחלנו
לחשוב מה נעשה בכניסה לחצר בית ספר, החלטנו להקים גל-עד של
אבנים שבתוכה תדלק אש זיכרון.
הלכתי עם אלעד, חבר מהשיכבה ומורעל צה"ל,  שהיה מאוד קשור
לאפי, והלכנו להביא אבנים, בגדלים שונים. למזלנו גל האבנים
ששימש כמשואה בטקס הזיכרון לרבין עדיין נותר עומד ומה שנותר
עלינו לעשות היה להעביר את האבנים לדלי.
כשחזרנו, כמה בוגרים התחילו לבנות את השם "אפי" מאבנים שטוחות
ולהניח על כל אחת מהן נר זיכרון. בגלל שהיתה שעת לילה מאוד
מאוחרת ומכיוון שמדובר בקור ירושלמי, ובגלל הטל שיורד כל לילה,
הם הפכו את הנרות כדי שלא יירטבו.

לאחר שבנינו משואה, הלכתי עם שלומי, חבר אחר שהיה אחראי משהו
בשבט הצופים שסמוך לבית ספר כדי לבנות את הלפיד. הבאנו מהמבנה
של השבט, חתיכות בד וקצת חומר בעירה. גילגלנו את הבד, סגרנו
ועיבינו אותו עם חוטי ברזל והנחנו בצד את בקבוק הסולר. בגלל
שאני גר קרוב מאוד לבית ספר, התנדבתי להגיע מוקדם בבוקר
ולהדליק את כל נרות הנשמה ואת לפיד הזיכרון.

אחרי שסיימנו את כל ההכנות וידענו בדיוק מה כל אחד צריך לעשות
מחר, נפרדנו מאחרון הצוות שנשאר בבית ספר, סגנית המנהלת עבדה
בטלפון על ההספד בשמה של המנהלת ובו בזמן חיפשה לה טיסה מהירה
לישראל.

יצאנו החוצה, ליד מגרש החנייה של בית ספר, עמדו להן שתי
מכוניות דוממות. דיברנו חצי שעה, על מה שקרה, על מה שיהיה,
ואיך נתמודד עם זה. העלנו זיכרונות וניסו להתחיל ולעכל את מה
שעובר עלינו ועל בית ספר.  בשעת לילה מאוד מאוחרת, כשסגרנו
כמעט מספר דו-סיפרתי של שעות בבית ספר, הלכנו איש איש לביתו.
כשנכנסתי הביתה נשכבתי על הביתה, אפילו לא החלפתי בגדים, ידעתי
כי הבוקר שיגיע לא יהיה כמו אף בוקר אחר, שום דבר לא ניתן
לשינוי ואנחנו, כשמינסטים, אחראים לעתידנו ולעתיד בית הספר
בתקופה קשה זו.

פרק 8

לא ישנתי הרבה, הצלצול המטריד של השעון המעורר לא הפסיק לטרטר
לי במוח. סימנים של חוסר שינה נראו על פני בבירור, שטפתי פנים,
והוצאתי את הפלאפון מהטענה, לקחתי חבילת גפרורים ויצאתי שוב
לבית ספר. מלבד אחד מאנשי התחזוקה בית הספר היה שומם. הסברתי
לו למה הגעתי בשעה כה מוקדמת, למרות שלפי לוח המודעות שהכנו
אתמול הדבר היה מאוד ברור.
לאחר שהתארגנתי עם כל הציוד הנדרש, חפיסת גפרורים, יצאתי לרחבה
והתחלתי להפוך את קופסאות הפח של נרות הנשמה בכדי להתחיל
ולהדליק אותם. נטלי, ידידה מהשיכבה ומש"צית עד לא מזמן, שאלה
אותי "מה קרה!?". בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת, אח"כ פשוט הבנתי
שכנראה היא לא שמעה, אמרתי לה בעדינות "אפי נפטר אתמול בערב",
היא היתה בשוק "דיי טל! זה לא מצחיק!". "נטלי, את יודעת שאני
לא הייתי צוחק על זה, תיכנסי לבית ספר ותראי". כעבור דקה מאז
שנכנסה היא יצאה בריצה והתחילה לבכות, "טל! זה ממש נורא!, אתה
צריך עזרה פה!", כן אני אשמח" אמרתי והגשתי לה חפיסת גפרורים
אחת.
במשך עשר דקות, סיפרתי לה כמעט את כל מה שאני יודע על מה שקרה.
כשהשעה התקרבה, לשעת השיעור הראשון בבית ספר, ולפני שתלמידים
התחילו להיכנס, הרטבתי את המשואה במעט נפט, והדלקתי. את
הצמרמורת שקיבלתי באותה שניה לא אוכל לתאר. שלומי, אותו
צופיפניק מאתמול, קרא לי לעזור לו להכין לפיד נוסף.

כשחזרנו, רוב התלמידים שהגיעו עמדו המומים מול לוח המודעות.
היו כאלה שהעדיפו לצאת החוצה ולהדליק נרות והנותרים החלו
להתקשר לחבריהם שבבית, לבשר להם את הבשורה המרה. אחד אחרי
השני, מורה אחר תלמיד, אנשי ביטחון, מפעילי הקפיטריה,
המזכירות, אנשי התחזוקה וכל באי בית הספר, שקעו בתדהמה, אבל
ויגון כבדים. לא ניתן היה לתאר את גודל חיסרונו של אפי. למרות
שבקושי עברו עשרים וארבע שעות. כמה שמיניסטים, אסף ואני דאגנו
שכל הזמן יהיו נרות נשמה כדי שתלמידים יוכלו להדליק. ליד לוח
הזיכרון, כעוד תלמידים עומדים המומים מול תמונתו הבודדה של
אפי, עמדו כמה תלמידים והתסכלו על הטלויזיה הצבעונית המציינת
את שינוי השיעורים, מכיוון שהלוח לא הספיק עוד להתעדכן, הם
חשבו שסדר היום לא השתנה, התעצבנתי על כך ופשוט סגרתי את ארון
הטלוויזיה וניסיתי לרמוז "לא נראה לי שהיום יהיו שיעורים
כרגיל".

גלית, אחראית הטיול שליוויתי רק לפני יומיים, הגיעה גם היא,
היא לקחה אותי והלכנו לקנות חבילות של נרות נשמה. בדרך היא
סיפרה לי כי מצבו של אותו תלמיד לא מוסיף להשתפר, ובנוסף לזה,
אבא של שתי בוגרות, תאומות, נפטר בתחילת השבוע.  כל הזמן,
הצוות החינוכי וגם התלמידים מנסים להכחיש כל קשר מאגי, מיסטי,
רוחני או קללה שרובצת על בית הספר. אך נראה היה הדבר כבלתי
נתפס, שהכל קורה דווקא כאן.

לאחר שקנינו את הנרות, וחזרתי עם גלית לבית ספר. לקחתי איתי את
שלומי ויחד עברנו כיתה כיתה, וחילקנו לכל מורה את החוברת
המאולתרת שהכנו אתמול באישון לילה יחד עם נר זיכרון. זה היה
קשה מאוד. הרוטינה של הדלקת הנר יחד עם הגשת החוברת, עם תמונתו
של אפי עליה, כפי שתמיד נזכור אותו, מחייך, עיניו נוצצות,
משקפי השמש על ראשו, כשכוס הקפה ביד, התיק על כתף אחת והפליז
שלבש גם ביום חם.  הייתה מעין הרגשה של פספוס למחנכי הכיתות
הנמוכות שעברנו בהם, הם לא זכו להיכרות רצינית עם אפי, הם לא
ייזכו לפגוש את אותו מורה שתמיד דיברנו עליו, שתמיד התייעצו
איתו בקשר לצבא, את אותו מורה שגם כשהיה קשה ולא רק בטיולים
הוא ידע תמיד לתת את הטפיחה על השכם לכוון אותך למסלול הנכון
ולדחוף אותך תמיד.

כשהגיעו מודעות האבל, של המשפחה, של בית הספר ושל משרד החינוך,
התחלתי לתלות אותן ברחבי פינות הזיכרון שהוקמו בבית הספר. על
לוח המודעות, בכניסה לבית ספר, ועל גביי לוח זיכרונות מאולתר
ע"י כמה בריסטולים כדי שתלמידם יכתבו את כל אשר על ליבם.
בדרך לקחת עוד כמה סיכות למהדק, ראיתי כי שוב תלמידים פתחו את
ארון הטלוויזיה, הפעם הדבר היה חסר כל טעם, עליתי עם כיסא
וניתקתי את הטלוויזיה מהחשמל, "היום, י-ה-י-ו ש-י-נ-ו-י-י-ם
ב-ש-י-ע-ו-ר-י-ם" אמרתי בקול תקיף וסמכותי. לאחר שיחה קצרה עם
סגנית המנהלת, ירדנו לחטיבת הביניים הרחוקה מרחק של חמש דקות
הליכה כדי לתלות גם שם מודעות אבל. בתחילה השומר לא רצה לתת
לנו להיכנס, הוא לא השתכנע מהעובדה שאנחנו לא בעלי חזות
מזרחית, ולאחר שהסברנו לו בצורה מאוד צינית את העובדה שהגענו
על מנת לתלות הודעות אבל, הוא הבין והתנצל.
ראיתי את ליאת, אחת המורות היותר מוצלחות של מערכת החינוך,
ואמא של ידידה מהשיכבה. היא ישבה בכיתה, באמצע שיעור כשהדלת
פתוחה. רק לפני שלוש שנים הייתי אני זה שישב בכיתתה. היא היתה
שבורה, לא הייתי צריך להגיד הרבה כדי לדעת שהיה כבר שמעה על
הבשורה. הראתי לה את מודעות האבל. היא כמעט והתמוטטה, הבאתי לה
כוס מים, וביקשתי שתהיה חזקה. היפוך התפקידים היה מאוד קשה
עבורי, אך כנראה זה היה מכיוון שעדיין לא עיכלתי את המוות של
אפי ושלמעשה כולם היו קשורים אליו, תלמידים כמורים, צעירים
כמבוגרים.

כששבנו לתיכון, אלעד ואני היינו זקוקים לעוד מודעות, אלעד הלך
לשכפל במזכירות בעוד שהמודעה האחרונה נשארה בידי. ליד גל
האבנים ואש המשואה שאילתרנו, היה מעין מדף מלבני מעץ, לקחתי
אותו, וחיברתי את המודעה אליו.
לקחתי את המדף ועשיתי את מה שעתיד היה להיות תמונה בחוברת
זיכרון לאפי, ולמעשה משהו, שבינתיים סימל יותר מכל את זיכרון
האבל. הנחתי את מדף העץ, עם מודעת האבל, מלפני גל האבנים,
הוספתי מעט נפט לאש, האש קיפצה בלהבה, ואחרי כמה שניות חזרה
להיות רגועה. אותה תמונה לא תישכח ממוחי לעולם.
אחד התלמידים הגיע והניח זר פרחים ליד המודעה, על גל האבנים.
האבל הפך להיות רשמי. הדגל שהוחזק באמצעות אילתור כושל  ע"י
מקל מטאטא על התורן בכניסה לבית הספר קרס וירד עד לחצי התורן,
אולי באופן סימלי אך כנראה שזו סתם היתה הרוח.

מכיוון שלא נותר לי מה לעשות שאלתי את אחת ממורתי ומחנכת כיתה
בשיכבה י', בה קרה האסון אם היא זקוקה לעזרה. היא ביקשה שאני
יודיע לתלמידי כיתתה, שלא יודעים על האסון ושאמורים ליהנות
מיום חופש אחרי הטיול המפרך על מועדי ההלוויות וההסעות מבית
הספר. אחרי כמה טלפונים החלטתי שאני לא יכול להמשיך. הרוטינה
של ההודעה פשוט שיגעה אותי, לא הבנתי איך נער בן 17.5, אמור
להתמודד עם מוות ויותר מכך גם להודיע לתלמידי שכבות נמוכות
ממנו על מוות של מורה שרק לפני יום ליווה והדריך אותם בטיול
השנתי.

פתאום מישהו אמר לי שנכתב על המקרה בעיתון, מכיוון שלא היה
עיתון בהישג יד, נכנסתי במחשב של המזכירות לאחד מאתרי האינטרנט
של העיתונים הגדולים, ובאחת מכותרות המשנה הופיעה שם כתבה.
"המורה התמוטט במהלך הטיול השנתי ומת". שוב, הצמרמורת היכתה
בי. הדפסתי את הכתבה ושמרתי אותה יחד עם החוברת שהוכנה ומודעת
אבל אחת שביקשתי לשמור לתמיד.
לקראת הצהריים שאל אותי אסף אם אני רעב, מכיוון שהקיבה ומערכת
העיכול שלי כבר גססה, ירדנו יחד לאכול במרכז המסחרי של השכונה.
בדרך תלינו עוד כמה מודעות אבל. ושוב, גל של אנשים שכנראה הכיר
את אפי. בדרך חזרה לבית ספר, נכנסנו אסף ואני לבית שלי, שהיה
מאוד קרוב, החלפתי חולצה לחולצת מש"צ, מעין תחושת הזדהות
מסויימת, לקחתי כיפה ויצאנו לבית ספר.

בית הספר הזמין עשרות אוטובוסים שייקחו את המורים, התלמידים,
הבוגרים וכל מי שמעוניין לבית הלוויות. בינתיים, לקראת צאת
השיירה לעבר בית ההלוויות החצר התחילה להתמלא בהמוני בוגרים של
בית הספר, רובם על מדים, שרק עכשיו שמעו על הבשורה ויצאו
להלוויה. עם הבוגרים הגיעה גם התקשורת, וכתבים של עיתונים
מקומיים החלו לראיין על ימין ועל שמאל תלמידים. הוחלט כי שלומי
יישא את ההספד בשם התלמידים עם תלמידה אחרת מהשיכבה בעוד שאני
ושביעיסטית נניח את הזר מטעם בית הספר. עלינו על האוטובוסים
בדרך לבית ההלוויות כאשר לא רצינו שכל העסק יתחיל, פחדתי
מהעתיד, ממה שיקרה עכשיו, אבל עדיין היה מוקדם מאוד יחסית כדי
לחשוב על העתיד. כשהגענו לגבעת שאול, טור האוטובוסים פרק
אחד-אחד את נוסעיו.

עמדנו שם קרוב לאלף איש, משפחה, חברים, מורים, בוגרים, תלמידים
וכל הבא ליד. נפעמים, בוכים, כואבים. חברים בתי ספר שדה שאליהם
נהג להביא את תלמידים, נציגי החברה להגנת הטבע, נציגי שמורות
הטבע, משרד החינוך ונציגים רבים אחרים. נכנסנו כולנו, צפופים
לבית ההפסדים והמתנו למשפחה עד שתיפרד מאפי. זה לקח אומנם הרבה
זמן אך כולנו הבנו את עוצמת הכאב שלהם, אנחנו הכרנו אותו קמצוץ
מהזמן שהם חוו יחד איתו.

הספד אחרי הספד, מורה אחר תלמיד, בן משפחה אחר מכר, עלו
והקריאו את דבריהם. בכל הספד והספד היה יותר קשה לעמוד
ולהקשיב, אנשים לא חדלו לבכות, אנשים התמוטו וכרעו תחת העומס
הנפשי והחום הכבד ששרר בתוך בית ההספדים. ג'יריקנים לא חדלו
מלמלא כוסות, וניירות טישו הועברו מיד ליד, האבל היה כבד.

כשנגמרו ההספדים, התחלנו ללכת בעקבות אלונקתו של אפי, שנישאה
בידי קרובים ומכרים, המשפחה בראש וכל שאר באי בית ההלוויות
אחריהם. כמות האנשים היתה כה גדולה עד שמאספי המנחמים הגיעו
כאשר הוא כוסה כבר בעפר. התקדמתי עם אלה, על מנת להניח את הזר
בשם בית הספר, הנחנו את הזר, התכופפתי על מנת להניח גם אבן על
גל האדמה שכיסה אותה, ושוב עברה בתוכי צמרמורת. משחק התפקידים
שוב התהפך, במקום אותו מורה המלווה את בוגריו שנפלו בקרב בעת
מילוי תפקידם למנוחתם האחרונה, מאות תלמידים ובוגרים מלווים את
המורה שליווה אותם בטיולים השנתיים, בימי השדה ובעיקר ליווה
אותם אל חייהם הצבאיים וסייע בבחירתם.

החזרה לבית הספר בימים שלאחר מכן היו קשים מאוד, כמעט לא
נכנסתי לאף שיעור כי לא יכלתי לחזור לאותה מסגרת של לימודים
בתק' זמן כל כך קצרה. המשלחת מפולין חזרה והתקבלה לבית ספר
שכולו אבל, שבכל שעתיים הוחלף לפיד הזיכרון, הודלקו נרות נשמה
חדשים ושבכל רגע מישהו אחד, היה חסר.