זוכרים את הזמנים בהם נהננו כל כך מקרטיב שאבא קנה לנו ?
כשישבנו על רגלו של סבא ושמענו סיפורי גבורה רבים ?
כששמחנו כל כך שאמא או אבא הביאו לנו ממתק קטן מ"העבודה" ?
או שסתם הבטנו לשמים וראינו קשת בענן ?

זוכרים את הזמנים בהם הייננו בטוחים שכל העולם סובב סביבנו ?

בגן, המפגש הראשון שלנו עם ה"חברה" מצאנו עצמנו עומדים בחדר עם
עוד הרבה ילדים חלקם שמחים , חלקם עצובים, חלקם מפחדים - שם
גילינו בפעם הראשונה שלא כולם כמונו.
שם גם למדנו כי יש אנשים אלימים, יש אנשים שקרנים, יש אנשים
עדינים ויש את אלו שפשוט אין להם מה לומר אף פעם.

משם התבגרנו לנו, המשכנו להכיר את החברה בה אנו חיים שהכתיבה
לנו נורמות מסוימות שעלינו לחיות על פיהן.
אף פעם לא הטלנו ספק במה שחינכו אותנו, לא בחנו את מה שלמדנו
ולא הצענו הצעות משלנו.
פשוט קיבלנו את כל מה שלימדו אותנו - ורק אותו.

הטלויזיה - בה צפינו מידי יום שעות ארוכות ותהליך הגלובליזציה
שהפך את העולם כולו למעין "כפר גלובלי", הביאו אלינו תרבויות
שונות ומגוונות ואיתם גם בעיות מוסריות שונות, כגון כל הבגידות
למיניהם בסרטי האקשן ושאר הטלנובלות, אלימות שהתבטאה באלימות
פיזית ומילולית אותה לא הכרנו עד כה מהבית, ואפילו סתם חדשות
על מלחמות בעולם שלא קשורות ישירות אלינו.

למדנו שיש אנשים "רעים",  ואנשים "טובים" ונפתח לפנינו צהר חדש
שלא הכרנו עד כה.
פתאום ראינו שלא הכל טוב ויפה כמו שתמיד חשבנו, יש מלחמות -
ושלום, שנאה - ואהבה, נאמנות - ובוגדנות, מגע נעים - וכאב.
לכל ביטוי שהכרנו מצאנו ביטוי מקביל מנוגד לו.

ההבדל בין תקופת הילדות שלנו לתקופת הנעורים התבטאה בכאב הנפשי
אותו לא הכרנו עד כה, כאב זה שנבע בד"כ מהמצבים אותם הכרנו
לראשונה בטלוויזיה אך לא התנסינו בהם עדיין ודרך ההתמודדות
עימם עדיין הייתה בגדר הנסתר עבורנו.
מצב זה היה מעין צומת דרכים עבור הנער הישראלי הממוצע ועמדו
מולו שתי אפשרויות, האחת הייתה בחינה מחדש של גל הערכים אותם
הציבה החברה לפנינו והשניה בחירה בפתרונות שהוצגו בטליוזיה.

לאט לאט הנוער החל מתחלק ל-2 קבוצות, האנשים ה"חושבים" והאנשים
המצדדים במערכת הנורמות ה"מקובלת" והולכים אחריה
הליכה עיוורת.

עם הזמן אנו מגלים כיצד לבחור את החברים שלנו אחד אחד כדי לא
לסבול כאב מיותר, איך לא להיכנס למריבות מיותרות עם אנשים, מתי
להבליג ומתי לעמוד על דעתך.

דבר אחד אנחנו לא בוחרים - מי היא זאת שתשבה אותנו בקסמה, איזה
סוג של בן-אדם היא תהיה ומה יהיה יחסה כלפיך.
עם הזמן אנו מגלים מהו כוחה של אהבה איזה יופי היא מקרינה
בתחילה ואיזה כאב היא מסבה לנו בסופה ועולה השאלה, אם לכל
התחלה יש סוף האם באמת הכאב המצוי בסיומה של כל אהבה באמת שווה
את המאמץ ?
מה קרה לערך המקודש של טוהר האדם, טוהר המידות, האם ערכים אלו
אכן מתו בימי הביניים ?
במבט לאחור אני מאמין שבחלק מהמקרים כן ובחלק לא, שוב אין לנו
כל דרך לדעת זאת ברגע האמת.
המיסתורין, היופי והכאב העופפים רגש זה מוציאים את כולנו
מפרופורציות.

לאחר מחשבה ארוכה איפה נעלמה התמימות  במרוצת השנים אני יכול
ברוב המכריע של המקרים לשים את האצבע המאשימה על אותו רגש
בוגדני זה השובר את גב הגמל.

עבור אותם אנשים ששרדו את כאב האהבה מחכים עוד אין ספור
מכשולים, בצבא, בלימודים האקדמיים, בעבודה וכמעט בכל מקום
אפשרי אליו תפנו. ההתמודדות עם כל סוגי האנשים מביאה אותנו
בסופו של דבר לתהתחיל בתהליך של בנית מחסומים כדי לא להיפגע
מכל ה"רע" הסובב אותנו - אם הגענו עד שלב זה ואנחנו מאמינים
אכן שהכל טוב ויפה הרי כאן תבוא הפצצה.
עם הזמן נגלה שתמיד יהיו אנשים ישתנכלו לנו, יעשו הכל על מנת
לדחק את רגלינו, יפגעו בנו נפשית - או סתם יציקו לנו בנוגע לכל
מיני נושאים מסויימים.

אולי אני חי בחברה קצת שונה משלכם, אף אחד מאיתנו לא מושלם -
כולנו עושים טעויות - וחלק אף לא בשליטתנו.
חלק מהאנשים נאלצים לנהל את חייהם כבר מגיל צעיר עקב בעיות
במשפחה ובמקרים עצובים אלו אין מה לעשות, ההתמודדות עם המציאות
הכואבת, והמפגש האמיתי עם החברה הבוגדנית שלנו היא זו שמביאה
ל"התעוררות".

בתוך המציאות הזאת, שאנו חיים בה את חיי היום יום הפשוטים שלנו
יש לי שאלה אחת שרבים מעדיפים לא להתמודד עימה.
לאיפה נעלמו הזמנים בהם הנאות החיים היו כל כך פשוטות, כאשר
הכל היה כה טוב ישר ונאמן ?

המתנה הכי גדולה בחיים היא התמימות, אך כיצד אפשר לשמור עליה
כשאנו חיים בחברה כה בוגדנית ?

בהנחה כי אין לנו דרך לשנות את החברה וההשלמה עם העובדה כי
תמיד יהיו אנשים "רעים" בחברה, כיצד עלינו לנהוג כדי לשמר
את אותה מתנה נפלאה זו ?
האם עלינו להפסיק לבטוח באנשים ? אפילו באותה אחת שכבשה את
ליבנו, עד שנהיה בטוחים שאנו מכירים את אופיה האמיתי ?
האם עלינו לבחון בשבע עיניים את אופי האנשים הנמצאים בסביבתינו
? והאם בכל המקרים אפשר להרחיק אדם שמצאנו אותו כאדם "רע"
מסביבתינו ?

אולי מתנה נפלאה זו ניתנה כדי להאבד? אולי החברה בה אנו חיים
היום אשמה בכך? אולי יש משהו שאנו בכל זאת יכולים לשנות ?
האם מתנה זו באמת שווה את כל המאמץ?

הרי זהו סוף עידן התמימות.