ישבתי בספסל האחרון שבכיתה, בהיתי בציפורים העוברות ושבות..
"איזה כיף להם" רשמתי לעדי, החברה הכי טובה שלי.
"הם לא צריכים לחשוב על החיים, רק איך להשיג אוכל" היד שלי
רשמה.
זה היה עוד אחד מהשיעורים המשעממים של ספרות, אמא אומרת שיש לי
פונטיציאל לכתיבה וחבל שאני לא מנצלת אותו.
באותו היום, המורה למתמטיקה חילקה את המבחנים חזרה.
"כמה קיבלת!?" שמעתי את עדי לוחשת לי.. "עדיף שלא תדעי" עניתי
לה..
"נו.. ספרי לי !!" הלחישות שלה גברו..
"קיבלתי 76" אמרתי בלב כואב, "מה את בוכה?!" עכשיו היא כבר
צעקה..
"אני קיבלתי 45!!"..
45!? חשבתי בלב שלי.. מה היא מפגרת ?! עדי היא הילדה הכי חכמה
בכיתה, וכשאני אומרת חכמה אני מתכוונת לחכמה !!!
"מה קרה??" שאלתי, "חשבתי שהקדשת למבחן הזה את כל השבת.."
"הקדשתי !!" היא התעצבנה, "אני אשמה שהמורה הזו לא יודעת
ללמד?!"
"שיהיה.." אמרתי והתחלתי להקשיב לשיעור, יום שישי בגרות !!
המורה קראה לנו שיר של משוררת אחת, היא אומרת שהיא ה-משוררת
בה' הידיעה, אבל אם לומר ת'אמת אחותי הקטנה כותבת שירים יותר
יפים.
הייתי כל כך שקועה בשיר שהמורה הקריאה עד שהיא הגיעה למילה
"אבא".
עכשיו כבר התחלתי לבכות. בכי אמיתי. בכי של געגועים.
ההורים שלי גרושים, הם נפרדו כשהייתי בת 8 וכל מה שאני זוכרת
זה איזו בלונדה קטנה שאבא נישק בבית ואמא נכנסה וגילתה את מה
שאבא הסתיר.
'מאז החיים שלי לא קלים' חשבתי לעצמי.. כבר שכחתי מה זה אבא
ומה תפקידו בבית.
אמא משמשת לי ולאחותי סתיו אמא ואבא כאחד, וכשאני מסתכלת על זה
מהצד - היא עושה עבודה נפלאה !!
אבא שקוע בבוץ של חובות, הבלונדה בגדה בו עם הסוכן ביטוח - זה
לפחות מה ששמעתי משרונה השכנה והוא מתחנן לאמא שתחזור אליו.
אם זה היה קורה לפני כמה שנים טובות אמא היתה חוזרת אליו בלי
לחשוב פעמיים, אבל בשנים שעברו אמא התגברה על אהבת הנעורים שלה
והמשיכה בדרכה לבדה.
בעודי משחזרת את חיי כסרט אחד ארוך, נדב קרא לי.
נדב הוא אחד הידידים הכי טובים לי ואחד המבוקשים בשכבת י"ב.
עדי אומרת לי שאני פראיירית שאני לא "הולכת עליו".. "הוא אוהב
אותך !!, הבנאדם הכי שווה בשכבת י"ב אוהב אותך!" היא הייתה
חוזרת ואומרת.
אבל אף פעם לא לקחתי את נדב ברצינות. הוא ידיד שלי, וכמה שהוא
מושלם הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לשום דבר להרוס ידידות כה
טובה.
נדב אמר לי שיפה לי קוקו גבוה. "עוד אחד" אמרתי לעדי
בלגלוג... "פתאום כל הבנים נהיו לי יועצי אופנה", עדי חייכה
חיוך מזויף והמשיכה לבחון את שי, שהוא לא פחות מושלם מנדב.
השיעור הסתיים מוקדם מהרגיל, אולי בגלל שהתעניינתי לראשונה
בספרות ?!) או אולי כי סיימנו שעה קודם? לא היה לי מושג אבל זה
גם לא עניין אותי במיוחד. הרמתי את הכיסא ועפתי הביתה.
כשהגעתי הביתה הבית היה ריק, "ילדת מפתח" קוראים לי החברים.
אמא חוזרת רק אחר הצהרים וסתיו מבלה את החודש האחרון של סוף
השנה אצל שושנה, אחות של אמא - כך שנוצר מצב שאני לבד בבית.
נכנסתי לחדר שלי ופתחתי את המגירה של המכתבים שלי.
הוצאתי את הבלוק ששושנה קנתה לי ליום הולדתי, לקחתי עט כחול
והתחלתי לרשום, היד כתבה וכתבה בלי דרך ובלי מוצא, פשוט כתבה.
אני רושמת על הכל, אם זה על כמה שהעולם מסריח ואם זה על כמה
שהאהבה הופכת את העולם הזה לפחות מסריח.
"יש לך פוטנציאל אדיר בכתיבה, חבל שאת לא משקיעה קצת יותר
בשיעורי הספרות" אומרת לי תמיד חנה, המורה לספרות. משום מה
המשפט הזה נשמע לי מוכר אך לא הצלחתי להיזכר מי אמר לי אותו
כבר בעבר.
אבל אני, אני בכלל לא מייחסת חשיבות למה שהיא אומרת, אני אוהבת
לכתוב למגירה ומצליחה להוציא 100 בספרות גם אם אני חולמת
בשיעור ולא מקשיבה.
הפעמון צלצל בשעה כה מוקדמת יחסית לבואה של אמא ולכן ניגשתי
לדלת והצצתי בעינית לבדוק מי זה, זה היה נדב. לא לא, זה היה
נדב ועוד משהו, זה היה נדב ופרח - ורד אדום וקוצני, הפרח האהוב
עלי.
"שלום יפיפייה" הוא בירך אותי כשפתחתי את דלת הכניסה, "היי
חתיך" החזרתי לו בחזרה. ככה זה כל פעם שאנחנו נפגשים, רק בלי
הפרח. מוזר.
הוא הביא לי את הפרח ואמר שהוא אוהב אותי, אם לומר את האמת זו
לא היתה הפעם הראשונה שהוא אומר זאת אך הפעם, הפעם זה היה
שונה. הפעם גם אני הרגשתי צורך לומר לו כמה כיף לי איתו, כמה
שהוא גורם לי לחייך כל הזמן, אבל משהו עצר בעדי ולכן זרקתי
חיוך מטופש והובלתי אותו למטבח.
מזגתי לשנינו כוס תפוזים קר מאחר ובחוץ היה שרב כבד. "בא לך
לרדת לים??" הציע נדב, עניתי שכן והשארתי לאמא מכתב כי אני
אהיה בים ואחזור ב- 5. החול היה חם והאוויר היה נעים. נכנסו
למים והתחלנו לשחק ב"משמר המפרץ", אתם יודעים - אחד טובע והשני
מציל אותו. אהבתי לשחק את המשחק הזה איתו, אולי כי היו רגעים
רבים בהם הוא היה צריך להרים אותי בחזרה לחוף ולעשות לי הנשמה
מפה לפה, אחחח כמה שרציתי אותו באותו רגע.
כשחזרנו כל אחד לביתו לאחר כשלוש שעות של צלייה בשמש חשבתי על
היום המוזר הזה, וכחשבתי על נדב הרגשתי מוזר אף יותר.
האם אני מתחילה להתאהב בו ? האם זו תהיה סופה של ידידות כה
עמוקה ? האם השתגעתי ? או שמא החום הוא זה שהשפיע עלי ?  
מאז עבר שבוע שלם, הבגרות בספרות עברה לי טוב מאוד. נשארו עוד
שבועיים לסוף הלימודים, עוד שבועיים ואני מסיימת חלק נוסף בחיי
ועוברת לצבא.
באחת הארוחות דיברתי עם אמא על כל מה שעבר עלי השבוע, מה שקרה
עם נדב וכמה שאני מרגישה שאני מתאהבת בו כל יום שעובר רק יותר
ויותר.
אמא אמרה לי כי כבר שנים יש בנינו אהבה כבויה שאני לא מוכנה
להדליק, "מס'תורמת?" שאלתי אותה ופרסתי לנו עוגה לקינוח.
אמא לא אוהבת שאני מדברת בסלנג מלוכלך ולכן שאלתי אותה שוב למה
היא מתכוונת, רק הרבה יותר יפה.
"תראי ענבל, זה הגיוני וטבעי שתפחדי לפתוח במערכת יחסים רצינית
עם נדב בגלל שאתם ידידים כה טובים, אך מצד שני, חשבי על כך -
מה יקרה אם עוד כמה שנים נדב פשוט יעלם ואת תביני שהוא היה
אהבת חייך שפשוט התפוררה לך בידיים? תראי מתוקה, בכל אהבה יש
סיכון - השאלה היא אם את מוכנה לקחת אותו עכשיו.."
אמא סיימה את אחד הנאומים הכי טובים שלה והשאירה אותי עכשיו
עוד יותר מבולבלת ואובדת עצות.
למחרת בבית הספר נדב סיפר לי כי אמו הסכימה לו לשרת בקרבי והיה
כל כך שמח שאפילו לא שם לב כמה שאני מבולבלת.
זה היה החלום של נדב כל חיו, מאז שהוא היה קטן אני זוכרת איך
הוא היה לובש את מדיו של אביו ולוקח את הנשק הצעצוע שלו ויוצא
להציל את העולם.
את האמת, גם עכשיו אני לא מבינה מה כל כך מרגש בלראות כל יום
חברים שלך מתים ולספור את הימים לחזור הביתה, שיהיה.
מיותר לציין ששי ועדי ביחד כבר שבוע וחצי ועוד יותר מיותר
לציין שהיא שכחה שיש עוד אנשים בעולם, פשוט זנחה אותי המאוהבת
הקטנה.
עוד יומיים והכל נגמר, כולם יוצאים לעולם הגדול בניסיון להשתחל
אליו בלא מאמץ. המסיבת סיום היתה מגניבה ומנהל בית הספר התחיל
לבכות בטענה כי אף פעם לא היתה לו שיכבה כה מדליקה, טוב נו
אפשר להגיד שהוא דיי צודק בזה. את התיכון סיימתי בממוצע של
98.7 מה שגרם לאמא לבזבז עלי את כל המשכורת האחרונה שלה, ככה
זה כל פעם שאני מצליחה במשהו.
לא שמעתי מנדב כבר שבועיים וחצי, מאותו יום בו נפרדתי ממנו
כשהתגייס.
כל כך התגעגעתי אליו, לשיחות שלנו עד הבוקר, לחיוך שלו.
הרמתי טלפון לנייד שלו אך לא היתה תשובה, בטח הוא בעוד איזה
תרגיל מחורבן.
בפעם השלישית שהוא לא ענה השארתי לו הודעה במשיבון שלא ישכח
לעבור אצלי מחר כשהוא חוזר מהבסיס כי אני רוצה להגיד לו משהו
חשוב חשוב, מאוד הדגשתי את החשוב.
בערב הוא החזיר לי צלצול והבטיח כי יעבור מחר הכי מוקדם שיוכל,
הוא אמר שמחר הם יוצאים למשימה חשובה אבל לא שכח להגיד שהוא
מתגעגע והשיחה נותקה. לא יכולתי להתקשר שוב כי היד שלי רעדה
והלב שלי דפק בעוצמה רבה, החלטתי לחכות למחר - אם כבר חיכיתי
חודשיים שלמים לא יזיק עוד יום אחד.
תכננתי הכל למחר, איך אני אגיד לו שאני אוהבת אותו וכמה חשבתי
עליו בזמן האחרון וכמה שאני רוצה שנהיה ביחד.
אבל נדב, כנראה, לא יוכל לשמוע את זה. שעה אחת לפני המועד
שקבענו קיבלתי שיחה מצמררת שממנה אולי לא אחלים לעולם.
נדב מת.