הספירה לאחור החלה כבר מזמן.עם השנים, גיבשתי חוק שעוזר לי
להתמודד עם מירוץ החיים:אני מודיעה על הגיל הבא 4 חודשים קודם,
וכשתאריך יום ההולדת מגיע-אני שאננה , לא לחוצה, ויכולה לזייף
בקלות את תחושת האושר בזמן החגיגות עם החברים.
כן, לזייף, כי איכשהו אני לא מתלהבת לגלות שעברה לי עוד שנה,
שאני מתקרבת לעשור הבא,שאני מתרחקת מ"העולם שייך לצעירים",
וחשבון הנפש שלי מראה שעוד לא השגתי עשירית ממה שרציתי,
וחלק כבר לא ניתן להשיג בשלב מתקדם זה של חיי ( כמו למשל לשיר
בפסטיבל...)
לכן לא הבנתי אף פעם את הברכה "יום הולדת שמח" שנראית כמו עוד
תזכורת לאבסורדיות שבאדם .

אם זה לא מספיק אז ביום הזה גם נבחנים החברים
ומידת הפופולאריות.
חסר להם שלא יתקשרו לפחות לאחל: מזל טוב , ושיהיה לך כל מה
שתרצי. הם יודעים, שגם הם קיבלו אותו יחס באותו יום מיוחל,
ומצפים לקבל גם בעתיד.מאזן של רווח והפסד ממשיך להתקיים שנים
במתכונת של שמור לי ואשמור לך,
כי מה יותר מפחיד מלהתאכזב דווקא ביום ההולדת?
גם סרטים הכי עצובים שיש לא יוכלו להתחרות בקטע הקורע לב, של
ילד שאף אחד לא מגיע ליום ההולדת שלו, אכזבה שיכולה לפצוע
לחיים שלמים.אז גם אם אף אחד לא חושב שיום ההולדת הוא
יום שמח, בכל זאת הוא לא מוכן לוותר על האיחול ועל התחושה
שכולם זוכרים אותו ביום הספציפי הזה.

הכי מסובך זה להתחיל לצאת עם מישהו חדש ולגלות שיום ההולדת
שלו קרוב.מה עושים? משקיעים וקונים? ואם זה ילחיץ?
ואם זה לא מספיק קרוב? אז מה, להתעלם? ואם זה יעליב?
אז בסוף אני מחליטה על משהו באמצע
אבל איזה מן מתנה היא באמצע? ואיזה מן השקעה היא באמצע?
אז בגלל שאמצע הוא לא בדיוק המומחיות שלי יוצא שאני משקיעה זמן
וכוח הרבה מעל המצופה. העיקר להפתיע עם משהו חמוד ונעים,
שלא ילחיץ ומצד שני לא ייראה עלוב מדי.
בכל מקרה , לא מעט פעמים קורה מצב של חוסר תיאום ציפיות,
במיוחד במצב הפוך בו אני החוגגת ממתינה להפתעה,
ולא פעם העניין נגמר בניתוק אכזרי...

והמתנות . כן יש גם את המתנות.
המתנות שרק לפעמים הן קולעות לטעם, אבל תמיד מתעקשים להביא
אותן.כי כמו בחתונות, גם בימי הולדת מתנות הן בעצם החזרי
חובות.
מתנה שנראית הרבה פחות מושקעת מהמצופה לה כהחזר חוב, עלולה
לאכזב וליצור מתח.

יש מתנות שנשלפות מהשרוול כדי לצאת ידי חובה,
ויש כאלה שניתנות מכל הלב. זכור לי כי באחד הפעמים, קבלתי
מתנה: דג ואקווריום.מתנה מקורית כשלעצמה אבל במשך שנה הייתי
בפאניקה כי פחדתי לחזור הביתה ולגלות שהדג מת, לא בגלל שנקשרתי
אליו עמוקות כי ידוע שאני לא ממש מחוברת לבעלי חיים,
על אחת כמה וכמה לדג, אלא סתם נגעלתי מהרעיון שאצטרך
לזרוק אותו לאסלה אחרי שהוא התארח אצלי בחדר כל יום.
אז כדי לא להסתבך , יש כאלה שמביאים זר פרחים.
זר ריחני, יפה שחבריו זקופים וגאים . הוא מאיר  את הבית ונותן
תחושת חגיגיות אבל מהר מאוד נוצרים בו כל מיני אזורי יובש
מטרידים.
בהתחלה אני מעיפה אותם, ומנסה כל הזמן לשמור על הרוח המקורית
של הזר,בכל זאת, מתנה ליום הולדת....
אבל באיזשהו שלב אני מתייאשת ומניחה לכל החברה לנבול או
להתפורר ומתעצלת לזרוק אותם כדי לא להתמודד עם המים הצהובים
והמסריחים שבכד ופירורי העלים שיתפזרו כל הדרך, מהחדר עד
למטבח. כך קורה שאני צופה בזר העצוב לפחות כמה ימים,
נזכרת בגל של רחמים עצמיים שהזמן טס, כי כבר עבר שבוע וחצי מאז
האירוע ובלי להרגיש אני מתקדמת שוב ליום ההולדת הבא.
אז מכל הניתוחים, התחושות, הבחינות וההתמודדויות אני מסיקה
שאולי יום הכיפורים הכללי הוא מיותר כי לכל אחד בעצם יש-
את יום כיפור האמיתי שלו.