"אני אוהבת אותך" זהו. סוף סוף היא אמרה את זה.
דמעות עלו בעיניה.. 'מה הוא יגיד? הוא בטח יגיד שהוא לא מרגיש
אותו דבר.. אוף! מה עשיתי?! עכשיו הרסתי הכל.. אבל מה הוא
יגיד?'
והוא לא אמר כלום.. הרבה מאוד זמן הוא ישב מולה. ראה אותה
בוכה, וידע שזה בגללו. אבל הוא לא ידע מה לחשוב. הייתה לו
תחושה שהיא מרגישה ככה כלפיו, אבל הוא לא חשב שהיא תעז להגיד
את זה. 'מה לעזעאזל צריך להגיד לה?'
"אני צריך זמן לחשוב" הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה..
"בסדר" היא אמרה בקול חנוק מבכי.

יום אח"כ הם נפגשו בפעולה של הצופים. היא לא העזה להסתכל לו
בעיניים. אבל הוא לעומת זאת לא יכל להפסיק ולהסתכל עליה.
המדריכים חילקו אותם לשלשות. ולא סתם שלשות. כל האנשים בגדוד
שלא נמצאים בקשר הכי טוב, ויש בינהם מתחים יצאו ביחד. היא יצאה
עם גל, חבר שלה לשעבר, ואיתו כמובן.
היא וגל לא ממש מדברים. הוא פגע בה המון פעמים, והיא, כ"כ
תמימה, תמיד רצתה רק אותו, רק לחזור אליו.
בהתחלה הם קראו לאחד מכל שלשה לצד. הוא יצא. היא וגל נשארו
לבד. זאת הייתה מן פעילות מודרכת כזאת. אמרו להם להתחבק. הם
חייכו אחד אל השני. שניהם חשבו על הפעם האחרונה שהם התחבקו ולא
ממש הצליחו להזכר.. זה היה מזמן.. הם התחבקו חיבוק קצר כזה.
אח"כ אמרו להם להתחבק שוב, ולא לעזוב. להשאר מחובקים ולהתחיל
לדבר. עד שלא מדברים לא עוזבים את החיבוק.
אז הם התחבקו שוב. היו כ"כ הרבה דברים שהיא רצתה להגיד לו..
כמה הוא בן זונה מניאק. כמה הוא פגע בה עם כל המשחקים שלו. היא
לא יכלה לחבק אותו יותר. פשוט לא הייתה מסוגלת. זה הזכיר לה
יותר מידי דברים. אז היא פשוט דחפה אותו הצידה ורצה משם בבכי.

הוא היה בצד. המדריכים עשו מדיטציה כזאת לכל האנשים שהוציאו
מהשלשות. פתאום הוא פקח את העיניים. הוא אפילו לא ידע למה, וזה
לא ממש עיניין אותו. הוא ראה אותם מתחבקים והרגיש מן דקירה
כזאת בלב. הוא לא הרגיש ככה אף פעם. הוא רצה ללכת אליה אבל הוא
שלט בעצמו.
ואז הוא קלט שהיא דוחפת אותו. 'אם הוא יפגע בה עוד
פעם.........'
בלי לשים לב בכלל הוא רץ לשם, דחף אותו, והמשיך לרוץ אחריה.

הם נעצרו ליד ספסל לא רחוק משם. היא התחילה לבכות שוב.
"הוא לא שווה את הדמעות שלך" הוא אמר ניגב את לחייה וחיבק
אותה.
היא נשמה את הריח שלו. היה כ"כ כיף לחבק אותו. היא כבר כמעט
שכחה עד כמה נסערת היא הייתה לפני פחות מדקה. עכשיו היא הייתה
רגועה ושלווה, ומאושרת.

אחרי כמה דקות שהם ישבו והתחבקו, הוא עצר. הוא הסתכל לה
בעיניים הגדולות והחומות האלה שלה. הם היו אדומות מבכי.
לאט לאט הוא התקרב אליה, השפתיים שלו אל שלה. הם התנשקו. נשיקה
רגילה על הפה. לא קצרה מידי ולא ארוכה מידי. היא הייתה בעננים.
לא האמינה שזה קורה לה.
"אני אוהב אותך" הוא אמר, והיא התחילה לבכות. הפעם משמחה.
הם התנשקו והפעם נשיקה אמיתית. נשיקה מדהימה. של שני אנשים
שבאמת אוהבים אחד את השני. נשיקה מתוקה וסוחפת. נשיקה כזאת
מהסרטים.

הם התחבקו שוב, חיבוק ארוך וצמוד צמוד. הם אהבו אחד את שני הכי
הרבה שאפשר.
אחרי כמה דקות היא עצרה. היא לקחה את ידו והחזיקה אותה חזק
חזק.
"אז מה קורה עכשיו?" היא שאלה.
הוא ידע שזה יגיע. ולהפתעתו הוא גם ידע את התשובה.
"אני רוצה שנהיה ביחד. אני רוצה אותך איתי כל הזמן, לתמיד."
היא נישקה אותו. כבר לא היה אכפת לה משאר העולם. רק ממנו. מהם.
שניהם ביחד. לתמיד.