פרולוג:

"הלוואי שהכול היה נגמר" זה משפט שאני מוצא את עצמי אומר לא
מעט, אולי אפילו קצת יותר מדי. האמת היא, שכנראה אפילו הרבה
יותר מדי. אני חושב שכל פעם שאני אומר את זה למישהו אחר הוא
מעריך אותי פחות, וככה בסופו של דבר אני מעריך את עצמי פחות.
זה ממש מטומטם, אני בן 16 ואני כבר הגעתי למצב הזה שלוש פעמים
בשנה האחרונה, וזה נראה לי חבל. אני לא יודע אם אני באמת רוצה
למות, כי בסופו של דבר אני מוצא בחיים את המשהו האחד שאני מחפש
בהכל - האתגר. אולי אני לא באמת מוצא את זה שם, אבל זה מה
שמאפשר לי למצוא את זה בדברים אחרים. בזמן שהתקלחתי יום אחד
חשבתי על זה, שבעצם אני די נהנה בשבוע האחרון כי הייתה לי את
האפשרות לנהל שיחות מעניינות ומאתגרות עם אנשים. זה נותן לי
המון כיף, אני אוהב לדבר. המחנכת שלי אמרה לי פעם שאני דמגוג,
והיא צודקת. רק שלפעמים אני שונא להודות בזה כי זאת לא בדיוק
התכונה אצלי שאני הכי אוהב, אבל היא גורמת לי לאושר, אז למי
אכפת, בהתחשב בזה שלא הרבה דברים גורמים לי לאושר.

אני לא יודע אם אי פעם באמת שקלתי ברצינות להתאבד. אמרתי,
צעקתי ובכיתי שאני רוצה, אבל אני לא יודע עד כמה זה היה נכון.
אני גם משוכנע שאני אגיד את זה שוב פעם. אבל נראה לי שהייתה
פעם אחת שבאמת התכוונתי לזה, בזמן שדיברתי עם יעל, החברה הכי
טובה שלי, בטלפון. פשוט התמוטטתי, והתחלתי לבכות. אני גם נורא
מרגיש רע שהפלתי את זה עליה, כי היא די כעסה עליי באותו יום
וזה לא היה בסדר לעשות לה את זה, למרות שאם לא הייתי עושה את
זה יכול להיות שהייתי עושה משהו מטומטם. אני חושב שמה שמפחיד
אותי בלמות, מלבד הכאב, זה השעמום. אני עוד לא גיבשתי דעה של
ממש בקשר לעולם של אחרי, ואולי חבל שכך, אבל עד אז אני ממש
פוחד שכל מה שאני אעשה זה אראה שחור ואשכב באדמה. ולמרות שאני
אוהב לחשוב על עצמי בתור אדם בעל גוונים רבים, אני לא חושב שיש
לי כל כך הרבה מה לחשוב עליו כל הזמן, אז זה נראה לי די אכזרי.
אבל מה שהכי מפחיד אותי, זה מה יקרה לחברים שלי. אני שונא
לדמיין את ההלוויה שלי, אבל אני בכל זאת כל הזמן עושה את זה.
ויותר נורא מזה, אני גם כל הזמן הורג את החברים שלי ומדמיין את
ההלוויות שלהם. נראה לי שאני גם עושה את זה רק בשביל לראות מה
אני אכתוב להם בהספד שלהם. וזה משהו שבטוח, אני אכתוב להם הספד
ואני אקריא אותו. כי לא משנה כמה הם היו רעים או טובים אליי -
מגיע להם את המילים האחרונות שלהם ממני, כי אני מאוהב בהם.
באמת, מגיע להם.


פרק א' - ההרפתקה:

זה היה יום שישי, ובימי שישי אני מתחיל שעה "מאוחר" יותר,
כלומר בשמונה ועשרים במקום בשבע וחצי, מישהו ממש חייב להוציא
את השעות האלה מחוץ לחוק. אני עשיתי עם עצמי עסקה שבכל יום
שאני מתחיל מאוחר אני הולך ברגל במקום באוטובוס ואני קונה
לעצמי בייגל. את ההתמכרות שלי לבייגל אני מאשים אך ורק את
יונתן. הוא לקח אותי לשם יום אחד ועכשיו אני פשוט חייב לאכול
את זה.
החלטתי שאני אעשה לעצמי איזשהו מנהג להתגאות בו, ואני אלך
לקנות כל יום שישי בבוקר בייגל. בדרך, שהיא די מייגעת, הלכתי
וחשבתי על עצמי. זה היה שבוע די מלא בכל מיני דברים, ביניהם גם
הסילבסטר, אז היה לי הרבה מה לחשוב. אבל בסופו של דבר זה הסתכם
בשני דברים - חברים שלי והסילבסטר. על חברים שלי אני כל הזמן
חושב, רק שפעם זה היה דברים טובים, עכשיו זה מעורב. מה שנורא
מצחיק זה שכמה שאני מנסה קצת לשנוא אותם כדי להרגיש טוב עם
עצמי, אני תמיד מתאהב בהם קצת יותר. אנשים טובים, באמת. את
הסילבסטר של השנה שנאתי. לא היה לי מה לעשות, וזה לא שלא
ניסיתי, אלא הצעתי לשתי בחורות לצאת וגם זה לא הלך. אבל קורה,
אבל גם קורה שמרגישים בודדים, ואני הרגשתי אז בודד. בסופו של
דבר הלכתי לישון עם הכלב צעצוע שלי, הוא תמיד שם, מחכה לי
במיטה. חשבתי והמשכתי ללכת. שהגעתי לחנות בייגל, הופתעתי
לתדהמתי שאין פסטראמה. אני לא ממש יהודי כהלכה, כי אני אוכל
חלב ובשר ביחד ואני גם אוכל לא כשר. את הבייגל שלי אני לוקח עם
פסטראמה, גבינת שמנת ועגבניות. ממש טעים. אבל לא היה להם
פסטראמה אז לקחתי בלי. מאכזב קצת אבל לא נורא, ממשיכים ללכת.
כדי לעבור לצד השני מהרחוב של הבייגל יש רמזור מעצבן, שלוקח לו
עשר דקות להתחלף ואני כל יום משתגע ממנו מחדש. אבל גם אותו
עברתי, ובינתיים היום התחיל יחסית בסדר. יש לי את הבייגל שלי,
לא היה לי מבחן או משהו אחר באותו יום, ולא היו אמורים לקרות
אירועים מיוחדים שאני יודע עליהם. עליתי במעלה הרחוב הראשי של
רמת השרון, ופניתי לכיוון הבית ספר. סתם חשבתי על כל מיני
שטויות כמו בית ספר, בנות, חברים, מבחנים, ציונים, חו"ל, דברים
כאלה, ולא הייתה לזה משמעות מיוחדת.


פרק ב' - פשוטו כמשמעו:

הגעתי לבית של חברה שלי. זה לא מישהי שלומדת איתי באותו בית
ספר, והיא גם לא חברה שלי במובן הרומנטי, אבל היא מישהי שהייתה
פעם מאוד קרובה אליי, ואיבדתי אותה. תמיד שאני עובר שם אני
מסתכל לראות אולי אני אראה אותה, כי אני ממש מתגעגע אליה. אני
לא חושב שאף אחד באמת מבין את זה, כי כולם חושבים שהתגברתי על
זה, אבל אני עדיין מתגעגע אליה. אני תמיד שואל את עצמי "מה אם
היא הייתה הולכת לאלון ולא לרוטברג?" אבל אני לא מקבל תשובה,
אז אני ממשיך ללכת. שיישרתי את המבט שלי להמשך הרחוב ראיתי
מישהו. נראה לי מישהו רגיל לגמרי, שום דבר מיוחד, אבל כל הנוף
נעשה קצת סוריאליסטי פתאום והוא נראה לי לא במקום. ושהתקרבתי
אליו, הוא הסתכל עליי, ושהייתי ממש צמוד אליו, הוא דקר אותי
בלב. פשוטו כמשמעו, הוא הוציא סכין ודקר אותי בלב. לא הבנתי מה
קורה, לא הסתכלתי לו בעיניים, פשוט נפלתי לרצפה, הייתי מוטל
שם. כמו בסרטים שרואים את הקו גיר המצוייר של הגופה שכבר לא
שם, ככה הייתי מוטל. הדבר הכי נורא שפחדתי שיקרה זה שהחברה
ההיא שלי תמצא אותי, כי הרי זה עשרה מטר מהבית שלה, או שאחד
מהאחים שלה או ההורים שלה ימצאו אותי. לא רציתי שזה יקרה כי הם
תמיד היו נחמדים אליי, במיוחד שבאתי לבקר את החברה הזאת בבית
חולים. לאט לאט דעכתי לי לתוך משהו אחר, אני לא יודע מה, אבל
הנוף נעשה יותר סוריאליסטי, והוא מצד אחד נעשה צבעוני נורא אבל
מצד שני הוא גם נראה נורא פשוט, אפילו משעמם. שמישהו מצא אותי,
וקרא למשטרה, לא הייתי ממש מודע לזה. אני לא יודע עד כמה הייתי
פצוע, אבל שהייתי באמבולנס ראיתי על הפנים של החובשים שאין לי
הרבה סיכוי. אבל הגעתי לבית חולים, ושם הרופאים נאבקו על החיים
שלי, ובאמת הצליחו. לפחות לקצת. הייתי יציב במשך שלושה ימים,
וכולם חשבו שאני בסדר. החברים שלי באו לבקר אותי, והם סיפרו לי
איך הודיעו בבית ספר. הם אמרו לי שהמנהל קרא לכולם ללב אלון
וסיפר להם שנדקרתי באותו בוקר בדרך לבית ספר, ושעכשיו אני בבית
חולים. יונתן סיפר לי איך כל החברות שלי התחילו לבכות, וכמה
שהוא ואנשים אחרים ניסו להרגיע אותם הם לא הצליחו. הוא גם סיפר
לי שגם הוא רצה לבכות, אבל הוא הצליח לא לבכות בשביל האנשים
האחרים. ירדו לי דמעות ששמעתי את זה, כי באותו שבוע היה לי
שבוע רע עם החברים שלי, ולא ידעתי אם הם עדיין אוהבים אותי.
שיעל באה לבקר אותי לא ידעתי מה להגיד לה. הנה המישהי שהייתה
הכי קרובה אליי, ופתאום אני מרגיש כל כך רחוק. ישבנו במשך שעה
ורק הסתכלנו אחד על השני. פתאום היא לחשה "אני מצטערת", וכל מה
שהיה לי לענות זה "אין לך על מה", היא תפסה את היד שלי והחזיקה
אותה על החזה שלה והתחילה לבכות, ואני איתה.

ביום השני אחרי שהרופאים הצליחו לייצב אותי, יצא לי לדבר בשקט
עם אימא שלי. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב צוואה, אם מה שאני רוצה
להגיד לחברים שלי אחרי שאני אמות. היא אמרה בסדר, והלכה להביא
לי בלוק ועט. התחלתי לכתוב, והכתמתי את הדף עם הדמעות. דבר
ראשון כתבתי שאני רוצה שיגידו לחברים שלי שאני אוהב אותם. אבל
לא סתם אוהב אותם, אוהב אותם במובן שאני מוכן להקריב בשבילכם
הכול. נדוש, פלצני, אבל נכון. הם אף פעם לא הצליחו להבין כמה
הם - החברים שלי, חשובים לי, אף אחד אף פעם לא הצליח להבין.
אבל אני חושב שעמוק בפנים הם הבינו, ואני שמח עם הידיעה הזאת.
רציתי גם שיגידו להם שאני סולח להם על כל מה שהם אי פעם חשבו
שהם עשו לי, אפילו שידעתי שהם לא עשו כלום. לסיכום אמרתי שאני
רוצה שהם ידעו שהם עשו את הכול שווה. את כל הכאב והסבל שהיה לי
כל כך קשה לעבור, הכול היה שווה בשביל הרגעים הקטנים איתם.
חשבתי והתחלתי לכתוב את הבקשות האחרונות שלי. התחלתי בדברים
שטותיים, כמו כל מיני דברים במחשב שאני רוצה שישמרו או יעבירו
למישהו. אבל בסופו של דבר הגעתי לאנשים יחידים. התחלתי עם זה
שאני רוצה שג'וש יודיע על המוות שלי בפורומים של אמבאר,
ושיכתוב את זה בצורה שאני יודע שהוא יכול. כתבתי שאני גם רוצה
שאח שלי יקרא לכיתה שלי ולשכבה שלי ולכול הבית ספר משהו שכתבתי
אחר כך, על הדברים שלמדתי, במיוחד על הכאב של המוות. שסיימתי
לכתוב כל מיני בקשות קטנות, הגעתי לבקשות מהחברים שלי. התחלתי
מאודי. אודי הוא החבר הכי טוב שלי, אחד מהם לפחות, והוא בן אדם
מיוחד. רציתי שהוא יקרא בשבילי הספד מיוחד, משהו שהוא כתב
מהלב, אבל לא משהו עצוב, אלא משהו עם ההומור שרק לאודי יש.
קיוויתי שהוא ימלא את הבקשה. מיעל זה כבר היה יותר קשה. ליעל
השארתי מכתב, וכתבתי בו בעיקר שאני אוהב אותה ואני מצטער שמתתי
לפניה, כי אני יודע שהיא רצתה למות ראשונה. אבל שאני צריך אותה
פה כדי שהיא תגרום לאנשים אחרים לזכור אותי, "לזכור ולא
לשכוח", בדיוק כמו בטקס יום השואה של כיתה ח', הטקס שכל כך
צחקנו בו. רק עכשיו אני באמת מבין את המשמעות של הביטוי הזה.
אני לא רוצה שישכחו אותי, ואני רוצה שיעל תהיה זאת שתהיה
הזיכרון שלי. כי היא הגרסה המשופרת שלי, אני רואה בה את עצמי.
רציתי שהיא גם תקרא לי הספד, כי רציתי שהיא תגיד את מה שהיא
חושבת. אבל לא סתם, רציתי שהכול יצא החוצה, שהיא תרגיש קצת
יותר טוב, אפילו שידעתי שזה בלתי אפשרי. ההספד שביקשתי ממנה
לכתוב אולי היה בקשה קצת לא פיירית, אבל זה היה חשוב לי, כי יש
לה כל כך הרבה מה להגיד על כאב, שאני חושב שהיא תעזור לי
ולאחרים, אפילו שאני כבר לא שם. סיימתי לכתוב את המכתב ליעל,
ניגבתי את הדמעות, וכתבתי ליונתן. את יונתן שמרתי לסוף כי
הייתה לי בקשה מיוחדת ממנו. כמובן שרציתי שיקרא לי הספד, אבל
רציתי שהוא יכתוב לי שיר, כמו שרק הוא יודע. רציתי שהוא יכתוב
שיר שאם אני הייתי קורא אותו הייתי אומר לו "יונתן, התעלת לא
רק על עצמך, אלא על כל מה שאני אי פעם אוכל לעשות", זה השיר
שרציתי שהוא יכתוב. אבל לא שיר עצוב, אלא משהו אמיתי, כן, משהו
עם שמיים ורודים, ועם מוות וחיים, משהו שהייתי שמח שיכתבו
עליי. אני אנוכי, אני רוצה שיכתבו וידברו עליי, אבל זה לא ממש
נורא. עוד הייתה לי את הבקשה האחרונה שלי מיונתן, וגם הבקשה
האחרונה שלי בכלל - רציתי שהוא יקרא את אחד השירים שלי לכל
הבית ספר, לבחירתו איזה שיר. גם רציתי שהוא יגיד למה הוא בחר
את השיר הזה, כי אני רוצה לדעת מה הוא היה בוחר, ולמה. זה חשוב
לי לדעת, כי אני רואה בדרך חשיבה שלו מעין הארה שאני מקבל.
יונתן הוא הנורה הפתאומית מהסרטים המצויירים שלי, הנורה של
הרעיונות, של ההארות. האמנתי שהחברים שלי ימלאו לי את הבקשות,
כי אני מכיר את החברים שלי. אבל פחדתי שלא.


פרק ג'- סיפור קצר שלא נגמר:

איכשהו שיחררו אותי מהבית חולים, ובצורה עקיפה זה מה שהרג
אותי. לא הלכתי לבית ספר ששחררו אותי, נשארתי בבית ונחתי,
ונראה שהכול בסדר, אבל ידעתי שאני הולך למות. ידעתי את זה
מאותו רגע שהמישהו ההוא דקר אותי. מה שנורא אירוני היה שלא ממש
היה איכפת לי מי זה או אם תפסו אותו, לא בדקתי אפילו. גם לא
כעסתי עליו בכלל, כי איכשהו הבנתי אותו. אבל אני לא יודע איך,
או באיזו צורה הבנתי אותו. למרות שהייתי עוד חלש, שכנעתי את
אימא שלי בסופו של דבר לתת לי ללכת לבית ספר, לדבר עם קצת
אנשים. הבית חולים הלווה לנו כיסא גלגלים עד שאני אהיה מספיק
חזק, ובינתיים השתמשתי בו. למרות שיש כניסה בבית ספר שהיא
כביכול לנכים, היא לא ממש רחבה, אז היו צריכים לעזור לי לעלות,
מה שלא היה נורא, כי אני אוהב קצת להתפנק. אני חייב להגיד
שהבית ספר היה בסדר בעניין הזה, והוא כינס את כל התלמידים
בשבילי בלב אלון ונתן לי לדבר. כולם שאלו אותי מה שלומי ואיך
אני מרגיש וזה היה נחמד, ואז הלכתי לדבר. אני זוכר במעורפל מה
אמרתי להם, אבל אני זוכר בבהירות שחברים שלי בכו. הלכתי
למיקרופון ואמרתי להם "אל תבכו, זה בסדר, אני פה", אבל כל מה
שהם עשו זה המשיכו לבכות. אמרתי לכולם שאני מצטער, והלכתי
להביא להם טישו כדי לנגב את הדמעות שלהם. ואז קרה משהו שלא
ציפיתי לו - הם חייכו אליי. הייתי ממש מופתע, אבל אז הסתכלתי
בעיניים שלהם והבנתי. זה לא היה חיוך שמח, זה לא היה בדיוק
חיוך, אבל זה עדיין כן היה. זה היה מעין חיוך של הבנה, של
קבלה. הם הבינו שאני הולך למות, והם הבינו שאני בסדר עם זה, אז
הם היו בסדר עם זה, ובפעם הראשונה שאני זוכר שמחתי שהחברים שלי
לא ניסו לשמח אותי. עליתי לספר קצת לכולם מה קרה, והם הקשיבו,
מרותקים לרצפה שהם ישבו עליה. והם שאלו שאלות, ועניתי. ילדה
אחת מי"א שאלה איך הרגשתי עד שמצאו אותי, ואמרתי לה שנורא
פחדתי שמישהו שאני מכיר ימצא אותי. היא אמרה תודה ושתקה.
הערכתי אותה, היא הבינה, אני לא יודע מה היא הבינה, אבל היא
הבינה, אותי. עוד כל מיני שאלות דומות נשאלו, ועניתי לכולם.
נראה לי שכל הבית ספר שלי התבגר באותו יום, הם כולם חוו את
הדקירה איתי. הדקירה שהייתה בלב, פשוטה כמשמעה. הם כאבו ובכו
יחד איתי. הודיתי לכולם ולסגל בית ספר וחזרתי הביתה. אבא שלי
שחזר מוקדם מהעבודה עזר לי לרדת למטה והלכתי לישון. לא קמתי
יותר.

פרק ד' - כתבה בעיתון:

קמתי במקום כלשהו מוזר, ולא הייתי בטוח אם זה גן עדן, גיהינום,
או סתם מקום ביניים.  אבל היה עיתון לידי, אפילו שאני לא יודע
להגיד איפה זה ליד. שהסתכלתי על השער ראיתי תמונה של הלוויה,
ואז הבנתי שזאת בעצם ההלוויה שלי. הסתכלתי וראיתי את כולם
בוכים, ויכולתי לראות בראש את ההלוויה כאילו בסרט, וראיתי את
כולם לובשים שחור ובוכים בשבילי, ואיך אח שלי מנסה להרגיע את
ההורים שלי והחברים שלי כולם מקובצים בצד אחד ובוכים, מנסים
להתנחם אחד בשני. ואז ראיתי את הכתבות הקטנות בעיתון, על
ההספדים. מסתבר שכל החברים שלי עשו את מה שביקשתי. אני לא זוכר
במדויק מה הם אמרו, אבל אני זוכר שאודי לא כתב משהו עצוב, הוא
כתב משהו כנה, והוא אמר שהוא אוהב אותי. הרגשתי שאני בוכה אבל
הדמעות לא ירדו, כנראה במקום הזה אין דמעות. כשיעל עלתה כבר
נפלה הדמעה הראשונה על העיתון, כנראה שטעיתי. היא אמרה שאני
הייתי מישהו מיוחד, מישהו שונה, משהו שונה, שאיכפת לו מאחרים
הרבה יותר מאשר איכפת לו מעצמו. היא אמרה שהיא מצטערת שלא
עשינו את כל מה שאמרנו שנעשה, ובאותו רגע חשבתי לעצמי "עוד
נספיק מתוקה, אל תדאגי" ואני חושב שהיא שמעה אותי איכשהו, כי
ראיתי את הניצוץ בעיניים שלה לשנייה. היא אמרה שהיא אוהבת אותי
ומתגעגעת אליי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי כבר. התחיל לכאוב
לי הראש, אפילו שחשבתי שאני לא יכול להרגיש יותר כאב. שיעל
ירדה, ויונתן הלך להגיד משהו, הוא חיבק אותה בדרך ואמר לה
שהכול יהיה בסדר. אף פעם לא ראיתי את יונתן מחבק מישהי באמת
מתוך רגש, ושמחתי במובן מסוים שגרמתי לו לעשות את זה. שיונתן
עלה, העיתון היה די לח מהדמעות. יונתן דיבר, הוא לא קרא. הוא
דיבר עליי, על איך שהוא הכיר אותי, וכמה שהייתי טוב אליו, ועל
איך שהרבה פעמים עשו לי עוול אבל הוא סולח לכל מי שעשה לי
עוול, והייתי גאה בו באותו רגע. ואז יונתן הוציא פתק מהכיס
שלו, וקרא את השיר שהוא כתב. בשלב הזה הכאב היה כבר יותר מדי
בשביל לשאת אותו, והתחלתי לראות את הכול במעורפל ולשמוע בצורה
מרוחקת. אבל את השורה האחרונה שמעתי. "Dulce et decorum est" -
זה מתוק ומתאים. ואז הכול נגמר.


אפילוג:

שהתחיל הגשם לרדת, והטיפה הראשונה נפלה לי על האף, התעוררתי.
לא ישנתי או משהו, פשוט חלמתי בזמן ההליכה. את הדקירה אני
דמיינתי, היא לא באמת הייתה. אבל האמנתי שהיא הייתה ובניתי את
כל מה שקרה אחריה. ושחשבתי על זה בהמשך היום, אני יודע שלא
הייתי משנה שם שום דבר. באותו יום אני מתתי ליד הבית של חברה
שלי, אבל זה נגמר, וטוב שכך. אבל מה שחסר לי עד היום, זה איזה
שיר יונתן בחר להקריא לבית ספר. אני מניח שאני אצטרך לחכות עד
שזה באמת יקרה כדי לדעת. נחיה, נמות, ונראה.