כשהוא הלך לקרבי ידעתי שיקרה לו משהו אבל לא חשבתי שזה יקרה
בדרך הזאת. ובזמן האחרון ישבתי וחשבתי לאן היא נעלמה. אולי היא
יצאה איתו לקרב. אולי היא עלתה איתו למעלה, המלאכית השומרת,
המגנה עליו, במקומי. היא עלתה למעלה ושכחה אותי כאן. הילדה
הקטנה שבי נעלמה לה, יחד איתו. זה היכה בי כמו ברק באמצע יום
בהיר ונעים. היום הזה חוזר אליי והרגע הזה לא זז ממני. הרגע
שידעתי, פשוט ידעתי שמשהו לא בסדר. שבוע לפני זה הגעתי לבסיס
שלו. עשיתי לו ביקור הפתעה קטן, שהיום אני מתחרטת עליו. קפצתי
עליו והתנשקנו כאילו לא ראינו אחד את השני שבועות. אבל היה
משהו, משהו שונה. ניסיתי להרחיק את ההרגשה הזאת, אבל היא לא
עזבה אותי. ירד גשם ונפלו עליו טיפות קטנות של עצבות. כי ביום
הזה נפרדתי ממנו, יום של גשם באמצע הקיץ - זה תמיד סימן רע.
הוא לא ניסה לשכנע אחרת. הוא שתק וחיכה למשפט פרידה. ואני לא
יודעת מה קרה לי, כי אהבתי אותו כמו שלא אהבתי מעולם ואני
עדיין אוהבת. הסתכלתי עליו, הוא היה יפה יותר מתמיד. וטיפות
הגשם התערבבו עם טיפות העצבות והפכו למפל של מים מלוחים שיכל
להציף את הכינרת. אבל הוא לא הזיל אפילו דמעה. והלכתי, פשוט
הלכתי משם בכעס בגלל האדישות המוזרה שלו. כשהגעתי הביתה מצאתי
את הרובה של אבא. הסתכלתי בו, החזקתי אותו והוא היה נורא כבד,
כמעט ששבר לי את הידיים. באותו מדף היו זרוקים כמה כדורים. וכל
דבר קטן הזכיר לי אותו. הרובה נשמט לי מהידיים. נמאס לי, נמאס
ממנו, די לחשוב עליו. כדי לנסות לשכוח נכנסתי לאמבטיה ופתחתי
את הזרם והתחילו לצאת אדים. בין האדים ראיתי אותה, את הילדה
הקטנה, שאמרה להיזהר, שמשהו רע יקרה. יצאתי מהר מהמקלחת בלי
להתלבש והמים נטפו על הרצפה. בגלל שבין האדים והמחשבות והבכי
והדמעות נשמע צליל מוכר. הסתכלתי בעינית ולא ראיתי דבר. מה קרה
לי , לעזאזל, זה צלצול הטלפון. עניתי בתקווה שזה הוא. והמחשבות
התרוצצו בראשי, לא האמנתי למה ששמעתי. זה היה רגע משמח, בדיוק
מה שהייתי צריכה, לפחות רק כדי לא לאבד את העשתונות. זה היה
הוא, שהודיע שהוא בא אליי לדבר, שהוא מתגעגע. ישבתי בסלון
וראיתי את "החדר של חני". ופתאום, עברו למבזק חדשות מיוחד.
סגרתי את הטלוויזיה כי הפיגועים הפכו כבר לשגרה. אבל משהו בי
אמר לי לפתוח את הטלוויזיה שוב .אבל המבזק כבר נגמר. עכשיו
הופיעו על המסך שמות ההרוגים, וצמרמורת נוראית עברה בי. וחשבתי
שזה יכול לקרות גם לו. פתאום ראיתי שם מוכר, וסוף העולם הגיע.
הרגשתי שאני  נקברת, והרגשתי שחיי לא שווים בלעדיו. כי השם
המוכר והאהוב כל - כך, השם שלו היה על המסך. שכבתי על הספה
וחשבתי על דרכים קלות לסיים את הסיוט. היום, אחרי שעבר כבר
הרבה זמן, אני שמחה שלא עשיתי זאת. כי עכשיו זה יקרה, גם אם
אני ארצה וגם אם לא, בדרך רגועה ולא כואבת. עכשיו, שהבנתי שאני
באמת לא יכולה בלעדיו, אחרי כל הזמן שעבר. הילדה הקטנה נעלמה
לה, ואני אחריה.