New Stage - Go To Main Page

יונתן סמקה
/
מותה של אובססיה

כשהייתי קטן, אחד החלומות שלי היה למצוא גופה של בן אדם.
סתם ככה, גופה אמיתית. מתה. לא נושמת. לא דווקא גופה שרואים לה
את כל האיברים הפנימיים אלא סתם גופה, אפילו גופה של אחד שמת
סתם ככה, לא נרצח ביריות, לא נשרף למוות, פשוט מת וזהו, גופה
שתיראה כמו בן אדם יושן, אבל כזה שאי אפשר יהיה להעיר אותו, כי
הוא מת, ומתים לא מתעוררים. אמא הסבירה לי את זה כשאבא מת.
מעולם לא ראיתי את הגופה שלו. האמת זה לא ממש שינה לי, כי אז
לא היתה לי אובססיה כזאת לגופות. אובססיה זאת מילה מצחיקה.
היועצת של בית הספר וכל האנשים האלה שמסתכלים עלי כשאני על
הספה משתמשים בה, אפילו שהם בטח חושבים שאני לא יודע מה היא
אומרת, בטח סתם כדי לעשות רושם, או כדי שאשאל אותם מה זה, ואז
תתפתח שיחה. זה מה שהם רוצים תמיד, שתתפתח שיחה, ואז כמו
היועצת הם יגידו לי שאני ילד ממש חמוד.

הפעם הראשונה שאמא לקחה אותי אליהם היתה כשהצלחתי לתפוס עם
דורון את החתולה. הוא בנה את המלכודת ואני גרמתי לה להיכנס
פנימה. אחר כך, כשהיא היתה כלואה באתי אליה עם בלוק גדול
שסחבנו מאיזה אתר בנייה והפלתי עליה. דורון פחד להרים את הבלוק
אז אני הרמתי. לפני שהספקתי להרים את כל הבלוק החתולה קפצה על
הפרצוף המופתע שלי והעניקה לי שריטה חדה, ממש ליד העין הימנית
שלי, משם פתחה בבריחה מהירה לכיוון הכביש, ושם פגעה בה
המכונית. היא עפה כמה מטרים ונחתה על הכביש. דורון נבהל כל-כך
שרץ הביתה, ואני הלכתי להסתכל על הגופה מקרוב, אבל כבר מרחוק
ראיתי שזה לא זה, זה לא כמו גופה של בן אדם שאפשר ממש לשים יד
על הבטן שלה ולהרגיש את כל האיברים הפנימיים. זאת היתה סתם
גופה של חתולה.

כשסבא של יוסי חלה הלכתי לבקר אותו הרבה. אורנה אמרה שזה מאוד
יפה שאני עוזר לו במצב הקשה שבו הוא נמצא. כולם גם שמחו כי אף
אחד לא היה חבר של יוסי, ואני התנדבתי להביא לו שיעורים וכל
זה, אבל האמת היא שרציתי להיות שם כשזה יקרה, כשהוא ימות. הבית
של יוסי היה בנוי כפרוזדור ארוך ודרכו נכנסים לכל החדרים. החדר
של יוסי היה השני, בסוף הפרוזדור היתה דלת שתמיד היתה סגורה,
ורק לפעמים היא היתה נפתחת. הבנתי מהר מאוד ששם היה סבו של
יוסי, אבל מעולם הוא לא נכנס לשם, וגם לי לא נתנו, וזה מוזר,
כי שנינו רצינו, כמובן שאני יותר ממנו. פעם אחת אפילו התנדבתי
והבאתי לחדר מים ועוגיות שלקחתי מהבית, בתירוץ שזאת מתנה מאמא
שלי, ולפני שאמרתי שלום ליוסי רצתי לחדר ההוא ופתחתי את הדלת.
כל מה שהספקתי לראות היה כפות רגלים על מיטה, ואמא של יוסי
הוציאה אותי אומרת "זה לא מקום לילדים". באותו לילה הוא מת.
המתים תמיד מתים בלילה. זה היה קרוב אבל לא מספיק.

במרוצת השנים אמרו שנהיתי ילד טוב, שקט. זה לא היה נכון. רק
הפסקתי לצייר גולגולות ושלדים. הפסקתי לדבר על מוות. האמת היא
שדיברתי כל-כך הרבה בגלל שהיועצת אמרה לי שאסור לי לשמור דברים
בלב, וצריך למצוא למי לספר אותם, אז תמיד הייתי מספר את הכל
לכולם, אבל אף אחד לא רצה לשמוע, הם קראו לי מגעיל ודוחה. הם
קראו לי סמי זגש - גועל נפש. כשהגעתי אליה בפעם האחרונה היא
אמרה לי שלא הבנתי את דבריה נכון, ושעלי לשמור הכל בלב, למרות
שאני זוכר שהיא אמרה שזה לא טוב לשמור בלב, כי אז רק יהיה יותר
גרוע. בגלל זה זו היתה הפעם האחרונה שדיברנו. אף אחד לא התלונן
עלי יותר, עדיין המשיכו לקרוא לי גועל נפש, אבל בחטיבה זה
הפסיק, כלומר הכינוי. האובססיביות (משיכה - בחטיבה כבר הבנתי
מה זה) למוות רק גדלה, עכשיו אני מבין שזה היה בגלל ששמרתי הכל
בפנים.
בכל אופן, התחלתי להתנדב בבית החולים. לא שהיה אכפת לי מהאנשים
שם, להיפך, הם לא עניינו אותי, בייחוד הזקנים עם הסיפורים
המשעממים שלהם, על שהם היו צעירים ובלה בלה בלה. האמת היו כמה
שדווקא חיבבתי, שקראו לי הבן שלהם, ולפעמים אפילו ניסו לנחש את
שמי ולמרות שהסברתי להם שהם טועים, הם התעקשו. הם דומים לי, גם
עלי תמיד אומרים שאני אוהב ללכת ראש בקיר.
בכל אופן, להורים הייתי אומר שאני נמצא אצל מישהו, או באיזה
טיול, והייתי הולך לבית החולים ונשאר שם בלילה, מנסה לתפוס
מישהו ברגעים האחרונים של חייו, בנשימות האחרונות. פותח חלונות
כדי שמלאך המוות יבוא יכנס ויקח את מה שעליו לקחת, לפעמים
סילקו אותי בגלל זה, אז לפעמים הייתי מסתתר.
למדתי איך כל הפרוצדורה (תהליך) של המוות עובד: כשהמכונה
מתחילה לעשות רעשים מוזרים, הבן אדם מתחיל למות, רואים את זה
גם עליו, בעיקר על הפנים. אז מהר מהר באים כולם ועושים בלגן
גדול, תוקעים לו מכות חשמל ודברים כאלה. אף פעם לא נותנים לי
להתקרב, לפעמים לא שמים לב אבל אני פוחד לגעת, שלא להתחשמל.
בגיל 5 התחשמלתי ממנורה וזה כאב. הרגשתי שמישהו הוריד לי פטיש
על הראש.

יום אחד הביאו לבית החולים גבר צעיר שלא דיבר, למרות שהרופאים
אמרו שהוא יכול לדבר, והביאו פסיכולוגית שאמרה שבעיית הדיבור
שלו היא פסיכולוגית, ולא רפואית, אז רופא אחר אמר שאת זה הם
ידעו לבד, ולא היו צריכים איזו נקבה שתגיד להם את זה. התחילו
צעקות ובלגנים, ובסוף כולם עזבו את החדר. שאלתי את האחות מה
קרה לו והיא אמרה לי שהוא רצה להתאבד וקפץ מאיזה בניין, ונשאר
משותק בכל הגוף, "אבל לדבר הוא יכול, מלאך, הוא רק לא רוצה".
האחיות, שלא ידעו באמת מה אני עושה פה, קראו לי מלאך. הם היו
צריכות לקרוא לי שטן לדעתי, אבל זה לא חשוב.
אמרתי להורי שאני אשן אצל דורון, לא לפני שאמרתי לו שיחפה עלי,
ונשארתי בבית החולים, יושב ליד מיטתו של הגבר.

התעוררתי בלילה. מישהו קרא לי. לקח לי זמן להבין שזה היה הוא.
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא הבנתי מה הוא אמר, הדיבור שלו
היה איטי ומוזר כזה, כמו של שלמה השכן שנפצע במלחמה. התקרבתי
והצמדתי את אזני לפיו. הוא דיבר נורא לאט אבל הצלחתי להבין מה
הוא רוצה. "ל...מווו...ווו...ת"
זאת היתה למעשה ההזדמנות שלי, ולא יהיו עוד רבות אם בכלל. בלי
לשאול אותו אם הוא בטוח הושטתי יד לעבר הכבל של מכונת ההנשמה,
כמעט ניתקתי אבל נזכרתי שאם אנתק, המכונה האחרת תעשה כזה רעש
ואז עוד פעם יחשמלו אותו ואני לא אוכל לגעת בו.
ניתקתי את המכונה, ואז ניתקתי מהר את מכונת ההנשמה.
הלב שלי דפק מהר, הרגשתי את המתח הרבה שהצטבר בי, סוף סוף אני
אראה מישהו מת, אני אראה את הכל. אף אחד לא יבוא עכשיו. הרגשתי
את האדרנלין זורם בדם שלי. ראיתי על הפנים שלו שהוא מטושטש
מאוד, שהוא הולך ומאבד את שארית חייו. במשך דקה ארוכה הבטתי בו
ובפניו שהתעוותו, ואז היה שקט.

התקרבתי אליו, נגעתי בפניו, בעיינים שלו, בכתפיו. שמתי את ידי
על צווארו. לא הרגשתי דופק. שמתי את שתי ידיו על בטנו. הרגשתי
שהוא לא נושם, דחפתי את היד שלי עמוק יותר בתוך הבטן שלו אבל
היא נעצרה שם במשהו, לא יודע מה. שמתי את היד על הבטן שלי, וגם
שם היא נעצרה. שמתי את ראשי על בטנו, ניסיתי לשמוע משהו אבל לא
שמעתי, לא שמעתי את פעימות הלב, לא שמעתי דם זורם, לא שמעתי
רעשים שהקיבה עושה, רק שקט, דממה.

חצי שעה ישבתי בכיסא והסתכלתי בו. לא נרדמתי. אני אפילו לא
חושב שחשבתי על משהו, רק הסתכלתי עליו, על גופו. לא ראיתי רוח
חזקה שמעיפה את הוילונות לתוך החדר. לא הרחתי צחנת מוות. היה
רק שקט. שקט וקור. היה קר מאוד. התכסיתי בשמיכה מכף רגל ועד
ראש והמשכתי להסתכל. אני חושב שנרדמתי. כשקמתי המיטה היתה
ריקה, מוצעת. הרופאים לא שאלו אותי אם אני יודע מה קרה. אני
מניח שהם לא ידעו, אני מניח שהם חשדו זה בזה בעניין הניתוק
ממכונת ההנשמה. אולי בכלל לא היה אכפת להם.

השעון הגדול על הקיר הראה 10:50. עדיין היה קר. התהלכתי קצת
בחדר, אמרתי לרופאים שלום ובוקר טוב, ויצאתי מבית החולים. לא
שבתי. החל מהיום ההוא לא התעניינתי עוד בגופות. גם לא במוות.
אני חושב שהמחשבה שחלפה בראשי באמת כשיצאתי מבית החולים היתה
בזבוז זמן . כל-כך הרבה זמן בשביל גופה...? היא כל-כך משעממת.
עדיף לראות ולהכיר אדם אמיתי, חדש. אחד כזה שהוא לא רק גוף אלא
גם נפש.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/9/02 0:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן סמקה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה