New Stage - Go To Main Page

שירי צפיר
/
נקודת מבט

יעל התקשרה אליי לפנות בוקר נסערת, היא נפרדה מהחבר שלה וכל
עולמה התמוטט.
יעל היא בחורה דרמטית, אין מילה שתתאר אותה טוב יותר, כל דבר
פעוט הקורה בחייה הופך לחדשות סנסציוניות, ופרידה מעידו בהחלט
נכנסת לקטגוריה של אסון לאומי.
יעל משתפכת בטלפון ומספרת לי מה הוא אמר , מה היא ענתה, איך
הוא תירץ ואיך היא בכתה. ניסיתי להרגיע אותה אבל כשיעל
בהיסטריה זה לא כל כך פשוט.
אמרתי לה שאגיע אליה תוך 20 דקות ושלא תעשה שטויות בינתיים.
קמתי בחוסר חשק מהמיטה ופסעתי בזיגזג לכיוון המקלחת, חשבתי על
הפרידה שהייתה לי לפני חצי שנה מאלון, ואיך סיפרתי זאת לדנה
ויעל רק לאחר שבוע כבדרך אגב באדישות האופיינית לי, בכלל
פרידות מעולם לא השפיעו עליי קשה, כנראה שמעולם לא חוויתי אהבה
אמיתית או שפשוט לא מצאתי עדיין את "הבחור הנכון". זרם המים
הקרים הכה בגופי החצי רדום והחזיר אותי למציאות, מיהרתי להתנגב
ולהתלבש וחשבתי לעצמי שאם אהיה חולה עכשיו בגלל "אזעקת יעל"
שלא הותירה לי זמן להדליק את הדוד, אדרוש מיעל לגור איתי עד
שאבריא ולהכין לי מרק עוף ותה חם כל היום, מצד שני לגור עם יעל
כאשר קורה אסון לאומי בסדר גודל כזה, זה לא דבר מומלץ.
נכנסתי לאוטו והדלקתי סיגריה האוטו כרגיל עושה בעיות בהתנעה,
הוא לא בנוי לחורף, זה אוטו עונתי, בקיץ מתפקד מצוין אבל בחורף
הוא נכנס לשינת הדובים שלו, ואם מנסים להעיר אותו מדי פעם הוא
מפהק בחוסר חשק ולא רוצה לקום.
אני מזדהה איתו, למי יש חשק לקום לפנות בוקר חורפי כאשר
הטמפרטורה עומדת על 10 מעלות? אבל "אזעקת יעל" לא סובלת
תירוצים כאלה וגם הוא מתעורר בסופו של דבר.
הפלאפון מצלצל בדיבורית, דנה על הקו, גם היא כבר הוזעקה ורק
ביררה שגם אני אגיע בזמן. הרגעתי אותה שאני בדרך ושאהיה עוד 5
דקות אבל השיחה נותקה.
הגעתי לבית של יעל, למרבה הפלא מצאתי חניה ממש מתחת לבניין,
דבר נדיר בתל אביב, כנראה שזו השעה לחפש פה חניה חשבתי לעצמי,
והשתעשעתי במחשבה על להשאיר את האוטו שם לחזור הביתה ברגל,
מקום חניה כזה לא מוצאים כל יום, חבל לבזבז אותו.
עליתי במדרגות האפלוליות לכיוון דירתה בחוסר חשק, הדלת הייתה
חצי פתוחה, דחפתי אותה קלות וראיתי את דנה ויעל יושבות על הספה
מחובקות, יעל בוכה ודנה מלטפת את שיערה ולוחשת מילות נחמה.
סגרתי את הדלת מאחורי והתקרבתי אליהן, יעל הרימה מבטה אליי
וקפצה תוך זרועותיי בבכי קורע לב. חיבקתי אותה והצעתי להביא לה
כוס מים, דנה כבר הקדימה אותי, היא פסעה לכיוון המקרר והוציאה
את בקבוק המים המינרלים.
יעל ואני התיישבנו על הספה, יעל סיפרה חזרה על הסיפור בדמעות,
ושאלה אותי מה היא עשתה שזה מגיע לה, ולמה הדברים האלה קורים
רק לה.
ניסיתי לעודד אותה ואמרתי שיש עוד הרבה דגים בים, וכנראה שהוא
לא היה הבחור הנכון ועוד כמה משפטים בנאלים שהומצאו במיוחד
למקרים כאלו.
יעל הביטה בי במבט מלא בוז ואמרה לי שמשפטים האלה לא ממש
משפרים את מצב הרוח שלה, דנה שהתיישבה על הספה ממול הנהנה
בהסכמה, אבל אני התעצבנתי, מה היא חושבת לעצמה, שלקום בארבע
וחצי לפנות בוקר בגלל "אזעקת יעל" זו הנאה בשבילי?
אבל באדישות האופיינית לי לא הגבתי על המשפט שלה וניסיתי דרכים
אחרות, אמרתי לה  
שאולי כדאי שהיא תביט בפרספקטיבה שונה על הדברים, ושאולי
הפרידה מעידו היא לא אסון לאומי, ושאולי הגיע זמן שהיא תלמד
ממני איך להגיב באדישות על אירועים כאלו ואז החיים יהיו יותר
יפים.
יעל הביט בי בתדהמה ולקמצוץ שניה חשבתי שהצלחתי להשפיע עליה,
אבל אז מבט התדהמה הפך למבט זועם והיא סיננה מבין שיניה " אולי
אתה הומו אבל בסופו של דבר אתה עדיין גבר וכל הגברים הם אותו
הדבר!"
קמתי במהירות מהספה, זו הייתה מכה מתחת לחגורה, אז נכון נולדתי
גבר ומבחינה פיזית אני עדיין גבר אבל תמיד טענתי שאני נשמה של
בחורה הכלואה בתוך גוף של גבר, וספרתי את הימים עד הניתוח.
אבל יעל הצליחה לחדור לתוך חומת האדישות שלי, לתוך עור הפיל
שפיתחתי לעצמי לאחר שנים של השפלות וקריאות גנאי הנוגעות לזהות
המינית שלי.
הסתובבתי לעבר הדלת ויצאתי בלי להגיד מילה, דנה ניסתה לרוץ
אחרי אך לא שמעתי מילה ממה שאמרה, מצטער, אני לא זמין עכשיו,
אני כרגע במצב של "אזעקת ההומו".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/9/02 7:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירי צפיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה