אני כל כך רציתי להתקדם בחיים.
כשעצמתי את עיני יכולתי לראות את עצמי-
מרחפת בשלווה על ענן הפרטי שלי,
ראיתי את עצמי עושה את כל אותם הדברים
כל הדברים שהם רק טיפה מעבר לקצות אצבעותי,
דברים שאני יכולה רק למשש, כדי לדעת שהם קיימים
אבל לתפוס ולהחזיק ולהכריז בעלות על משהו,
לא, זה לא בגורלי.

זה כואב עד בכי להיות האחת,
האחת שהצרות נופלים עליה.
אז נכון שכולם מרגישים כמוני
אבל לי יש את הלחץ העודף כי לא מרגיעה אותי העובדה שאצל כולם
זה ככה, שלכולם יש נעורים דפוקים. אני צריכה להיות מעל לכלל
וזה לא קורה וזה הורסת אותי.

התקווה שעפפה כל צעד שאי פעם עשיתי בחיי,
התקוה שהכל יסתדר, שהכל לטובה ושהכל יהיה כמו שהוא צריך להיות-
לטובתי,
דועכת עם השנים והפחד הגדול שלי היא שזו,
התקוה,
תיעלם ואני אהפוך לאותם מבוגרים ואז לזקנים
שמסתובבים בעולם חלולים, יושבים להם בלא מעש בבית, בבית קפה
ואז בבית אבות.
בעוד אני יושבת בחדר הממוזג של בית האבות אני אפילו לא אטרח
לחשוב לאן נעלמו חיי, כי כבר לא יהיה לי את הכוח המניע שלי,
שהתפוגג.

הלוואי והחיים כמו שיר, היו יכולים, בהינף אצבע, להסתיים עם
סוף טוב...
אבל זה בלתי אפשרי. אז כמו שהחיים יגמרו בשבילי באופן לא ברור
כך גם השיר שבינתיים מחזיק בחובו קצת תקוה לעתיד שאולי דברים
כן יסתדרו, למרות הרע מסביב ושאני כן אהיה זקנה שמחה ולא
בודדה, אולי.