מוקדם בבוקר. אמצע החופש הגדול..שומדבר לא היה מעיר אותה
בחיים! אפילו כשהיא הייתה ישנה אצל תום והוא היה הולך לעבודה
לקניון למשמרת בוקר, היא הייתה ממשיכה לישון אצלו...
אבל עכשיו היא ערה. אלמוג ערה כי היא חייבת. למה חייבת?
כי היום זה הבוקר הכי חרא בכ-ל השנה, ולשם שינויי התאריך של מה
שמוגדר כ"הבוקר הכי חרא בשנה" הוא לא בראשון לספטמבר. זה חרא
של בוקר כי עומרי מתגייס היום, לא סתם מתגייס, אלא לצנחנים.
האח הגדול שלה, הבטלן הזה שלא יודע כלום מהחיים שלו עשה את זה,
הוא עבר את הגיבוש ועכשיו הוא הולך לצנחנים!
במכונית בדרך לבאקו"ם אבא נוהג. אמא מאחורה איתה ועומרי יושב
ליד אבא מקדימה. אפשר לראות את הפנים שלו במראה...פני ילד שרק
לפני חודשיים סיים תיכון וכבר עומד להחליף את הילקוט ברובה.

יצא לה לחשוב על זה הרבה מאז שעומרי קיבל את הצו הראשון שלו,על
איך זה יהיה כשהוא יתגייס...אבל משום מה, עם כל האבסורד שבזה,
תמיד היה לה קשה יותר לחשוב מה יקרה כשתום יתגייס....
כמה ויכוחים היו לה עם תום על זה....היא כל כך התפללה שיורידו
לו את הפרופיל, אבל בשביל תום צבא זה כמו חלום!
"אלמוג אני רוצה להיות טייס" העיניים שלו נצצו באותו ערב כשהוא
סיפר לה שעבר את השלב השני, "טייס? אתה נשמע כמו ילד בגן!"
אלמוג כל כך רצתה להיות צודקת שיצא תירוץ כזההה מטומטם.
"כן...ואת יודעת מה?" חייך תום את החיוך הממזרי שלו...אלמוג
כבר יכלה לראות את ההתחנפויות שלו בדרך, היא הכירה אותו כל כך
טוב..."זוכרת איך ב'פרל הארבור' הוא מטיס אותה מעל הים ועושה
לה לופים עם המטוס? זוכרת איך אמרת שאת מתה על הקטע הזה...אז
אני אוכל לעשות לך את זה....", אלמוג חייכה, היה ברור לה שתום
לא מאמין בשטויות האלו אפילו לא לרגע. הלוואי, באמת, שזה יכל
להיות ככה...כמו בסרטים. הלוואי שהיא הייתה יכולה לדעת את
הסוף, לדעת שתום יהיה בסדר!

הפנים של עומרי השתקפו המראה של האוטו. אלמוג הסתכלה עליו. אח
שלה, מתגייס...יואווווו מה היא בכלל חושבת על תום?? מה אם יקרה
לעומרי משהו....אוף..זה בהחלט חרא של בוקר...יותר מידי תסריטים
רעים רצים לה בראש. אמא שיושבת לידה בוהה בחלון. הם חולפים
במהירות על פני ביניינים, שלטי חוצות, קניונים. והמחשבות רצות
בראש...והכל מבולבל....למה כשזה אצלם זה כל כך טראגי פתאום...
ותום עכשיו בעבודה, הוא לא הצליח להחליף משמרת ולהיות
איתה...היא לא יכולה בלעדיו...הוא תמיד היה לידה ברגעים הכי
קשים.

"הנה הגענו!" מכריז האב הגאה לכל המשפחה...כולם יוצאים
מהמכונית. הרגשת מועקה וכבדות, הכל כל כך רעעע!!!
ולחשוב שאולי...לא צריך לדאוג עדיין, הרי עכשיו הכל בסדר,
עומרי שלם ובריא ואפילו מאוד מתרגש לקראת קריעת התחת שלה כל כך
חיכה...

אמא בכתה מאוד. למרות שהיא הבטיחה לעומרי שלא תבכה ולא תעשה
מזה סרט, היא בכתה כאילו בכתה בשם כל האמיהות בבאקו"ם. אלמוג
ישבה על הספסל, נשענת על הקיטבאק של אחיה. החבר'ה של עומרי
בדיוק הגיעו...כולם עם כובעי ליצנים על הראש, מעין בדיחה פרטית
כזאת מהמחנה קיץ...איילת הגיעה איתם. היא יצאה מהמכונית,
העיניים שלה אדומות, אפשר היה בקלות להגיד שהיא בכתה בשעתיים
האחרונות, לפחות. עומרי מיהר אליה...הם התנשקו והלכו הצידה.
אלמוג הסתכלה בהם...זה כל כך כאב...גם בגלל שעכשיו היא תתגעגע
לעומרי וגם בגלל שהיא ידעה שבעוד פחות משנה וחצי היא תהיה
איילת, ותום...יהיה עומרי. ואם הוא יצליח עם הטייס שלו עד
הסוף, במקרה הטוב היא תראה אותו פעם בשלוש שבועות ובמקרה הלא
טוב...
חבל כל כך שבארץ זה לא "מת וחוזר" כמו 'פרל הארבור', בארץ זה
"מת"...ובארץ הסיכויים להיות "מת" גדולים מאוד.....במיוחד
בצבא, משמע: הסיכויים של עומרי "למות" עכשיו...גדולים מתמיד!!
אלמוג משפילה עיניה...בכל פעם שהיא ועומרי רבו יצא לה לקלל
אותו ולצעוק אליו בעצבים "תמות, בסדר?!" היא אף פעם לא התכוונה
לזה...האח הגדול שלה...יש כל כך הרבה דברים שהיא לא אמרה
לו!!!!!
בריצה היא חוצה את הרחבה העמוסה לעבר עומרי ואיילת...הדמעות
כבר מכסות את פניה...עומרי מחבק אותה...."אלמוג דיי...אל תהיה
לי כמו אמא, אני כולה מתגייס, זאת לא טראגדיה..." הוא אומר
בחיוך.

חצי שעה אחרי, כל המשפחה עומדת שם, עם החבר'ה...הרמקול כבר קרא
"עומרי לוי" ועומרי כבר עלה לאוטובוס. כל החברה כבר דפקו שעה
על האוטובוס בזמן שהוא חייך אליהם מלמעלה...אמא ואיילת כבר
הסתירו את הדמעות מאחורי משקפי השמש כשהאוטובוס התחיל לנסוע
ועומרי הצדיע לאבא ולחברים שהצדיעו לו בחזרה...עכשיו הגיוס הזה
מאחוריהם...ההורים יחזירו אותה הבייתה, היא בטח תירגע קצת,
תישן.

אמא מדברת עכשיו עם איילת ודניאל שומעת את החברים של עומרי
מדברים, אחד מהם עומד בצד ומדבר בפלאפון, כעבוד שניה הוא מצטרף
לחבריו ומודיע "היה פיגוע...בכניסה לקניון!", אלמוג ממהרת
אליהם "איזה קניון??", "הקניון שלנו, ממש עכשיו..."
"תום..." ממלמלת אלמוג...בקול חנוק. מישהו הוציא ממנה את כל
האוויר ברגע אחד.
"תום תענה!!!" צועקת אלמוג על הפלאפון שלה שניה אחרי זה.....
אבל אין תשובה....

היא כל כך פחדה שמשהו יקרה לאח שלה בצבא ששכחה שעכשיו כל
המדינה היא חזית אחת גדולה.
היא תמיד ידעה שהיא לא בסרט ושתום לא יטיס אותה לאור השקיעה,
אבל היא לא חשבה שזה באמת, אבל באמת, יכול לקרות בבית, בקניון
שבו הם ישבו בערך כל החיים...


יומיים אחרי הגיוס שלו, עומרי, לבוש במדים וכומתה ירוקה של
טירון, עומד ומחבק את אחותו שמתייפחת על כתפו. מסתבר שבשנה
הזאת בוקר הגיוס של עומרי לא מקבל את התואר של הבוקר "הכי חרא"
אחרי הכל...
הם מורידים את גופתו של תום לאדמה...איזה שניים וחצי מטר של
חול קפוא!!
דרך הדמעות, מצליחה אלמוג לראות אותו, עטוף בבד לבן...כל כך
דומם!!! תום, הבנאדם הכי היפראקטיבי בעולם, דומם...
היא אפילו לא מסוגלת לפתוח את הפה לדבר, להגיד לו מילים
אחרונות!היא רגילה שתום לידה ברגעים הקשים...ועכשיו הוא
לא....תום לא כאן!!!!!!!!!!!
אחרי שסיימו לכסות את הבור...

באותן דקות בהן כולם עומדים ובוכים....אלמוג התנתקה
מעומרי.....
היא הכניסה את היד לתיק שלה והוציאה משם מטוס צעצוע קרבי.

בברכיים רועדות היא מעדה ליד הקבר והניחה עליו את המטוס.

"אני אוהבת אותך..." מלמלו השפתיים הרועדות שכבר מזמן הפסיקו
לשלוט בעצמן מרוב בכי....
השפתיים שתום כל כך אהב לנשק לא יכלו לשלוט בעצמן, הן רק
החניקו...
"אני אוהבת אותך....אני כל כך אוהבת אותך תום......"