יום ראשון בבוקר, ישבתי בתור לרופא יחידה במרפאה האזורית
בירושלים.
אני חושבת שזה המקום היחיד שאפשר לראות חבורת חיילים קרביים
צופים בריתוק ב"טוב טוב הגמד" בטלויזיה החינוכית... (למי שלא
זכה לבקר במקום, יש שם טלויזיה קטנטונת בחדר המתנה.. מקום על
רמה... ).
מנסיון עבר, אני הגעתי מוכנה, מצוידת בספר, ומשהו לנשנש.
שעתיים עברו כמעט בלי ששמתי לב, עד שהחובשת קראה לי להכנס
לרופא.
צלעתי לי באלגנטיות לתוך המשרד, והתישבתי שם על הכסא.
כמו כל מי שראה אותי אותו בוקר, גם הרופא היה די המום, יכולתי
לדעת לפי המבט... אבל כאיש מקצוע מיומן הוא מיהר לבלוע את
הפליאה ושאל באדישות:
-               מתי זה קרה?
- אתמול, בערב.
- איך , בדיוק?!
- אההמ, טוב, קפצתי ממכונית נוסעת...
- .....
הרופא קם, ביקש ממני להישאר במקום, ושלוש וחצי דקות אח"כ,
נשלחתי לקב"ן. או קב"נית, במקרה שלי.
היא דווקא נראתה די נחמדה, אבל מן הסתם הרופא דיווח לה למה
נשלחתי אליה, אז היה לה מבט די עצבני...
- אז מה, רצית גימל?!
- לא.
- אז מה לעזאזל גרם לך לקפוץ?!

"טוב, אז ככה, איפה להתחיל, פגשתי בחור, די נחמד, באמת! אבל לא
ממש רציתי לצאת איתו, את מבינה, נפרדתי מחבר שלי אחרי שנה, רק
לפני חודשיים, ולא ממש היתי מוכנה עדין, אבל חברות שלי לחצו
עלי, שכדאי לי ושזה יעשה לי טוב ובלה בלה בלה, אז חשתבי מה כבר
יש לי להפסיד...
הוא בא לקחת אותי אתמול בערב, באיזה 9 וחצי.
כל הערב היה סיוט, הוא, איך להסביר לך את זה... הוא מוזר, מין
שילוב של ערס, אבל חכם כזה... לא לא ... מין... אההמממ....
- נחמד אבל טיפש?!
כן כן!! בדיוק, בערך, טוב בכל אופן, את הערב, עברתי, אבל
הנסיעה הביתה הייתה בלתי נסבלת, האוטו הטרנטה שלו בקושי הצליח
לסחוב את האגזוז, שלא לדבר על את שנינו, הרגשתי שאני לא יכולה
לנשום, מחניק לי. צפוף.
בכל רמזור אדום הוא נשען לעברי, שם לי יד על הכתף, ואני מנסה
להתרחק, נצמדת לחלון כמו תמנון, הוא מנסה להחזיק לי את היד,
ואני מושכת אותה, אומרת שחם לי. הוא מנסה לתפוס את המבט שלי,
ואני מקובעת על הסנדלים שלי, מכווצת בעצבנות את האצבעות
ברגליים...
- הרבה רמזורים אדומים הא?
יאוו, את לא הית מאמינה כמה... פשוט לא יכולתי יותר לשבת שם,
ולא ידעתי מה לעשות, אז החלטתי שברמזור האדום הבא אני פשוט אצא
ואם הוא יקרא לי לחזור אני אתעלם ואמשיך ללכת...
הורדתי את החגורת בטיחות, הצמדתי אלי את התיק שלי, והחזקתי את
הידית של הדלת בעצבנות...
מחכה, לרמזור הבא....
-               אז מה קרה, נלחצת ויצאת לא בזמן?!
-               לא לא, חכי, את מפריעה לי באמצע..
-               טוב, תמשיכי.  
פתאום, משום מקום, אני מרגישה יד מלטפת לי את הרגל, ומחזקת את
האחיזה בזמן שהיא מנסה לטפס יותר גבוהה...
- את רצינית?!
- כן כן!!
- אז מה עשית?! אז קפצת?!
לא, עוד לא, ניסתי לרמוז לו במבט מאיים שיוריד את היד.. ומהר,
כי, זה לא הוא, או משהו, לא שהוא היה כזו מציאה, אבל אני פשוט,
לא רציתי, וזו לא אשמתו, רציתי בסה"כ לרמוז לו, שלא מתאים..
נעצתי בו מבט חד, שהוא פירש אחרת... רגע אחרי הוא מתקרב אלי,
שפתיים קדימה עינים עצומות...
- לא....
אז...
- אז, קפצת?!
לא, אז נשענתי על הדלת והצמדתי לשפתיים שלו את הכף יד שלי,
ודחפתי אותו אחורה.
אפשר להגיד שהוא היה די המום.. וכמעט שהוא שכח שהוא נוהג, הוא
התחיל לסטות לשוליים, הוא התעשת מהר דווקא, ופנה בחדות מהר
חזרה לנתיב על הכביש.
הפניה הזאת שלו תפסה אותי די בהפתעה, ואני, בלי חגורת
בטיחות... איבדתי שיווי משקל, החלקתי במושב עפתי עליו, הוא
חייך, אז ברחתי אחורה, ונתפסתי, בדבר הכי קרוב כדי להתייצב,
הידית של הדלת...
- אז לא קפצת, אלא נפלת החוצה?
-               כן, אפשר להגיד.
- הוא לא חזר לקחת אותך?!
- בטח שכן, המזל שלי שזה קרה ממש לפני הרמזור המיוחל, אז הוא
נסע ממש לאט, בגלל זה  קיבלתי רק מכות יבשות.
הוא נבהל, עצר באמצע הכביש, ויצא לעזור לי, הוא הרים אותי מהר,
החזיק אותי, ושאל, "מה קרה לך?!" "את בסדר?!"
אני, היתי עדין בהלם שאני פתאום על האספלט, הסתכלתי עליו, הפעם
המבט שלי לא יכול היה להטעות אף אחד.
- ו... מה אז?!
- רדפתי אחריו, אחוזת טירוף, מחטיפה לו בראש עם התיק.
- ואז נקעת את הרגל?!
- כן, החלקתי על איזו עין חתול מטופשת.
הפעם הוא כבר לא חזר לעזור לי לקום. אני חושבת שפתחתי לו את
הגבה עם הריץ' רץ'...
- אז איך הגעת הביתה?
- ברגל... כאילו באמת, ברגל אחת...
- "ווואוו. חתיכת סיפור...

בכל מקרה אחר... אני חושבת שהיתי כותבת תרופות...  אבל לא נראה
לי שזה יעזור לך... אני נותנת לך 5 גימלים, ואני לא רוצה לראות
אותך שוב... היא אמרה וקרצה.

נסעתי הביתה, נכנסתי למיטה, וראיתי נילס הולגרסון (המלך) .
עד שנרדמתי. סוף סוף, אחרי חודשיים של חוסר שינה.
אז בסופו של דבר, אני חושבת שזה היה דייט לא רע, אם קיבלתי
בגללו רגילה...