הייתה שעת בין הערביים. אמא הייתה במטבח ואני בחדר מכין
שיעורים. מהמטבח עלו ריחות טיגון ואני ידעתי שבערב יהיה אורז
אדום. כנראה שאבא חוזר היום, כי אמא מסדרת את הבית אחרי ששלושה
ימים הוא נראה כמו שדה קרב עם ערימות של בדים וחוטים. הריח של
הבצל משגע אותי, אבל אני מנסה לחזור בכוח לשיעורים שלי. אמא
יוצאת מהשרותים ומציצה עלי אל תוך החדר. אני מחייך אליה. היא
נראית עייפה.

- "אמרתי לך שתסדר את החדר, נכון? אבא חוזר היום. תנסה לעזור
לי. אתה רואה שאני מתמוטטת."
- "אחר כך, אמא" אני אומר לה. "עכשיו אני עושה שיעורים".
- "עכשיו אמרתי!" היא צורחת.
היא מתחילה להשליך את כל מה שנמצא ליידה. בגדים, קסטות, שעון
מעורר. "תקום מייד!" היא צועקת ומעיפה את הכיסא שישבתי עליו,
אל הקיר. היא ניגשת אל השולחן ומעיפה את כל מה שעליו אל
הריצפה. ספרים, מחברות, עטים, כוס שתיה. הכל על הרצפה. מה
ששביר נשבר. מה ששפיך נשפך.
היא יוצאת מהחדר ובדרך החוצה דורכת על קסטה ושוברת אותה.

אני עומד בחדר ומסתכל המום בתערובת של הבגדים, הספרים, הקסטות,
המיץ והניירות שמפוזרים על הרצפה. אני מסתובב אל הצד השני של
החדר לא מאמין למה שקורה. הכל מרוח במיץ. הספרים פתוחים
בתנוחות לא טיבעיות. אני מתחיל להסתובב בחדר, מדמה שאני קורבן
מעונה שכל רכושו אבד. הכל הרוס אני ממלמל לעצמי. מסתובב מעגלים
מעגלים בין החפצים המפוזרים על הרצפה.  הכל הרוס. אני מסתובב
בחדר. איזה מסכן, אני מרחם על עצמי. הכל נשבר. מסתובב בחדר כמו
סהרורי. הכל מתערבב אצלי בראש. איזה מסכן. הכל הרוס. הכל
מתערבב לי ואני מרגיש שאני עוד מעט נופל.

- "מה אתה עושה?" נשמעת צעקה. "אמרתי לך לסדר את החדר, לא?!"
היד מונפת. אני מרגיש את המכה. אני נופל, מתקפל על הרצפה. רוצה
להיות קטן. רוצה לא להיות.
- "קום!" היא מצווה. "קום אמרתי!" אני יודע שעכשיו יבואו עוד
מכות, לכן אני מפנה אליה את הגב. מסתיר את הראש והפנים בידיים.
היא בועטת בי עם כף הרגל. מכה ועוד מכה. "קום מיד אמרתי!" עוד
בעיטה כמו שבועטים בגופה כדי להפוך אותה. הבעיטות שלה נשמעות
כמו מכות עמומות על תוף. טם טם טם. אני מרגיש אותן מבפנים. טם
טם. הכל רועד מבפנים. אני אבן. אני סלע איתן. אני אעמוד בזה גם
הפעם. טם. הבעיטות מקרבות אותי אל שברי הכוס. אני מרגיש את
הזכוכית מחליקה מתחת לרגל שלי, אבל מפחד לזוז. אסור לבכות, כי
היא תרביץ לי עוד יותר כדי שאני אפסיק לבכות. טם. עוד בעיטה.
הפעם עם קצה הנעל. זה כואב. אבל לא מכאב אני רוצה לבכות. הכאב
יעבור. אבל הבושה. רוצה לבכות מבושה. שאמא שלי הגיעה למצב שהיא
לא שולטת בעצמה ומרביצה לבן שלה. לא רוצה להסתכל עליה עכשיו.
לא רוצה לראות את אמא מרביצה. לא רוצה לזכור אותה ככה.
ופתאום שקט. אמא הפסיקה והלכה להכין לעצמה כוס תה.

ועכשיו כשהכל נגמר, צריך לסדר את החדר ולהיות בשקט. אם אני
אהיה ילד טוב, את לא תרביצי לי. נכון אמא?

1993