אני נמצא בטירוף עצמי, מרגיש בריחוף תמידי, מסומם כל היום על
אף שלא צרכתי שום סם.
רגע אחד אני מרגיש שמחת חיים בלתי מובנת ורגע שני אני בדיכאון
יבש. שנייה אחת במצב סטטי ושנייה אחרת אני דינמי.
אני מרגיש יצירתי אך נוטה לישון, העיפרון שלי לא מחודד, הגיטרה
לא מכוונת, הזיכרון מעורפל והגוף עצל.
ניסיתי לרגוע, לנפוש, לחלום, לעבוד, לחשוב, לכתוב, לצייר,
לדבר, לנגן, לשבור, לבנות, להרוס, לנתוץ, לקצוץ, להבין
וללמוד.
מה עוד? הזמן איטי אך מהיר מאוד, הכל כבד וקל בו זמנית, השלם
הוא חסר, העתיד הוא עבר, וכלום לא נותר אלא נשאר.
את התחושה הזו אי אפשר להעביר, התחושה הזו מסובכת מאהבה,
מכישלון, מאכזבה, משימחה, מעצב, התחושה הזו היא כל הרגשות
ביחד.
כשאני לבד אני רוצה להיות ביחד, כשאני ביחד אני רוצה להיות
לבד. אך כשהכל מסתדר ואני ביחד אני מרגיש לבד, למה?
חשבתי שהבינו אותי וחשבתי שזה  עוזר, לספר. אבל לא! הנה שמח
אני, כי אני כותב, עוד רגע כמו עכשיו זה משתנה.
שוב עצוב, או לא.
יש מטרה בחיים?
למה לנו להיוולד, לגדול, ללמוד, לעבוד, לרכוש ידע, לרכוש
ניסיון, לרכוש מיומנויות, ובסוף מתים! ומה קורה עם כל המידע
הזה? לאן הוא הולך?
ואם יש גלגול נשמות, למה הידע לא עובר הלאה? הידע טמון בגוף?
אז מה טמון בנשמה? רגשות?
בלי הרגשות לא ניתן להעביר את הידע, ובלי הידע לא ניתן לחוש
רגשות, מכאן שגוף ללא נשמה ונשמה ללא גוף לא יכולים לחיות
לחוד.
טוב גדלתי והבנתי שחוקי הטבע אינם קיימים, יש חוקי מדינה, למה
לי להתגייס? להסתכן במוות שיכול לגאול אותי מייסורי? ואם לא?
נאמר וסיימתי את שירותי למדינה, מצאתי חצי נחמה? ומהי הנחמה?
כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות, הכל קורה מהר ומתרחש לאט.
קחו את הזמן קחו אותו לאט תנשמו אותו תרגישו אותו תחושו אותו,
כשתגדלו תבינו, שהוא כבר קטן.