לא כל כך יודעת איך לעצור את הגלים האלו ששוטפים אותי
שמלחכים את חופי אהבתי,
כל כך הרבה מלח, והכל נדמה כעלול להתאכל,
אבל זה זמני.
אם הייתי יכולה הייתי ממתיקה את המים האלו עכשיו,
שופכת לתוכם קילו וחצי סוכר, ומביטה בו בהתמוססותו,
ומקווה שאולי עכשיו....
ויש פה כל כך הרבה מתוק, והכל כל כך טעים לנו...
[אבל שנינו יודעים, למדנו גם כימיה? שסוכר לא מבטל מלח.
לכך נדרשים חומרים אחרים]
אז אני יושבת, ומנסה בכל כוחי להתפיל את המים בים שלי,
כדי שהגלים הזועמים יפסיקו לאכל,
כדי שליחוכם יהפוך לליטוף,
וליטוף של מים את החוף... טוב, תחשוב בעצמך-
זה אחד הדברים היותר מיניים שאני יכולה לדמיין לעצמי.
אבל אני מלח, זו אני, ואני גם קצת מרירה,
ואני מכאיבה לך, אני יודעת, וכמה הייתי רוצה למנוע,
וכמה הייתי רוצה לגמרי להיות שלך,
וכל הפחדים... וכל המסתורים... וכל החומות...
אבל אל תנסה להילחם,
לא, אהוב נפש שלי,
תישאר מונח בשלווה במקומך,
אני עוד לא נכנעתי,
תן לי להילחם במרירות, ובמליחות, ובפחדים,
תן לי לנסות להפיל חומות מבפנים...
כי הנה:
כבר שלחת לך מרגלים לתוך נפשי,
והם בשבילך עושים את העבודה...
אז חכה.
טוב? תחכה?
אל תתיאש ממני, בבקשה.