"מתחת לרמת ביב השופכין נמצאת תעלת הביוב" (המוקיון, היינריך
בל).


בחלומי אנחנו יחד. הוא כל-כך קרוב ומוחשי, שאני יכולה לגעת בו.
אני מושיטה את ידי. השעון מצלצל. אני רוצה למות. גוררת את
גופתי בכבדות למקלחת. חייבת להיות מתחת לזרם החזק לפחות חצי
שעה, אחרת אני לא מתעוררת. מתלבשת, לוקחת את הזבל ויורדת
לאוטו. מחזיקה את שקית הזבל ואת צרור המפתחות באותה יד. טעות
חמורה: כשאני משליכה את השקית גם צרור המפתחות נשמט מידי,
ונופל לקרקעית. הפח גבוה ועולה על גדותיו. אני מבקשת
מעובר-אורח שיעשה לי סולם גנבים כדי שאוכל להכנס לתוכו. צוללת
פנימה, מתפלשת בשקיות המצחינות, ושולה את המפתחות. נחלצת מהפח
ועולה שוב הביתה להתקלח. במקלחת, בוכה וצוחקת לסירוגין, אני
חושבת על הסמליות שבמקרה.
נוסעת לעבודה: פקידת קבלה בחברת היטק. "בוקר טוב, אפשר
לעזור?". אם אשמע את עצמי אומרת את המשפט הזה פעם נוספת -
אשתגע. אבל אני אומרת אותו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, וממילא
אני כבר משוגעת. אילו היו אומרים לי בתיכון שבעוד עשר שנים
אעבוד כפקידת קבלה, לא הייתי מאמינה. היו לי ציפיות גדולות
מהחיים, חשבתי שאגיע רחוק, כמו שאומרים. מזל שלפחות יש לי את
לימודי התואר השני. עלה התאנה שלי. זה עוזר להמתיק קצת את
תחושת ההחמצה. אני כותבת את התיזה על תופעת הניכור, ויש לי
איזה דבר או שניים להגיד בנושא.
אחרי העבודה אני נוסעת לטיפול, וכבר בדרך מתחילה לבכות. אני
מרגישה כאילו יש בתוכי חור שחור שבולע אותי. מרגישה כאילו יצקו
לתוכי עופרת. הגעגועים חותכים אותי, את מבינה? הפסיכולוגית
מהנהנת בהבנה. זה תהליך מאוד ארוך, וההתקדמות מאוד איטית.
בינתיים, כדי להקל על הכאב, אולי כדאי להתחיל בטיפול תרופתי.
הצצה חטופה אך ברורה בשעון: אנחנו חייבות לסיים. ורק עוד דבר
קטן: החל מהשבוע הבא כל פגישה תעלה 300 שקלים.
אני יוצאת מהפגישה במצב גרוע עוד יותר, עד כמה שהדבר נראה בלתי
אפשרי, ומחליטה ללכת למכון כדי לשחרר לחופשי כמה אנדרופינים
במוח. החלטה נבונה: אחרי אימון מפרך מצב הרוח שלי טוב יותר.
אני חוזרת הביתה, מתקלחת ומתארגנת למשמרת בפאב. אילו היו
אומרים לי בתיכון שבעוד עשר שנים וכו'. מחשוף עמוק, איפור.
בדיקה אחרונה במראה, נעמדת בפרופיל: תחת הרם, בטן הכנס. סביר.
אפשר לצאת לדרך.
הטלפון מצלצל: לענות או לא? מחליטה לענות, ומיד מתחרטת: אמא.
צניחה חדה במצב הרוח.
מה נשמע?
בסדר. אמא אני חייבת לטוס לעבודה.
חלק ניכר מהשיחות עם אמא שלי מסתיימות כעבור עשר שניות במשפט:
אמא אני חייבת לטוס לעבודה /לאוניברסיטה /לראות טלויזיה /
לקרוא /לישון  וכיו"ב. אין לי רזרבות נפשיות לבזבז על האשה
הזו. אני עוסקת פה בהשרדות אישית.
בדרך לפאב אני שומעת שהיה עוד פיגוע. מעבר פתאומי מהדכאון
הפרטי לדכאון הקולקטיבי: איזו מדינה. כמה נורא. אי-אפשר לחיות
פה. ארץ אוכלת יושביה. ואני רק מקווה שיגיעו הערב אנשים לפאב
עם כל הפיגועים האלה. אני צריכה את הכסף.
מגיעה לפאב. תקווה בלב: הערב הוא יגיע ויאמר לי שהוא רוצה
שנחזור להיות יחד. אולי הוא אפילו יציע שנתחתן.
הפאב מתמלא באנשים, ואני מתרוצצת בין השולחנות. אני מדמה את
עצמי לחולדת מעבדה שלכודה במבוך ענק. "איפה הצ'יפס? הלכו לשתול
את התפוחי אדמה?", שואל אחד הלקוחות וחושף שיניים עקומות. הנה
בדיחה שלא שמעתי כבר איזה פעם או פעמיים או מיליון. אני מקפידה
ששפתיי לא יזוזו זוית אחת כלפי מעלה, ושמבטי ישאר קר ומרוחק.
יהרגו אותי ואני לא אצחק מבדיחה כזו. וחוץ מזה, הגעתי למסקנה
שבאופן אבסורדי יחס עוין ומתנשא מביא לטיפים גבוהים יותר.
אני מבחינה בבחור חמוד שנועץ בי מבטים. יש לו עיניים ירוקות
כמו שלו. אני אתן לזה סיכוי, באמת, רק שאלון קצרצר לפני שאנחנו
עולים לשלב הבא:
אתה אוהב את החורף?
אני אוהב את הקיץ.
אתה אוהב את עמיר לב?
אני אוהב את נמרוד לב.
מצטערת, זה לא יילך. נפסל על סעיף חוסר התאמה. תודה ששיחקת.
אבל למה?
ככה. זה לא אתה, זו אני. וממילא לא כדאי לך, כי אני קצת
משוגעת.
אני סופרת את הכסף - הרבה טיפים. זה טוב, אני אוכל להמשיך לממן
את הטיפול אחרי העלאת התעריף, וגם לקנות את התרופות. בריאות
הנפש זה עסק יקר.
בדרך חזרה הביתה מוריסי שר לי בפעם האלף:
Love is natural and real, but not for you, my love. Not
tonight, my love.
שוב מתקלחת, שוב בוכה.
זוחלת למיטה ונרדמת.
בחלומי אנחנו יחד. הוא כל-כך קרוב ומוחשי, שאני יכולה לגעת בו.
אני מושיטה את ידי.