[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








-"את נראית מאושרת היום... משהו בעיניים שלך..."
-"שלא תחשוב שזה בגללך.."
-"אני לא חושב... אני יודע"

הוא חייך אליי, את החיוך הזה שמראים בסרטים שהשיניים לבנות
לבנות ויש כוכב כזה שמנצנץ.
צחקתי.
הוא קרץ אליי, נראה לי והעביר לי את הנרגילה שהייתה כולה
מפוצצת בחשיש, הייתי מסטולה לגמרי ולא יכולתי יותר, הנחתי אותה
על הרצפה, ושמתי את הראש שלי על הברכיים שלו.
הבטתי בו והוא בי, העיניים האלה, כל כך מוכרות.

אני מכירה את ערן מאז שהייתי בת 12 שעברתי לחיפה, לא הכרתי אף
אחד אז ה"הורים" שלי דיברו עם ההורים שלו שאולי יכיר לי כמה
חברים ואני לא אהיה לבד.
מהרגע שראיתי אותו שנאתי אותו, ידעתי שאיתו אני לא רוצה להתחבר
אבל זה לא עניין את ה"הורים" שלי שתקעו אותי איתו בכל אירוע
אפשרי כל פעם הוא היה חוזר הביתה כולו מלא סימנים כחולים
ונשיכות.
הייתי ילדה מופרעת, לא ממש אהבו אותי בבי"ס בגלל שהייתי ילדה
אלימה כל כך וערן סבל ממני הכי הרבה, כי כל הזמן הוא היה צריך
להיות איתי.
הוא אף פעם לא הרביץ לי בחזרה, לא משנה כמה הכאבתי לו.
הוא לא העז.

עד ש...
היה חייב להגיע ה-עד ש... הזה

.
-"על מה אתה חושב?" שאלתי אותו שהוא בהה לנקודה מרוחקת בקיר,
תמיד הייתי שואלת אותו את זה כשהוא לא היה מרוכז בי.
הוא לא ענה לי.
-"ערן אני אוהבת אותך" אמרתי לו.
-"אני יודע" הוא אמר לי.
הוא אף פעם לא היה אומר לי כשאני הייתי אומרת לו.

זה היה כשהיינו בני 16 וחצי אני חושבת, יצאנו לטיול השנתי של
כיתה  י ולמרות שכבר לא הייתי צריכה להקשיב ל"הורים" שלי וכאלה
שמשום מה הצליחו לסבול אותי יחסית הרבה זמן, כבר נהייה לי הרגל
כזה להידבק לערן, אולי בגלל שהיה מצליח מידי פעם להצחיק אותי,
אולי בגלל שלא החזיר לי כשהרבצתי לו ואלי בגלל שהוא היה פשוט
חתיך לא נורמאלי.
בערב אחרי ארוחת הערב רציתי לשבת איתו קצת ולעשן חיפשתי אותו
בכל המגורים שישנו בהם ולא מצאתי אותו בסוף הצצתי ואחד החדרים
וראיתי אותו מזיין את אלינור השרמוטה של השכבה, חיכיתי לו בחוץ
ואז אחרי שהוא יצא התחלתי לצעוק עליו ולצרוח ולהרביץ לו כמו
שבחיים לא הרבצתי לו כי זה היה ברצינות, ולא הבנתי בעצמי למה
זה כל כך מפריע לי ולמה אני מתנהגת ככה, לא הרגשתי אני, הרגשתי
שאני מתנתקת מהגוף שלי ואני מרחפת מעל כל הסיטואציה של עצמי
צורחת על ערן שטויות וזורקת עליו כל דבר שמצאתי לידי - כסאות,
מזרונים שילדים הוציאו החוצה ומה לא.
התחלתי לקלל אותו ואת אלינור ואת המשפחה שלו, ואת הדודים שלו,
והכלבים שלו.
אולי בגלל שהיו שם הרבה אנשים
אולי בגלל אלינור
אולי בגלל שקיללתי את סבתא שלו שנפטרה
אולי בגלל שכבר נמאס לו לאכול ממני זבל שגם ככה הוא לא רוצה
להסתובב איתי
הוא העיף לי כזאת סטירה שלא רק סובבה לי את הראש אלא גם העיפה
אותי על הרצפה קמתי , כולי בהלם, מפוחדת והוא בלי בושה ניגש
אלי ו טראח העיף לי עוד אחת.
הסתכלתי עליו במבט שיורה שינאה עד שהוא לא יכל לסבול להסתכל לי
בעיניים מרוב האש שהן הקרינו וברחתי מישם.
כל הטיול למחרת נישארתי בחדר ולא יצאתי למסלולים אמרתי שאני
חולה.


-"על מה את חושבת"?  הוא שאל אותי כשראה שאני מסתכלת לנקודה
מרוחקת בקיר.
הוא תמיד היה שואל אותי את זה כשלא הייתי מרוכזת בו.
התרוממתי ולקחתי שאכטה מהחשיש שהיה בנרגילה.
הבטתי בו
-" סתם.. מריצה תמונות בראש"
-"בר, אני אוהב אותך" הוא אמר לי.
-"אני יודעת" עניתי לו.
אף פעם לא הייתי אומרת לו שהוא היה אומר לי.

כשחזרנו מהטיול לא הסכמתי לדבר עם אף אחד, וזה לא בגלל שלא
רציתי זה בגלל שלא הייתי מסוגלת, ישבתי על הסלע שלי שהיה בתוך
היער שהיה בשכונה שלנו, ערן ידע שאני שם, הוא בא לשם לדבר
איתי, לא יכולתי להביט בו, ברגע שראיתי אותו התחלתי לאבד את
העשתונות ולצעוק ולבכות.
הוא כל כך נבהל, הוא לא הבין מה בסה"כ עשה, בסה"כ החזיר לי,
כולה לא יכל להתאפק.
חיוורת כולי סיפרתי לו שאני חיה במשפחה אומנת כי המשפחה הקודמת
שלי הייתה הרוסה, אבא שלי היה מכה את אמא שלי, ואת אחותי
הגדולה, ואותי.
הוא עמד שם והקשיב ואז חיבק אותי.
ונישק אותי.


- " תגידי את צריכה משהו להאמין בו"?
-" אתה מתכוון לאלוהים"?
-" אלוהים, שמוליק, מיצי, איך שלא תרצי לקרוא לזה"
-"לא, אין שום דבר שהוא מספיק מוצק בשבילי כדי שאני אוכל
להאמין בו"
-"אפילו לא בי"?
-"לא"
-"למה לא"?
-"כי אתה שמוק".

מאז אנחנו ביחד, למרות מה שכולם אמרו, למרות שכולם צחקו,
למרות שרבנו המון
נפרדנו לא פעם ולא פעמיים, בגלל שהייתי קנאית אש, בגלל שהוא
התחיל לעשן סמים בגללי, בגלל הסרטים שהייתי עושה לו, בגלל שבגד
בי.
היינו רבים וצועקים, וצורחים, והורסים.
ואז מתפייסים, ובוכים.
אף אחד לא הבין מה הוא עושה איתי, אני לא חושבת שהוא בעצמו
הבין,
אולי בגלל שהייתי שונה מכולם, לטוב ולרע, אולי בגלל שהיינו
הפכים, בגלל שלמדנו כל כך הרבה אחד מהשני.
מה שבטוח , הוא אהב אותי, אהב אותי בדרך מסויימת, בדרך מיוחדת,
הדרך היחידה שבה אפשר לאהוב אותי.



-"את נראית מאושרת היום... משהו בעיניים שלך..."
-"שלא תחשוב שזה בגללך"
-" אני לא חושב.. אני יודע".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האקורד הוא
מושלם.
הסטיה מן האקורד
יוצרת מוסיקה.
מוסיקה היא סוג
של סטייה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/9/02 0:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה