לקחתי סכין והורדתי לה את הכיפה, עוד ארבעה חיתוכים לא עמוקים
מידי, הנה, עכשיו אפשר לקלף את הפומלה כמו שצריך. שבע או שש
אחר הצוהריים, אני ומיכל יושבים מול הטלוויזיה ורואים (שוב)
טריינספוטינג. גשם מתחיל לרדת וכשמיכל מקרבת את התנור אני פותח
את הדלת של המרפסת, מכניס את העציץ חזרה לדירה ותולה אותו על
הוו. בבוקר הוצאתי אותו לשמש בניסיון אחרון להחיות את האומלל,
אם הוא היה לפחות מילל כמו החתולה, אז לא הייתי שוכח להשקות את
המסכן.

לחצנו פליי והרמנו ביחד את הרגלים על השולחן. סיימתי לקלף ואז
הגיע החלק הפחות נעים של לחלק את הפומלה לשניים, בנסיון לעשות
את זה בלי להשפריץ לכל הכיוונים ובלי להתלכלך. באותו זמן איאן
מקרגור הזריק לעצמו עוד מנה מבעבעת של הירואין אחרי שהבטיח שזו
הפעם האחרונה.

"תכין קפה?" שאלה מיכל.
כמה שלא היה בזין שלי לקום באותו רגע, ממש אי אפשר לתאר, חוץ
מזה, הרגע קילפתי לשנינו פומלה וגם אני שטפתי כלים בצוהריים,
כלומר אם נחבר את הכל ביחד אז יש לי בסיס די סביר לסרב הפעם.
מצד שני, מה זה הקטנוניות הזאת, אני מדבר פה על מיכל, פור גוד
פאקינג סייק, ואם הייתי חושב קצת יותר מהר מהחלודה הג'ינג'ית
הזאת והייתי מבקש קודם היא הייתה קמה ומכינה לי קפה, או תה, כי
בדיוק קנינו תמציות צמחים לתה וכפית עם רשת ברזל לחליטה.
ואז, בשניה שהנחתי את הצלחת מלאת הקליפות על השולחן, נפתחה
הדלת. אור, כרגיל, לא מרגיש צורך לדפוק, נכנס נעמד בין שנינו
לבין הטלוויזיה ומכריז "נשבר לי". ככה זה אור, בימים אי זוגיים
בין שלוש אחה"צ לשבע בערב נשבר לו, מה לעשות. מה שכן הפעם גם
היו לו כמה סיבות אמיתיות, אם מחשיבים מועד ב' ותאונת שרשרת
בלי נפגעים, לגורמים מדכאים.
"תכין קפה?" קפצתי על ההזדמנות.
"בסדר" ענה במסכנות, "כרגיל?"
"לא" הודעתי, בלי להוריד את המבט מהטלוויזיה, "ירדתי לכפית
סוכר אחת".
שמעתי אותו לוחץ על הקומקום ואחרי כמה שניות גם שקשוק של
כוסות.
"אל תשכח להחזיר את הקפה לפריזר" צעקתי לו, אני שונא, אבל ממש
שונא שהקפה מאבד את הארומה שלו, וזאת ממש לא פלצנות, באמת,
תנסו.
"בוא תעזור לי קצת יא בן זונה" צעק האומלל מהמטבח, זה לא שהוא
באמת צריך עזרה, כולה מדובר בשתי כוסות קפה וכוס תה אחת, אבל
הוא כנראה לא ממש רצה לעמוד שם לבד משועמם ולהמתין עד שהקומקום
הזקן שלנו יואיל בטובו לסיים להרתיח חצי ליטר מיים.
אין מה לעשות, כנראה שמישהו מלמעלה החליט לנקום בי. קמתי בחוסר
חשק, דחפתי את כפות הרגליים לנעלי הבית הקרועות שלי וגררתי
רגליים למטבח.

כשחזרנו עם הכוסות (וחבילת ופלים עלית) תקף אותנו משב מקפיא של
קור, התריס הגדול במרפסת היה פתוח ומיכל לא נראתה בשום מקום,
"הזונה לא יכולה לסגור חלון לפני שהיא הולכת להשתין?" שאל אור
והתיישב בדיוק במקום שאני ישבתי בו חמש דקות מוקדם יותר, בדיוק
מול הטלוויזיה. לא אמרתי לו כלום, שלא יעלב ויפתח במשחקי
'ריגשי', גם לא אמרתי לו כלום על זה שלא חשב לסגור את החלון.
ניגשתי למרפסת, וכשנאבקתי בתריס הסרבן הבחנתי פתאום בהמולה
מתחתי, ארבע קומות מתחתי ליתר דיוק, במרפסת של השכנים מהקומה
הראשונה, בין חבלי הכביסה נצפתה בלוריתה הכתומה של מיכל כשהיא
נאבקת בסדינים שסביבה. סגרתי את התריס, ישבתי חזרה ולחצתי על
פליי. אם אני אחכה לה עם הסרט כל פעם שהיא תנסה להתאבד אני
בחיים לא אצליח לסיים אותו.
חבל רק שהתה שלה יתקרר.

למיכל שתחייה ולאור שינחת...