יסודי

והיה את דוד אבוטבול, שחקן כדורגל ששיחק בילדים של מכבי, וציון
אברהם, רזה וקטן ששיחק כדורסל, ומואיז, שהיה אלוף הארץ בג'ודו
ואחר כך מת ביפן, וסימון, מלך המסיבות הסלוניות, וברק טל,
החרוץ והיפה, ואהוד, שהצטרף מאוחר יותר, וגם עמית השמן ,
וג'איש, שהייתה לו אמה יפה , ורוברט פולק המיוחד, שהיה מאוהב
בפנינה, והיה קצת גם גבריאל סגל, שהלך לבויאר כי היה מחונן
ובמלחמה התחרפן והיה את גרשון קנדינוף חזק כמו שור ולא רציני.
רוב הזמן הייתי חבר של רוברט, וחלק מהזמן חבר של גרשון.
והיו גם הבנות. יפה, שבאמת הייתה יפה, ורינה סוטו, ואורלי,
ושמחה, ויהודית פרידמן, וניצה, ופנינה, ואיבט. את איבט אהבתי.
היא כמובן לא ידעה זאת. וסוזן, ואריאלה עם הצמה הארוכה, שהייתה
באה אלי הביתה עם יפה כדי להכין שיעורים. אני הייתי מקריא את
התשובות והן היו כותבות. וזהבה, שעכשיו אני מבין שיתה חתיכה
אמיתית אלא שאז לא ראינו את זה.
  וכולנו היינו בבית הספר שנקרא על שם יוסף ויתקין.
והיה את המנהל שלום קרנר. רק טוב אני זוכר ממנו,  וגם את
הסיגריה הגמורה בקצות אצבעותיו. ובר יוסף, המחנך של הכיתה
השניה , גורו של כולם, היה יושב בשיעורי העברית חוג א' , מלטף
את זקנו השחור ונועץ בך מבט חודר יודע הכל. ושולמית, המחנכת
שלי, זוהרת כמו ירדנה ארזי, ושרה מרומי, המורה לטבע, כל כך
חכמה והיה את ד"ר קומורניק, המורה למתמטיקה, ניצול שואה. תמיד
חיפשתי את המספר על זרועו כשעבר לידי. ויהודית המורה לאנגלית,
היחידה שבאה מהשכונה. לאבא שלה הייתה מעדנייה "קפה יהודית". כל
יום חמישי הייתי מביא לו חומוס ובשר מאימא, כדי שיטחן לי
בינוני, בשביל הגונדי. והיה את אפשטיין המורה לנגרות מפתח
תקווה. הוא אהב אותי. בכל פעם שהיה רואה אותי היה מחייך את
החיוך הגדול שלו ואומר: "כהן צדק, צדק צדק תרדוף!". ונירית
המורה למוסיקה, קטנה ושברירית. בכל תחילת שיעור הייתה מבקשת
מאתנו שנעזור לה להביא את האקורדיון. הוא היה ענק ואדום. אהבתי
את שיעורי המוסיקה. נירית הייתה כותבת את השיר על הלוח הירוק
ואז מלמדת אותנו את הלחן. בסוף השיעור כל הכיתה שרה את השיר.
בדרך כלל שירים של נעמי שמר. הכרתי את רוב השירים. מהבית. והיה
את חיים השרת רזה וזקן ורוב הזמן עצוב. והייתה  המזכירה השמנה
והמתוקה, עדינה, והייתה המורה לחקלאות, עם המבטא הרוסי הכבד,
כשהייתה אומרת:"זבל ויגיטאטיבי".והמורה להתעמלות שווילי,
עצבני, היה עומד מולנו, בידו כדורסל ואנחנו יושבים צמודים לקיר
באולם הספורט וכשמישהו העז להפריע לו הוא מיד היה מטיח את
הכדור לעברו, סנטימטר מעל לראשו, לתוך הקיר.
 והייתה הספרייה, מלאה בספרים. הייתי משאיל ספר ובדרך הביתה
קורא אותו. את "דרבנות ליגאל" סיימתי בגן מנשה. והיה גם חדר
הגיאוגרפיה, עמוס במפות גדולות וגלובוסים. וצמוד אליו חדר
הטבע, מבחנות, מכשירים שונים, חומרים וגם עובר אמיתי בתוך
בקבוק. מישהו הביא את הבקבוק לשרה. אמרו שהיה זה מקסו. עכשיו
הוא מת.
 והיה את בית הספר. גדול בשטח, עם מגרש הכדורגל החולי ומגרש
הכדורסל , והאמפיתיאטרון עם הדשא הירוק תמיד מסביב לבמה
המרוצפת, מגודר בחצי עיגול של ברושים גבוהים. פעם מצאו ליד
הגדר גופה. והיו גם קצת אקליפטוסים זקנים, ואנדרטת הזיכרון
לנופלים, וחלקות החקלאות עם הגידולים השונים, ועמדות השתייה.
בהפסקות היו מלאות ילדים, כך שהיית צריך לעמוד בתור כדי לשתות.
והייתה חורשה של עצי ברוש קטנה, שבה היינו משחקים עם הבנות
כשלא שיחקנו כדורגל. רוב הזמן שיחקנו כדורגל, כשדוד אבוטבול
קובע מי משחק, עם מי, נגד מי, ומתי. פעם הכדור הגיע אלי, ואני
בלי לחשוב ובכל כוחי בעטתי לשער, ודוד רץ אלי בצרחות: "למה לא
מסרת לי?". וזה היה גול. הגול הראשון שלי.
 והיו ממערב החולות עד הים, דיונות שלמות, ובמזרח, וקצת בדרום
וגם בצפון , הייתה פרושה,  רחוקה מאוד, שכונת רמת אליהו.