הייתם חושבים שהכאב ייעלם, יתפוגג, יודחק, כמו כל הדברים
האחרים שקורים סביבינו.
אבל זה לא קרה. פלוס מינוס 4 חודשים אחרי הפיגוע, והזיכרון
עדיין חד וברור במוחי.
הייתם חושבים שהזמן יכהה את הכאב ויתן מילים לרגשות, ימצא את
מקומו בלב.
אבל זה לא קרה. 4 חודשים אחרי, ועדיין אין לי מילים לתאר איתן
את הכאב, האובדן, והחלל בלבי.
הייתם חושבים..

חשבתי, כמו כולם, ששלב האבל ייגמר מהר, וישאיר רק את הזיכרון
הצלול של הכאב שבא איתו. אבל גם זה לא קרה, והנה אני, 4 חודשים
אחרי, עדיין חושבת עליהם ונזכרת בהם, מסרבת להרפות מתחושת
הכאב, במודע או שלא במודע, עדיין מצטמררת כל פעם שאני שומעת על
פיגוע, עדיין מפחדת.
עדיין תוהה ולא מוצאת תשובות. עדיין מלאת כעס שאין לאן להפנות
אותו.
עדיין אבלה וכואבת, עדיין לא מבינה. עדיין בוכה.
עדיין מנסה להעלות על הכתב את התחושה, בתקווה שזה מה שיעזור,
ועדיין לא מצליחה.
עדיין לא מצליחה להבין כיצד אפשר בכלל להתמודד עם הכאב ועם
חוסר האונים שמציף מבפנים, ועדיין מקווה שאף אחד לא יחווה את
זה.
עברנו מספיק.
עד מתי???