[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מגדל שיער
/
יוליה

קראו לה יוליה. וממבט ראשון היית יכול לראות שהיא ילדה פסיכית.
ולא שהיא הייתה היפר-אקטיבית או משהו, הלוואי. הילדה הזאת
הייתה לא נורמלית, שתלטנית, עם רוע בשפע ומבט של מוות בעיניים.
היא גם הייתה עולה חדשה מרוסיה, סליחה, אוקראינה, וזה עוד יותר
השניא אותה על אנשים. היא רק בת 9, יוליה שלנו, וכבר בא לך
לדפוק לה את הראש בקיר, לרסס אותה עם קיי 300 ואפילו לחנוק
אותה למוות. מפחיד, הא?

הכל היה בקיץ שעבר, כשהכרתי לראשונה את יוליה. נסעתי עם המשפחה
לחופשה בצפון, למעין בילוי כזה עם ההורים המזדקנים שלך. בהתחלה
לא רציתי ללכת, הרי מה לי ולהורים שלי בחופשה ביחד, שילכו
להזדיין. אבל החלטתי שהפעם אני הולך, לא בגלל שאני כל כך אוהב
אותם ובא לי להיות פתאום נחמד, פשוט החופש הזה היה אחד החופשים
היותר משעממים שהיו בהיסטוריה העולמית. כל החברים שלי היו
בחו"ל, או עבדו או נסעו או הזדיינו אחד עם השנייה, אני כבר ממש
לא זוכר.
בכל מקרה, ההורים של יוליה היו בקשרים עם ההורים שלי. אין לי
מושג איך, ומתי, אבל מסתבר שהם היו חברים.
כל הטיול רציתי לקבור את עצמי חי. היה לי משעמם מוות. לא היה
לי מה לעשות, הייתי כל הזמן לבד. לבד עם הספר החדש שקראתי,
שעסק בעוד דרך לעבור את החיים בסבבי בבי, לבד עם הדיסקמן
והמוזיקה שאני אוהב אמנם לשמוע, אבל לא יכול לשיר כי "זה עושה
המון רעש", לבד בבריכה, לבד בחדר אוכל, פשוט לבד.
עכשיו לפני שאני הולך לספר הכל אודות המפגשים שלי עם יוליה,
אני מבקש שלא תשנאו אותי. אתם לא יודעים איך זה להיות נער
מתבגר בשיא השעמום, עם ההורים, בלי אף אחת לפנטז עליה כשאתה
מאונן במקלחת. אתם באמת לא יודעים. אז החלטתי שאת השעמום שלי
אני מפיג בעזרתה, בצורה ממש לא סימפטית.

חזרתי מהבריכה, ונכנסתי שוב לביאוס כשחזרתי לחדר שלי ושל
ההורים שלי.
"אולי תלך להתקלח?", יוליה שאלה.
"סליחה?", התפלאתי.
"אתה נורא מסריח", היא אמרה, בשיא הגועליות.
"תגידי לי, ואת לא מסריחה? אה?"
"לא, אני כבר התקלחתי פעמיים היום", השוויצה, כאילו הוכתרה
כרגע למלכת כל העולם ואחותו.
ככה התנהלו כל הדיאלוגים שלנו, והם רק הלכו והחריפו. התלוננתי
עליה בפני ההורים שלי שהיא מציקה לי, בפני ההורים שלה על
המפלצת הקטנה שיש להם, ואף אחד לא האמין לי. אמרו לי רק לעזוב
אותה בשקט ולא לרדת לרמה שלה. הרי היא ילדה קטנה.
לאט לאט התחלתי להחזיר לה, וככל שניסיתי, ככה היא נהייתה יותר
ויותר מרושעת אליי. היא התחילה להעלים לי חפצים אישיים,
להסתובב סביבי בכוונה ולא הפסיקה להציק לי. היא גם חשבה שכל
דבר מגיע לה, המפגרת. כל פעם שעסקתי במשהו, או שהיה לי דבר מה
ביד, היא תמיד לקחה לי אותו בלי לשאול ובשיא החוצפה, ואח"כ
בוכה להורים שלה שאני מציק לה.

יום אחד הלכנו לבריכה כולנו, שתי המשפחות. אני הלכתי לשחות לי
כמה בריכות, המבוגרים ישבו בחוץ וקראו עיתון/עישנו סיגריות.
יוליה השתעממה בדיוק כמוני, והחליטה לעשות משהו בנידון. בכל
פעם שהתקרבתי למים הרדודים במסע הבריכות האולימפי שלי, הנסיכה
הקטנה החליטה לזרוק עליי את הכדור שלה כדי לפגוע לי בראש,
למשוך לי ברגליים כדי שלא אתקדם, למשוך לי בשיער, יו ניים
איט-היא עשתה את זה. החלטתי להתעלם עד שבשלב מסוים החלטתי
להטביע את המציקה הקטנה במים העמוקים למשך 10 שניות לסירוגין,
עד שתבקש סליחה. לא יכולתי לסבול את זה יותר. כמובן שאחר כך
חטפתי צעקות מההורים שלי על זה שאני ילד אינפנטיל שלא התבגר,
וחבל שהם בכלל הביאו אותי לפה ומצידם שהייתי נרקב בבית עם
הטלויזיה והאינטרנט שלי, כי אותי, ככה נאמר, הם לא צריכים. כמה
אירוני. ובסוף היא עוד לא ביקשה ממני סליחה.

באותו לילה הייתה מתקפה של יתושים כנראה, כי אין סיבה אחרת לכך
שיוליה קמה בבוקר בוכה על זה שעקצו אותה בשבעה עשר מקומות
שונים בגוף. היא תמיד נהגה לבכות על כל דבר קטן. וכן, הרבה
מעבר לממוצע של ילד בגילה. אם היו לי יותר עקיצות בגוף משלה,
זה היה יכול לעשות לה את היום והיא הייתה צוחקת עליי שעות. אבל
אם חס וחלילה היא סבלה מזה יותר ממני, היא הייתה בוכה ונכנסת
לדיכאון מוזר כזה. מהדיכאונות הארוכים האלה, של חולי נפש
בדיפרסיה עצבנית, ואני ממש לא מגזים. אחרי כמה שעות היא שכחה
מזה, ושוב הלכנו לבריכה. הריטואל מהימים שעברו חזר על עצמו גם
הפעם. היא נטפלה אליי בכוונה, והלכה לבכות להורים שלה ושלי
לאחר מכן. בסוף, כמו משמיים, היא קיבלה מכה בראש, בזמן שקפצה
משפת הבריכה אל המים. נפתח לה הראש, והיה המון דם ובכי במים.
הוציאו את כל הרוחצים משם מהר. אבא שלי אמר לי שזה נורא חמור.
לקחו אותה לבית חולים, וכשבאנו לבקר אותה, היא כבר נרגעה, ורק
היו לה המון תחבושות על הראש, שנראו אגב, ממש מצחיקות מאיפה
שאני עמדתי. אבא שלה מיהר אליה וחיבק אותה. היה לה את אותו
פרצוף שכואב לראות אותו. פרצוף עצוב כזה של "הלוואי שכולם
ימותו", שתמיד היה לה. הוא שאל אותה מה קרה, ואם היא בסדר, ואם
יש משהו שהיא רוצה. היא לא הגיבה, ורק אמרה שבסוף יש לה תשע
עשרה עקיצות, במקום שבע עשרה.
"תראה אבא, 15, כאן 16, מאחורי הגב עוד שתיים, ואחת על היד שלא
ראיתי-19. היתושים יבואו גם הלילה לעקוץ אותי?"
אבא שלה שמע את זה והתחיל ישר לבכות. הוא חיבק אותה רק יותר
ויותר חזק.
"יהיה בסדר מתוקה שלי. העקיצות יעברו חמודה. יהיה בסדר. הכל
יעבור בסוף".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה הדבר
הגדול והצהוב
הזה בשמיים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/02 2:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מגדל שיער

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה