במשך השבוע האחרון, הבנתי.
הבנתי את משמעות החיים.
הבנתי מה זאת אהבה.
הבנתי מה זה הארון הזה, שכולם מדברים עליו.
הבנתי הרבה.

הרבה בזכות אותו אדם, כה יקר לליבי, שלפני כשבועיים בקושי
הכרתי אותו. היום, הוא שלי ורק שלי. הבנתי שצדקתי, כל השנים
הללו, כשהאמנתי שלכל בן אדם מחכה באיזה מקום אותו אחד, מיוחד,
אשר יהיה רק שלו. שיביא לו אושר. אותו בן אדם, שאני כל כך
אוהב, אשר קורא את המילים הללו, יודע. יודע שהוא גרם לי להבין.
שהוא גרם לי לאהוב. להתגבר על פחדים, חששות. לשתף אותו בהכל.
איתו. ביחד.

משמעות החיים אינה מובנת להרבה. אבל אני מבין. החיים הם כמו
רכבת הרים, אומר איזה שיר, וצודק. צודק במאה אחוז. יש נפילות,
ויש התרוממויות. עליות וירידות. אצלי, רוב הזמן היו ירידות.
תלולות. מפחידות. כאלה שלעולם לא ישכחו ממני. כאלה שתמיד ישארו
לי בלב, לנצח. אבל משמעות החיים היא העליות. בעיקר אותה עלייה
גבוהה מאוד, בה אני נמצא עכשיו. בעלייה הזו יש קצת ירידות. ככה
זה. אבל הירידות הללו אינן תלולות. ואינן מפחידות. הן פשוט חלק
מאותה עלייה גבוהה, אשר בסופו של דבר תביא אותי עד לעננים.
מהירידות שבדרך, איני פוחד כבר. יש לי במה להאחז. בשביל לא
ליפול. וכאשר חוזרים, בזכרון, לאותן ירידות אפלות, תלולות
ומפחידות, הן כבר נראות מפחידות פחות, כי גם שם, כבר יש לי במה
להאחז.

האהבה היא הצורך לחלוק. לחלוק מחשבה. לחלוק רגש. לחלוק מגע.
לראות סרט. לחייך. לאהוב.
האהבה היא היא, משמעות החיים. בלעדיה, אבודים היינו, ואבודים
נהיה. האהבה היא... הכל.
כשיש צורך להרגיש. גם בטוב. וגם ברע. גם כששמח. גם כשעצוב.
לחלוק את הרגעים האפלים ביותר. הקשים ביותר. את אותם רגעים,
שלא חלקת עם אף אחד. את אותן מחשבות, שמתרוצצות לך בראש, כשאתה
שמח. כשאתה עצוב. אני רוצה לדעת. הכל. אני רוצה לחלוק איתך את
הרגשות שלי. את הפחדים שלי. שתחלוק איתי את השמחה שאופפת את
עולמך. אבל גם את העצב העמוק והקר, שנמצא בתוכך. אני רוצה
לחלוק עמך נשיקה. חיבוק. רוצה שתחייך אלי. שתאהב אותי. יותר
מכל. ואני יודע שאתה אוהב. מכל הלב. ואני יודע מה זאת אהבה.
הצורך שיש לי בך.

שאלתי. שאלתי מה זה הארון הזה. לפני שבוע בדיוק, שאלתי. לא, זה
לא ארון כלי מטבח עם ידיות זהב. זה לא ארון של בתי ספר
יסודיים. זה גם לא ארון של כלי ניקוי או בגדים. הארון הוא
העולם. אותו עולם, הסובב אותך. המקיף אותך. אותו עולם בו אתה
חי. החברים שלך, הם כולם בגדים בתוך הארון. אתה, יקירי, במדף
הכי גבוה. הבגד הכי יפה, שאני הכי אוהב ללבוש. בין כל שאר
הבגדים בארון, אתה הכי מיוחד. הבגד שאותו אני לובש הכי הרבה.
אתה אותו בגד, שבימי החורף הקרים, מחמם אותי, ואת לבי. בימי
הקיץ, אתה אותו בגד שמקרר אותי, שנותן לרוח לנשוב על גופי. וכל
אותם בגדים בארון, גם אלה במדף הכי תחתון, לא משתווים לך. ואף
פעם לא ישתוו. אתה לימדת אותי, להבין. להבין את הבגדים האחרים,
על כל תכונותיהן. מכנסיים, חולצות, גרביים.. לימדת אותי את
משמעות כל אחד ואחד מאלה. אבל לא, הארון הוא לא ארון בגדים.
בכלל לא. כי הארון, הוא החיים עצמם. אותם חיים, שכל כך שיפרת,
ביום בו פגשתי אותך. ועכשיו, אתה ממוקם במדף העליון, בארון
החיים שלי. אותו ארון, שהכנסתי אותך אליו בזרועות פתוחות,
ובחיוך רחב. כי היום, אתה המלך של הארון שלי. אתה גורם החיים
העיקרי. אתה.

אז הבנתי. הבנתי מחוויות השבוע האחרון, את משמעות החיים.
משמעות האהבה. משמעות הארון. משמעות הרגש, העצב, הבכי. משמעות
הדכאון. בשבוע כל כך קצר, הבנתי כל כך הרבה. אתה עזרת לי
להבין. את הכל. אתה בשבילי, משמעות החיים. אתה האהבה הגדולה
שלי. אתה החלק הכי חשוב וטוב בארון שלי. עזרת לי, בחיפוש העצמי
שלי. אותו חיפוש, אשר הוביל ישר אליך. באותה דרך ארוכה, שהיו
בה הרבה ירידות, ומעט עליות. אתה, היית ועודך, העלייה הכי
גדולה.

ולמי שלא הבין את משמעות החיים, את האהבה, ואת הארון... גם אתם
עוד תבינו. ותראו שצדקתי.