השנה היא 2003. התינוק המשוכפל הראשון נולד בישראל, ערפאת מת
משברון לב, ג'ורג' בוש הצעיר מואשם ב"שילוב מוגזם של בורות
בשלטון על הדמוקרטיה החשובה בעולם" ונידון למוות, ומארק דייויד
צ'פמן נדקר בכלא. עולה השמיימה.

(הטקסט הבא מתורגם מאנגלית, כמובן. אני בספק רב אם מארק
מיודעינו יודע מילה בעברית, ה.ב.כ.)

"אז אמרתי לו - 72 בתולות אתה רוצה? אני שם'ך אלף תוך שניה! הא
- המוסלמים האלה זה משהו."
"לפחות מריחים יותר טוב מהחרדים האלה."
"וואללה. שחק - תורך."
"טוב, בוא נראה... חכה, חכה - אולי אני---"
"רגע, רגע - אתה שומע משהו? נראה לי שיש מישהו בשער, חכה
שניה."
"אומרים נראה, עם סגול - או צרה - או לא יודע מה, אומרים נראה
- זה הווה."
"טוב, טוב - חכה שניה," האיש המזוקן קם בכבדות והתנודד לכיוון
השער החלוד, "טוב... שניה אחת... הנה."

אל מול האיש המזוקן התגלה פרצופו הנבוך של מארק דייויד צ'פמן,
שהיה יותר המום מאשר עצוב, או זועם. הוא הסתכל מסביב, עד
שעיניו פגשו את עיני האיש המזוקן. עוד 10 דקות עברו עד שאחד
מהם פצה פיו. האיש המזוקן גילה סבלנות מרחיקת-לכת.

"כן, אה, אה, אה, אז אה... מה-מה קורה, אה, אהם, אה... אני
אה..." האיש המזוקן גיחך וגירד בצד בטנו.
"כן, כן - אתה מת, כולנו מתים, לא - זה לא גן עדן, לא - זה גם
לא גיהנום, לי קוראים אשחבדיר, אבל כולם קוראים לי וונדה - אני
מת על ג'ון קליז. זה שם ליד הלוח קוראים לו סרבנדיץ', וכולם
קוראים לו סרבנדיץ'," האיש גיחך וגירד שוב בבטנו, "ועלי לציין
ש--- רגע. רגע. רגע. אני מכיר אותך, אתה-נו-איך קוראים לו-זה
שנו--- כן. מארק דייויד צ'פמן, זה רצח את לנון. היי! סרב! בוא
שניה!"
"מה? מה? אתה תמיד עושה לי את זה, אתה יודע כמה אני שונא
לקום.... טוב חכה שניה," סרבנדיץ' קם בקלילות והתעופף לכיוון
השער, "מה?"
"זה ההוא, נו-מארק דייויד צ'פמן!"
"הזה? הזה שנו-רצח את לנון, 'תה זוכר את לנון? חייכן כזה עם
המשקפיים, בחור חביב.."
"כן, אז זה הוא..."
"וואללה. בו'נה בנאדם - 'תה בטח מרגיש כמו כזה אידיוט, אה?,"
סרבנדיץ' גיחך.
"למה?"
"למה?," סרבנדיץ' התפרץ, "למה? כי אתה אידיוט, זה למה - מי
רוצח את לנון? מה הבעיה שלך, מה, הוא איזה דיקטטור או איזה
משהו כזה, מה אתה אידיוט? סססססססס-אמק, אידיוט, ולא מבין
למה!," שני הבחורים הסבלנים צחקו בקול, מה שעיצבן את מארק
דייויד צ'פמן עד מאוד.
"אתה לא מבין! היו לי סיבות טובות מאוד! תגיד לי, אתה לא שמעת
אף פעם את "מועדון הלבבות הבודדים של סמל פלפל"? אף פעם לא
קראת את "השפן בשדה השיפון"? אה, יא---"
"קראתי. לא משהו. הבנתי ת'פואנטה אבל. שמעתי את האלבום - אחלה
של דבר--"
"יצירת מופת - משהו לא נורמלי," וונדה קטע את סרבנדיץ'.
"זהו - מה מה מה מה מה אתה רוצה להגיד בזה?"
"תראה, זה לא כזה פשוט. אבל אם היית במצבי היית מבין."
"מה? שאתה אידיוט," סרבנדיץ' המשיך בהתקפה הגסה.
"לא. שהכל הצביע עליו, שהוא היה המקור לכל הדברים, והייאוש -
אלוהים אדירים הייאוש - זה אוכל אותך מבפנים ולופת לך את הלב.
וזה היה הוא -  ה ו א  ! "
"אני לא מקבל את זה," קבע וונדה, "אני פשוט לא מקבל את זה. כבר
היו פה משוגעים, אבל הם היו משוגעים נטו. אתה יענו נורמלי, אבל
עם כל החרא הזה של לרצוח את לנון."
"טוב, תשמע - די! אין לנו זמן. בוא אתנו בבקשה. לפי מה שאני
רואה פה," וונדה בדק את גב ידו הימנית, "אתה אחד מה'טובים'..
בבקשה. אתה זוכה לחיי נצח, מין חופשי ואספקה בלתי נגמרת של
פיצות מגעילות מקלאבמרקט. שתדע לך - מעטים ויחידי סגולה בלבד
מגיעים למעמד הזה. זאת אומרת שאתה בנאדם באיכות גבוהה ביותר,
בעל אצילות נפש ואדיבות גבוהות ביותר. אתה פיקח וצנוע,
ומעלותיך עולות על מספר גרגירי החול בחופים הזהובים של הים
התיכון. בוא איתנו בבקשה - אל מושא ליבם של כל יצירי היקום!"

השלושה הלכו באיטיות-משהו לכיוון פתח צר עם אור חזק מאוד בוהק
ממנו. לאחר הליכה של 11 שעות לערך, עמדו השלושה על המפתן.

"ובכן, היכנס!"
מארק דייויד צ'פמן נכנס לתוך הפתח, וסינן "'סמל פלפל' לא היה
כזה טוב בכל מקרה." לפתע, כוח אדיר שאב אותו מן הפתח וטחן אותו
לחתיכות קטנות, כילה אותו עם לשון אש אימתנית, ופיזר את
החלקיקים בפינתו האפלה ביותר של הגיהנום.

"אידיוט," אמר וונדה וגירד בצד בטנו.