עמדתי שם שעות.
ההלוויה של עומרי נמשכה ארבעים וחמש דקות מקסימום. זה התחיל
באחת עשרה, היה מאוד מכובד. המפקד שלו נאם קצת, וטליה, אחותו,
קראה שיר שהוא אהב. לא רציתי להגיד לה שעומרי כבר שנתיים לא
יכול לשמוע את השיר הזה... הוא היה החבר הכי טוב שלי.
האמהות שלנו היו מיטה ליד מיטה באיכילוב. ומאז אנחנו מכירים.
נולדנו באותו יום. ומאז לא נפרדנו עשרים שנה. אני מכיר אתו
יותר משאני מכיר את עצמי. כל החיים שלנו היינו ביחד. אותה כיתה
ב"גורדון". בגימנסיה הלכנו שנינו לסוציולוגיה-כלכלה. את הטיול
סוף שמינית לאירלנד עשינו ביחד.
אבל בצבא פיצלו אותנו.
אני הלכתי לסיירת, מטכ"ל. הכי קרבי שיש. צה"ל גילה שיש לעומרי
כל מיני רשרושים, אז החליטו לתת לו 45, שישב בקריה, יהיה
ג'ובניק. הוא שנא כל שניה מזה. תמיד אמר שהוא מקנא בי. הוא רצה
להיות קרבי, הכי הרבה מוטיבציה בצה"ל, אבל לא נתנו לו. בעשרים
וארבעה לפברואר נכנס מחבל לקריה. עומרי קלט אותו וירה. הקליע
פגע למחבל ברגל. המחבל פגע לעומרי בחזה, ואז תפסו אותו.
את עומרי הם כבר לא הצליחו לתפוס.
עיתונים הקדישו לו כתבות, קראו לו "גיבור", הציל מאות חיילים.
בסך הכל רצה להיות קרבי.
"אם כבר למות, אז בשדה קרב", זה היה המשפט של עומרי. ואיפה הוא
מת...
קברו אותו בחלקה הצבאית בחולון. ניסיתי לומר לאימא של עומרי
שהוא רצה שישרפו אותו ויפזרו את האפר במדבר יהודה. הם לא רצו
להקשיב לי. צריך שזה יהיה מכובד, הלוויה צבאית.
ומה עם מה שהוא רצה? החבר הכי טוב שלי מת, ואפילו את הרצון שלו
לא מכבדים.
בשתיים עשרה ורבע אני נשארתי היחיד שם. דורה, אמא של עומרי
התעלפה, בקושי סחבו אותה הביתה. אמא שלי לחשה לי שזה לא בסדר
שאני לא בוכה. לא יודע. לא הצלחתי. הדמעות לא יצאו החוצה.
הרגשתי שהוא עובד עלינו, עוד מעט הוא יצא ויצחק על כולנו.
עומרי בכלל לא מת. אני לא יכול לחשוב עליו ככה. הוא החבר הכי
טוב שלי! איך הוא היה יכול למות? איך הוא יכול לעזוב אותי ככה?
ומה עם הטיול שלנו לנפאל? איך הוא יכול לוותר עליו בכזו קלות?
הוא לא נלחם בכלל!
נשארתי ליד הקבר שלו עד שעה שש. עמדתי. חיכיתי לו שיצא.
הוא לא יצא.
אני חוזר לשם כל פעם שאני יוצא לחופשה מהצבא. עשו לו מצבה
רגילה כזו. שחורה, עם כיתוב בלבן. מגיע לו יותר. יעקב אגם היה
צריך לתכנן את המצבה שלו. לעשות לו מזרקת אש ומים. הכי מוחצן
שיש. קראתי כתבה עליו, "עומרי היה שקט ומופנם". מאמר מאת המורה
שלנו בכיתה ג'. פאק, הכרות לפני אחת עשרה שנה. מה היא כבר
יודעת עליו?? כולם שכחו איך הוא היה. שכחו שהוא היה בנאדם
צבעוני. מלא רגשות. למסיבת סיום שלנו הוא לבש חצאית. במצעד
הגאווה הוא היה דיווה על משאית וורודה. והוא לא היה הומו. כולם
אהבו אותו כי הוא היה מיוחד.
הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא תמיד יהיה החבר הכי טוב שלי.
ואני תמיד אזכור אותו כמו שהוא היה, ולא איך שכתבו עליו
בעיתונים.

שנה אחרי שהוא מת רצו שאני אדבר עליו באזכרה. הייתי בפעילות
מבצעית ולא יכולתי לבוא. עומרי סלח לי כי באתי אחרי שבועיים.
הפרחים נבלו אבל המצבה היתה מצוחצחת. סיפרתי לעומרי שאנחנו
משתחררים מהצבא עוד שבועיים. רצו שאני אחתום קבע, אבל לא
הסכמתי. עומרי צחק עליי. אמרתי לו שאני טס לנפאל, ואני לא אראה
אותו הרבה זמן. הוא חייך ואמר שזה בסדר, גם הוא יתגעגע. השארתי
לו את הקלטת של מתי כספי שהוא כל כך אהב. הוא שאל מה עם הדיסק
של אוזי. צחקנו שנינו. אמרתי לו שאני לא אסע אם הוא לא רוצה.
עומרי התחיל לצעוק עליי שאין לי מה לחפש פה עכשיו, הוא לא
מסכים שאני אשאר בגללו. "אבל אני אתגעגע!". התחלתי לבכות.
בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. השתחררתי מהכל. ישבתי ליד הקבר
שלו שלוש שעות ובכיתי. זה שבר אותי. הוצאתי את כל מה שהיה עצור
בתוכי בשנה האחרונה. מאז שעומרי מת.
"אתה יודע שתמיד תהיה החבר הכי טוב שלי?"
"בן, לך תארוז את התיק. אני אראה אותך בנפאל."