לפני שהכרתי את מיכל, חשבתי שלעולם לא אהיה בנאדם של אישה אחת,
שלא אדע מה זו אהבה, כל זה השתנה ברגע שהבנתי.
את האמת בהתחלה חשבתי שיהיה סתם כיף, לא משהו רציני או יוצא
דופן, אתם יודעים בילוי, ליהנות, ואם ילך טוב אז אולי גם סקס
ויעברו כמה ימים וזהו, ייגמר ונמשיך הלאה, ועכשיו אני מאוהב,
מי היה מאמין, כשהתחילה לדבר איתי על זה, לשאול אותי מה אני
מרגיש, אם אני אוהב אותה, נלחצתי, בהתחלה לא רציתי להיכנס לזה,
מן טראומה מיחסים קודמים, בחורות נהיות היסטריות כשמגיעים
לנושא הזה, אבל אחרי שעברתי את המחסום הזה ואמרתי את המילה
הזו, כן, אני אוהב אותך מיכל, ובפעם הראשונה התכוונתי לזה באמת
וזה הרגיש כ"כ מתאים וכ"כ נכון ולא פחדתי יותר, איזו הקלה זו
היתה, אבל מה באותו רגע שאתה מצליח להגיד וזה באמת הופך להיות
משהו ממש טוב, באותו רגע הכל מתהפך ועכשיו אתה חלש ומחכה שגם
היא תגיד וגם היא תאהב אותך כמו שאתה אוהב אותה ושהיא תגיד לך,
הרגשתי כמו בחורה, הרגשתי שאני נפגע כמו שאולי פגעתי באלו
שאהבו אותי וזה לא הסתדר לי כי איך יכול להיות שמישהי תהיה
איתי ולא תתאהב, עד היום לא רק שלא חשבתי על זה - זה גם לא
עניין אותי, טוב לי  אני עושה חיים אז מה אכפת מכל השאר -
לחיות את הרגע - המשפט כ"כ התאים ואהבתי להשתמש בו, מה אפשר
להגיד כנגד זה במיוחד אם היא אוהבת אותך.
עם מיכל הכל היה הפוך, בשלב מסוים אני הייתי התלוי והיא היתה
המלכה, ואני חיכיתי למוצא פיה ועד שזה יצא - לי יצאה הנשמה,
אבל בסוף היא אמרה לי, טוב נו היא בחורה, להן זה יותר קל, בטבע
שלהן להתחייב ולהתאהב.
הזמן חלף ושנינו מאוהבים עד השמיים, היום אנחנו כבר גרים יחד
בדירה שכורה כמו זוג, ולהפתעתי זה לא מפריע לי בכלל, אני דווקא
מרוצה ומאושר - ככה זה כשאתה מאוהב.
יום אחד (פתאום שמתי לב שהסיפור שלי מתחיל כמו אגדה ישנה, פעם
אחת לפני המון שנים, אולי פעם אני אהיה אגדה, בינתיים נמשיך -
) מיכל שמה לב שאנחנו צריכים לעשות קניות, היא תמיד שמה לב
לדברים כאלה וזה ממש מרגיז אותה שאני לא, אני לא ממש מבין למה
- אבל זה לא חשוב, טוב אז יצאנו לעשות קניות בסופר, מיכל תמיד
מכינה רשימה לפני של דברים שאנחנו צריכים, אבל אנחנו תמיד
קונים הרבה יותר, לקחתי את האוטו מההורים שלי כי ידענו שאנחנו
חוזרים עם הרבה שקיות ולא היה לי כוח להיסחב עם זה ברגל.
הגענו לסופר, כבר היה חושך בחוץ, זה ממש מייאש לפעמים ההתחשכות
המוקדמת הזו, לעזאזל רק חמש וחצי וכבר חשוך לגמרי, מוריד לי
לגמרי את המצב רוח, תמיד כשאנחנו מגיעים מתחיל החיפוש הזה אחרי
מטבע של 5 שקלים בשביל העגלה, שמחתי שלקחתי את המפתחות שלי, יש
לי שם מחזיק מפתחות כזה שאפשר להכניס לחריץ של העגלה והיא
בתמימותה חושבת שאלו חמישה שקלים וישר מתמסרת אליך, ואני בדר"כ
מסתובב עם כלום כסף בארנק ככה שהפתרון הזה מסדר אותי, אז עניין
העגלה קצת שיפר לי את המצב רוח של החושך והתחלנו את הקניות.
כשאני ומיכל עושים קניות אני תמיד הולך אחריה ודוחף את העגלה,
לא ממש אכפת לי מה קונים אלא אם כן אני רואה משהו טעים או משהו
שאני ממש רוצה באותו רגע, חוץ מזה כמו שדץ אומר בפרסומת "אני
פה רק בשביל לסחוב" טוב ולפעמים גם בשביל לשלם, אז כמו שאמרתי
אני מזדנב אחריה משחק עם העגלה, תמיד כשאני דוחף את העגלה
משתלט עליי ייצר ילדותי, אני מתחיל לעשות קולות של מכונית,
נתלה עליה ועושה "חראקות", מיכל מתעצבנת מזה לפעמים, היא אומרת
שלפעמים אני כזה חמוד ככה ולפעמים אני סתם כמו ילד קטן, אני לא
מבין למה זה כ"כ מפריע לה, העיקר שהיא חושבת שאני חמוד...
אז כמו שאמרתי אני הולך מאחוריה ומסתכל עליה מאחורה, מדי פעם
היא מכניסה משהו לעגלה, ואני מסתכל על הטוסיק החמוד שלה
והרגליים הארוכות ובכל מבט אני מתאהב מחדש, די כמה קיטשי אני
יכול להיות - איכס, נמשיך, ואנחנו עוברים ליד מדף שיש בו כל
מיני דברים לתינוקים ומיכל מתעכבת שם ואני יודע שהיא תסתכל
בדברים ותגיד  "או..." ?"כמה זה חמוד", כבר היתה לנו שיחה על
זה, מיכל רוצה ילד, היא רוצה להתחתן והיא רוצה ילד, ואני לא
מבין אותה היא רק בת 21, ילדה בעצמה, מה הלחץ שלה? אז יצא לנו
גם לריב על זה, בסוף הגענו להסכמה אני מקבל את זה שהיא לחוצה
ורוצה עכשיו והיא מקבלת את זה שאני לא מוכן והיא צריכה לתת לי
זמן, אבל מה, אתם יודעים איך זה בכל הזדמנות אני שומע "נו, אז
עושים ילד", והכי באסה זה כשהיא עושה את זה במיטה באמצע סקס,
נו בוא נעשה ילד, נראה לי שהיא מנסה לנצל את זה שאני כגבר לא
מרוכז כשכל הדם בגוף מרוכז במקום אחד ואני אתן לכם רמז זה לא
המוח.
אז היא עומדת ומסתכלת בפרצוף מלא חשק לאיש קטן שיבכה הרבה
בלילה ולא ייתן לנו לישון, ואני מסתכל עליה ומחכה, אבל היא לא
אומרת כלום (להפתעתי הרבה) ולוקחת נעליים קטנות כאלה, כמו של
בובות, נעליים לתינוק, אני מסתכל עליה בתמיהה, "מה?" שאלתי,
"כלום" היא עונה, ומכניסה את הנעליים לעגלה, שוב אני פולט
"מה??" והיא אומרת בהתחנחנות אבל בתקיפות, אני רוצה את הנעליים
האלה, ואני מאוהב, מה אני יכול להגיד, כבר מזמן הבנתי שאני לא
מסוגל להגיד לה לא, חוסר אונים שכזה, אז אני מוציא "טוב" חלש
ומסכן שכזה, והיא מחייכת מאוזן לאוזן ואז אני חושב, העיקר שהיא
מאושרת, כל השאר לא חשוב.
אנחנו מגיעים הביתה והיא מחבקת את הנעליים כאילו דובי קטן,
כאילו חתול שאם היא תעזוב הוא יברח או ילך לאיבוד ואני מסתכל
עליה, מחייך חיוך עייף ועוזב, לא מוציא מילה, הולך לראות
טלוויזיה, היא רוצה לחבק נעליים? שתהנה, העיקר שתחבק גם אותי -
אני כ"כ אוהב אותה.
אחרי חצי שעה בערך שנינו הולכים לישון היא אומרת לי לילה טוב,
נותנת לי נשיקה קטנה ומחבקת את הנעליים והולכת לישון, פתאום
עולה לי בראש משפט שהורים אומרים "אסור לשכב במיטה עם נעליים",
אני מחייך, היא לא מבינה למה ואני לא יכול להגיד כי אז היא
תכעס עליי, ואני לא רוצה שהיא תלך לישון כועסת, המלאכית שלי.
כמה ימים אחרי זה אני חוזר מהעבודה ומיכל מקבלת אותי בנשיקה,
הנשיקה הזו שלה עושה לי את הערב, מה יכול להיות רע לקבל נשיקה
מהאהובה שלך, אני מתיישב בסלון ואז מתחילה השיחה הרגילה, איך
עבר עליך היום, מה עשית, ואז היא מספרת לי שהיא יצאה לעשות
קניות, לא משהו רציני קצת חלב,סוכר, מצרכים בסיסיים ואז היא
אומרת "חכה רגע" ורצה לחדר השינה תוך כדי שהיא צועקת "תראה מה
קניתי" והיא חוזרת עם זוג גרביים - מה מיוחד בזוג גרביים, טוב,
למי שעוד לא ניחש - תסלח לי אתה לא מבריק ?"? גרביים קטנטנות
כאלה חמודות לתינוק, מתאימות בדיוק לנעליים משבוע שעבר, ואני
בחיוך רואה אותה מאושרת מה יש לי להגיד חוץ מלחייך ולהיות
מאושר כי מיכל מאושרת.
חודשיים עוברים ומיכל מספרת לי על חנות מדהימה שהיא "גילתה"
באיזה חור בדרום ת"א ובאמת הבית מתמלא לאט אבל בעקביות בבגדי
תינוק, מיכל הגיעה לחליפה מושלמת, אפילו כובע חמוד כזה היא
קנתה, ואני חושב לעצמי הילדה בחלומות - אבל מה שעושה לה טוב -
עושה לי טוב, אז למה לא?
יום אחד אני חוזר הביתה, מיכל מקבלת אותי בהתלהבות, לא שאני
מתלונן - הלוואי והיתה מקבלת אותי ככה כל יום, היא אומרת לי
היום קניתי משהו מטרף, ואני בתמימותי חושב נו מה עכשיו, זה לא
שאנחנו מיליונרים ומקווה שלא הוציאה יותר מדי על המציאה החדשה
שלה ומיכל כאילו קראה את מחשבותיי "אל תדאג זה לא עלה הרבה,
קיבלתי את זה כמעט בחינם, מה שכן אני רוצה לקנות את כל החלקים
וזה אולי יעלה הרבה, אבל אל תדאג יש זמן, ואנחנו נסתדר...",
היא חוזרת עם חבילה עטופה בעיתון, ואני צועק לה "תיזהרי  את
מטפטפת על הרצפה", "לא נורא אני אנקה אח"כ, תראה", היא מסירה
את העטיפות וחושפת רגל חמודה של תינוק, רק רגל בלי תינוק, קצת
מדממת מלמעלה, אבל רגל אמיתית, אני לא מבין, "מאיפה השגת את
זה?" אני ממלמל, "זה מהחנות של התאילנדי בדרום ת"א, החנות הזו
שסיפרתי לך", "את לא נורמלית", אני אומר ומיד מצטער, רואה איך
היא נעלבת, והיא המלאכית שלי, אני לא רוצה לפגוע בה, אבל בחיאת
רגל של תינוק, ומה בכלל אפשר לעשות עם רגל של תינוק, ואז פתאום
בבת אחת עולה בי המחשבה איפה לעזאזל כל שאר התינוק, בחילה
נוראית עוטפת אותי ואני רץ לשירותים, מקיא את כל מה שאכלתי
היום ובכל החודש האחרון, אלוהים אני נהיה לבן, כל הדם זורם
לרגליים, ואני מאבד אחיזה, ומאז אני כבר לא זוכר כלום.
כשהתעוררתי ראיתי את מיכל עומדת מעליי, מחייכת עם כוס מים, היא
לא עזבה אותי לרגע וחיכתה שאתעורר, איזו חמודה, אני אוהב את
הילדה הזו, ואני מבין אותה, איך אני שמח שהיא אוהבת אותי, שהיא
רוצה רק אותי לתמיד, שהיא רוצה שיהיה לנו ילד ונגדל אותו יחד,
אז היא לא יכולה לחכות, זה בסדר, העיקר שתהיה מאושרת.
מחר אנחנו הולכים לחנות של התאילנדי בדרום ת"א ועושים עסקה של
24 תשלומים על תינוק שלם, החלטנו שזה יהיה בן, אבל עוד לא
החלטנו על צבע העיניים, טוב לזה יש עוד זמן, מיכל סיפרה שאת
הראש מקבלים בסוף.