.
מסתבר שבשבילך הלילה הסתיים, מציצה לשעון לגלות ששוב  התעוררת
עם הזריחה. פעם חשבת שרק אנשים זקנים קמים בשעות כאלה. היום את
מתלבטת, אולי גם צעירים מתעוררים בחמש וחצי בבוקר לפעמים. או
אולי את כבר זקנת...
מברישה את השיער בהדיקות, מחייכת אל המראה, כדי לוודא שהחיוך
שלך עדיין מקרין ממך את חוויות ליל אמש. את אוהבת את השינוי
הזה שמתחולל בפנים שלך בלילות בהם יש לך מישהו שיחבק.
שמחה לגלות שהפעם האור נשאר איתך עד לבוקר, אולי כי הלילה שלך
איתו התארך כל כך. או אולי סתם כי קמת על צד ימין הפעם. גם זה
קורה לך לפעמים - סתם ככה בלי סיבה את מתעוררת עם מצב רוח
שנדמה למאושר.
אחר כך את הולכת אל מול המחשב. לכתוב עליו. מה עוד תוכלי לעשות
בחמש וחצי בבוקר...

כוס קפה פושר מונחת ליידך, בדיוק בטמפרטורה שאת אוהבת, לא חם
מדי, שיצרוב בפה, לא קר שימלא על הבוקר את הלשון שלך בטעמים.
קצת יותר חם מטמפרטורת הפה. שייכנס, יחמם קמעה, וייבלע בלי
שתאלצי לתת לפעולה יותר מדי תשומת לב. ממש כמו שאת אוהבת את
החברים שלך - שלא ישרפו ברגשות עזים מדי, שלא יהיו קרים
ומתקתקים. שפשוט יהיו רגילים, קצת יותר מלאי אש ממך, אבל לא
יותר מדי. שייכנסו לך לחיים, יחממו את הלב שלך קצת, וייבלעו
לתוך החיים שלך בלי שתתני את ליבך אליהם יותר ממה שאת יכולה או
רוצה בשלב הזה.
המילים לא יוצאות לך. את חושבת שאולי מוזה זה לא דבר שבא
בהזמנה. למרות שאת נוטה להזמין אותה בזמן האחרון לעיתים קרובות
מדי. ואז את נזכרת בשורה גאונית משיר שאהבת - "ברגעים שטוב לי
אני לא יכול לכתוב" ומחליטה שזו בדיוק הסיבה. את מחליטה לקחת
חופש לכמה ימים, מהמשימה המטופשת שהטלת על עצמך מבלי משים לפני
כמה חודשים - להקיא את כל התוהו ובוהו שיש לך בראש ובלב, אל
הקבצים במחשב. קבצים שמוסתרים היטב במקומות אליהם אין סיכוי
שמישהו יגיע בטעות אם יתקרב אל המחשב, מוסתרים מאחורי שמות
חביבים וחסרי משמעות.
את חוזרת לשכב על המיטה שלך, תמיד אהבת להרהר בעיניים עצומות.
עיניים עצומות הן הטריק הכי גדול שהיה לך אי פעם. אנשים
מזלזלים בהרבה דברים - ברגש, בכאב, ברצון להיות לבד, בשתיקות.
אבל לשינה תמיד ייתנו מקום מכובד. אז תמיד כשאת רוצה להתרחק,
ולא יכולה, את עוצמת עיניים ויודעת שעכשיו תוכלי לשתוק כמה
שתירצי.
את מנסה להתרכז בנשימות שלך. כבר ניסית הרבה סוגים של מדיטציות
שהבטיחו לרפא ממך את כל התחלואים והדיכאונות. לפעמים זה באמת
הסיט את תשומת הלב שלך מהבעיות. אבל תמיד הכול חזר אלייך בשלב
זה או אחר.
ואז את מתרוממת בסערה. תמיד הכול במפתיע. אף פעם לא בצורה
שקולה ואיטית. כי הרי ברור שאם תתרוממי באיטיות, באמצע הדרך
תתחרטי ותחזרי לשכב.

מקלחת מהירה, מעט בושם קליל, ואת יוצאת בטרנינג וטישרט לסיבוב
בחוף בתל אביב. בנסיעה את שוקעת קצת במחשבות. מתלבטת בקשר
לסיפור מאתמול. חמישה שבועות זה כבר נמשך, וזה לא שאת לא נהנית
מזה, אבל בעצם מה הטעם להמשיך?
את שוקלת אם לחתוך. את יודעת שאם לא תחתכי עכשיו את תתחילי
להיקשר באמת, ואז זה כבר באמת עלול לכאוב. ואין סיבה שזה יכאב,
הוא בסך הכול עוד אחד. אחד רגיל, לא בשבילך. את צריכה מישהו
מיוחד. תמיד רצית מישהו מיוחד.
ותמיד החברות שלך טענו שבעצם... כולם רוצים מישהו מיוחד. אבל
את תמיד התווכחת בעקשנות רוגשת שמי שיהיה מיוחד בשבילן, לא
בהכרח יהיה כזה בשבילך. המיוחד שלך - אין סיכוי שהן ישלחו אליו
מבט שני. עניין של טיפוסים. לך יש אהבות מוזרות.
חונה בצד הדרך, משאירה את הנעליים באוטו ויורדת יחפה לכיוון
הים. החוף כמעט ריק. בחור צעיר שוכב וקורא ספר, שני זקנים
שמתעמלים במרץ, ואשה אחת מבוגרת, שכמוך הולכת על החוף. שתי
דמויות בתוך המים, לא בהן את מתעניינת. את מסתכלת אל האופק.
האופק הזה שתמיד רצית לדעת מה הוא מכיל. כמה התאכזבת כשלימדו
אותך שהאופק הוא לא דבר קיים. שהעולם לא נגמר אי שם מאחורי הים
הכחול. האופק היה קסום כל כך אם הוא היה נשאר הסוף של העולם.
את מתיישבת בישיבה מזרחית אל מול הגלים. החול קצת דוקר
ברגליים, ואת כועסת על עצמך ששכחת להביא איתך מגבת לשבת עליה.

הכול שקט. נורא שקט. את מרגישה כמה שקט יכול להכיל רגע אחד.
כששקט ממש, בשעות בוקר כאלו, כשהראש עדיין לא לגמרי התעורר
מחלומות הלילה למטלות היום, ברגעים האלה את מרגישה תמיד נקייה.
זכה. טהורה. הראש עדיין חולמני. חומות, הגנות, מחשבות מטופשות,
כל אלו עדיין לא הקיצו. ואז את יכולה לשקוע בשלווה. לחשוב על
דברים בבהירות. להחליט החלטות בקשר לחיים שלך. השקט הזה. את
מרגישה את הרוח מלטפת לך את הפנים.
את מחליטה באחת לגמור את סיפור האהבה הכוזב שלך. דקות נוספות
עוברות, וכבר החלטת לעזוב את ספסל הלימודים לטובת חיפוש עצמי
ולהקדיש עצמך בשנה הקרובה לחיפוש האינסופי אחר האושר. אף פעם
לא הבנת למה בעצם את רודפת תמיד אחרי הבלתי מושג. תמיד קינאת
באלו שכשקשה להם, פשוט קמים והולכים. הנה, עכשיו גם לך יש
הזדמנות ללכת ממשהו. תמיד תוכלי אחרי שנה להתחרט.
ברגע של חולשה את מריחה את פרק היד שלך, מתמכרת לניחוח שאת כל
כך אוהבת. הריח הזה מזכיר לך תקופה אחרת. תמיד ריחות החזירו
אותך לרגעים מהעבר בהם הם היו באויר. מוזר שדווקא את הבושם הזה
בחרת היום. את נזכרת בו, שכל כך אהב את הבושם הזה. איך הוא נהג
לחכך את הפה והאף שלו בצוואר שלך ולהגיד שיש לך ריח של גן עדן,
ואז הוא היה עוצם את העיניים ואומר שהוא מרגיש עכשיו בגן עדן
פרטי משלו. ואת לא היית אומרת מילה, רק מרגישה...  מרגישה כל
כך הרבה...
את מסלקת בדאגה את המחשבות על האהבה שהיתה כל כך מזמן. את לא
רוצה להיזכר בזה עכשיו. אלו זכרונות שמתאימים לתקופות
הדיכאוניות שלך. בהן את מחפשת להתפלש בעצב. לא עכשיו.
אחר כך את חושבת לעצמך כמה היית רוצה לגור בארץ אחרת. החברה
הכי טובה שלך, מנסה כבר שנים לשכנע אותך שיהיה לכן נפלא אם
תרדו יחד מהארץ לכמה שנים, לנסיון שאולי יצליח. למקום בו
האנשים אחרים. את לא כל כך מסתדרת עם הישראלי הממוצע. מצד שני
אולי את סתם לא כל כך מסתדרת עם אנשים... אולי לעזוב את הארץ
זה רעיון לא כזה רע. בבקרים שכאלה, כלום לא נראה כמו רעיון רע.

בזוית העין את קולטת זוג מבוגרים צועדים יד ביד. צביטה בלב.
ככה את רוצה להיות. בדיוק ככה, בעוד 25 שנה. בשנות החמישים
לחייך, נשואה באושר, בבוקרו של יום רגיל הולכת יד ביד עם בחיר
ליבך. לא שיש לך סיכוי, אין הרבה זוגות כאלה. כאלה שאחרי כל כך
הרבה שנים יחד עדיין מסוגלים בשמונה בבוקר, סתם ככה לקום וללכת
מול הים. ועוד יד ביד. פתאום את מרגישה גל רגשות מציף. לא, לא,
את לא הולכת לבכות, לא היום, היום הזה התחיל טוב. אבל את מרשה
לעצמך בכל זאת לשחרר צרור דמעות קטן החוצה. ממילא אף אחד לא
מסתכל.

החלטה מהירה, ואת מתרוממת וחוזרת לאוטו. בדרך את מתקשרת אליו,
אומרת לו שתגיעי לסופשבוע אצלו והכול כרגיל. אחר כך עושה עוד
טלפון לבנק לברר עד כמה צמח המינוס שלך בזמן שישנת. מגיעה
באיחור קל ללימודים, עוטה על עצמך את הפרצופים הרגילים,
ומחייכת לעולם, כמו שהעולם אוהב.
בהפסקה את יושבת בקפיטריה ושותה קפה. הוא צורב לך את הלשון. את
נרתעת בהתחלה, ואז מרשה לעצמך להנות קצת מהרגשת חריכת החיך
שלך. מרגישה את הנוזל הרותח מחליק לך בגרון.
את מגלה את הבחור המיוחד והתפוס שלך יושב בשולחן ליד. גם הוא
בודד פה. את יודעת את זה. את תמיד רואה אותו יושב שם לבד.
גומעת לגימה אחרונה מהקפה הלוהט שלך, מתרגלת להרגשת החום
הבוער, מעבירה יד בשיער, ואז ניגשת אליו ומצטרפת בחיוך.


-<-<-@
-<-<-@