לעודד


פעם לפני שנים בארץ רחוקה חי לו ילד קטן עם עיניים של זהב
כל מי שראה את העיניים האלו נבהל ונרתע מיד
כי עיניים של זהב אין לכל אחד
קראו לו שד
ובנו של השטן
אף ילד לא להסכים להיות חבר שלו
ולשחק איתו
הילד נותר לבד עם עיניים של זהב
יום אחד להורים נמאס!
איש לא קנה מהם
כולם התרחקו
ולא היה אדם שהעז להתקרב אל ביתם
שמו על הילד תיק גדול וכבד
מעט מים מעט אוכל ומעט בגדים
ואמרו לו:
"לך, לך חפש מקום בו יאהבו אותך ויקבלו אותך כי אנחנו כבר לא
מסוגלים..... ילד עם עיניי זהב ... למה דווקא הילד שלנו?"
שילחו אותו לדרכו,
הילד נדד בארץ
חצה נהרות סוערים,
הרים גבוהים שפסגתם כמעט ונגעה בשמיים,
ותהומות עמוקים כל כך עד שאפשר היה לשמוע את רחשי האדמה
יום אחד הגיע הילד (שכבר הפך לנער עם הזמן) לעיר גדולה
הלך הוא בשוק
בין הרוכלים
שלפתע נשמע צעקה גדולה ומוכרת
"אאההה שד!! שטן!! הצילו שד!"
הנער עצם את עיניו במהירות אך היה זה מאוחר מדי
בין רגע הקיפו אותו עשרות מאנשי העיר
ההמולה היתה רבה
והנער חשש שעוד רגע הם עומדים להמיתו
שמרחוק נשמע קול רם וסמכותי
"הפסיקו מיד!"
כל האנשים הסתובבו לאחור בהפתעה
ממולם עמד מושל העיר
איש חמור סבר
ופקד עלהם להפסיק ולזוז כי הוא רוצה לראות על מה כל המהומה
הם זזו מותרים שביל דק בשביל המושל להגיע אל הנער
"קום!" הוא פקד על הנער
הנער קם באיטיות מבוהלת
עיניו עצומות בחוזקה
"פקח את עיניך" ציווה על הנער
הנער היסס
אך לאט, לאט החל לפקוח את עיניו לכדי סדק
"נו קדימה אין לי את כל היום אני אדם עסוק" זירז אותו המושל
עיניו של הנער נפקחו ולכולם נגלה המחזה של עיניו הזהובות
לחש עלה מן הקהל
שד...שד... צריך להרוג אותו...שד"
"הפסיקו זאת מיד! "רעם קולו של המושל
"איש לא יפגע בשערה משערות ראשו של הנער מעתה הוא בן חסותי
ואוי לאיש שיפגע בו"
"אבל המושל הוא שד"
"הוא מסוכן"
"רק צרות הוא יביא"
"עיניים בצבע זהב רק לשד"
"הפסיקו זאת! אתם מתנהגים כבורים
אין שדים
ובטח שאין שדים בעיר הזאת עכשיו הניחו לנו!"
אמר והחווה בידו לעבר הנער
הנער מבולבל, מופתע מן התפנית הלא צפויה הלך אחרי המושל בשקט
ובהכנעה
הוא נכנס לביתו של המושל שבוודאי היה הבית המפואר ביותר שראה
בימי חייו אפילו בדמיונו לא יכל להפליג לכזו רמת של עושר
המושל התיישב על ספה גדולה וקטיפתית וסימן לנער להתיישב על
הספה השנייה
הנער התיישב והרגיש איך הוא נבלע אל תוך הריפוד של הספה
"יופי של עיניים יש לך" אמר המושל בחיוך מגיש לעברו מגש כסף
עליו היו מונחים כוסות מלאים בלימונדה
הנער חיך במבוכה
"אני מניח שהם גורמים לך ללא מעט צרות, אבל אל תדאג אתה בטוח
כל עוד אתה כאן.
אני אתן הוראה למשרתים לסדר בשבילך את חדר האורחים"
הנער הביט סביבו בהפתעה
אבל.. אבל למה?" גמגם שאלה
"למה אני עוזר לך?" המושל השלים בשבילו את השאלה
"זאת שאלה טובה... אני מניח שאם הזמן תוכל לענות על אליה
בכוחות עצמך
חייך ועלה בגרם המדרגות שניצב בפתח הבית
הנער עדיין המום מצא את עצמו נגרר אחרי עדת משרתים לתוך חדר
רחב ידיים שברכזו נחה מיטה גדולה
המקלחת שם אמרה לו אישה קטנה והצביעה בידה על דלת לבנה
"על המיטה יש לך בגדים,
נסה לנוח קצת לפני ארוחת הערב"
הנער התקלח
לבש את הפיגמה שהיתה מונחת על המיטה ושקע בשינה עמוקה ונעימה.
אחרי מספר שעות העירה אותו אותה אישה זקנה בחיוך עייף הורתה לו
לעבר הכיסא שם היו מונחים בגדים שנראו לנער מעט רשמים מדי
בשביל ארוחת ערב,
ואז נזכר בבגדים המרשמים שלבש המושל בבוקר
בשקט לבש הנער את הבגדים,
שהיו חדשים ועיקצצו על עורו.
הוא ירד במדרגות
ונכנס אל חדר אוכל
שם בראש השולחן הוא ראה את המושל ואישתו אוכלים.
"בוקר טוב" אמרה אשת המושל בעליצות "אני שמחה שהתעוררת , איך
ישנת?"
"טוב מאוד, תודה" הנער הסמיק והתיישב על כסא מרוחק
"לא, לא" אמר המושל וצחק "שב לידנו אתה בן משפחה"
הנער התיישב בכסא קרוב יותר וכבש את מבטו אל הצלחת.
אשת המושל פתחה איתו בשיחה
"שמעתי את מה שעשו לך הבוקר בשוק אוי איזו התנהגות ברברית אני
בהלם שכך מתנהגים בעיר שלנו"
"זה בסדר אני רגיל" הוא לחש מבעד לצלחת
"וובכן זה ממש לא בסדר אתה רק נער איזו מן התנהגות זאת?"
אשת המושל רתחה מכעס
והביטה בנער שטרף את המנה שלו בחמלה
הנער הבחין במבט ופירש אותו לא נכון,
"אני מתנצל גברתי לא אכלתי זמן רב" אמר והרחיק את ממנו את
הצלחת
"לא, לא אין דבר תאכל" המושל טפח על כתפו של הנער
"בוודאי לא אכלת זמן רב אין פלא שאתה רעב"
תאכל
הנער הנבוך המשיך לאכול אך עתה עשה זאת לאט יותר ושקט יותר,
הם סיימו את הארוחה.
אשת המושל העיפה בנער מבט ואמרה
"אתה נראה עייף תחזור לישון"
הנער פתח את פיו מבקש לסרב לארח לזוג חברה של שעות הערב
אך המושל שהבין את כוונתו ואמר
"לך לישון נערי מחר נוכל לשוחח לבנתיים אתה בוודאי עייף מאוד,
עבר עליך יום קשה"
הנער שבאמת היה עייף הביט בהם בהכרת תודה,
"לילה טוב" אמר ועלה אל חדרו, שוקע אל תוך השינה מחדש.
                   

קרני שמש פילחו מבעד לוילון בחדרו של הנער משיגות את עיניו
ומסנוורות אותו, הוא התמתח בעצלתים על המיטה מוחו מסרב להרפות
מן החלום המתוק שבו היה שרוי עד לפני רגע.
4 שנים חלפו מאז שהגיע אל בית המושל,
היום הוא אמור לעזוב את הבית ולעבור לבית ספר פרטי עם
פנימייה,
הוא היה נרגש וחיכה לכך בקוצר רוח.
מישהו דפק על דלת חדרו,
ומיד לאחר מכן נכנס המושל
"התעוררת?"
"כן" ענה
"איך ישנת? לא היו לך בעיות להירדם? אתה מתרגש?" המושל שאל את
השאלות בהתרגשות עצומה.
"ישנתי מעולה, וכן אני מתרגש נורא" הודה הנער ופניו עלה סומק,
"הוו אני מתרגש כאילו היית בני" אמר המושל בחיוך רחב,
"תודה" אמר הנער וחייך אף הוא,
הנער והמושל ירדו למטה ופגשו את אשת המושל כשעיניה אדומות
ונפוחות,
"אוי לא" אמר הנער כאשר חיבקה אותו בשתי ידיה,
"אוי תפסיק ותן לי לחבק אותך, אני כל כך מתרגשת" התייפחה אל
תוך חולצתו,
"באמת תפסיקי את מביכה את הנער" חייך המושל וגם עיניו דמעו
במקצת.
ליד הדלת היתה מונחת תיבת עץ גדולה,
ובתוכה כל רכושו של הנער כל מה שהוא יזדקק לו בבית ספר החדש
אליו הוא נוסע.
מבחוץ צפצף צופרו של הכרכרה וזרז אותם לצאת,
המושל חיבק את הנער חיבוק אמיץ ושם בידו מעטפה
לפני שעלה בידו של הנער לשאול אותה מה פשר המעטפה כבר היה ישוב
בתוך הכרכרה והיא יצאה לדרכה.
הנער קרע את המעטפה, בתוכה היתה מונחת תמונה של תינוק, הוא הפך
את התמונה, מאחוריה היו כתובים מספר מילים:

"בן יקר שלי
גם אני כמוך לא גודלתי בבית הורי
אבי ואמי מצאו אותי כתינוק מגולגל בתוך בליל של סמרטוטים בפינת
רחוב
הם לקחו אותי אלהם וגידלו אותי למרות כל הקשיים שהערימה להם
החברה סביבם
כשראיתי אותך, כשראיתי את עינייך ידעתי שעליי לעשות אותו הדבר
לך
שעליי לקחת אותך על ביתי לגדל אותך כאילו היית בני
אוהב
אבא"

הנער הפך את תמונה בשנית
ומתוך התמונה נצצו לעברו עיניו של התינוק
הנער חייך ולחש לעצמו
"תודה אבא גם אני אוהב".