היא ניסתה לעשות הכל ודבר לא הצליח לה. היא הכירה את היטב את
אמה, היא אהבה אותה. אך השנאה התחילה לבצבץ מדי פעם. אך העזה?
היא שאלה את עצמה. כשהייתה יושבת בחדר, כותבת שיר, עומדת
להתפוצץ. העלבון היה כל כך מר, והכאב- הכאב הנפשי היה יותר
שורף מאשר הכאב הפיזי שבער לה את הגוף. אביה היה רחוק, התקשר
מידי פעם, היה יקר לטלפן יותר, והיה לה נוח עם זה שהם מתכתבים
מידי פעם באי מייל ומדברים מידי שבוע הטלפון. אשתו- כמה שהיא
הייתה שונה מאמה, אך היא לא הכירה אותה כל כך טוב, כדי לשפוט
אותה. והאחות? גם היא רחוקה. וגם ממנה היא התרחקה. עצוב לה. אך
היא חזקה, והיא לא מלאך אם זה הרושם המוטעה, היא ילדה רגילה עם
מצוקות. לפעמים הרגישה כי היא רוצה פשוט לקפוץ מהחלון, לקפוץ
לאבד את הראש לגמרי, לכתוב מכתב חריף בו היא כותבת כל מה שהיא
מרגישה, להתנהג כמו משוגעת, לעשן, לאכול את מה שהיא הכי אוהבת
בעולם (את זה היא עדיין לא החליטה), ואם אפשר לנשק את החתול
והכלב- איך היא תתגעגע אליהם. לשים מוזיקה רועשת, רוק כבד,
להסתכל מבט אחרון על הכל, לגמור עם הכל, ולקפוץ. אך היא לא
תעשה את זה, כי היא לא רוצה למות, היא רוצה לברוח, ולהתחיל
חיים חדשים. היא בסך הכל נערה צעירה, שעדיין לומדת בביה"ס. ויש
לה חברים טובים מאוד, ולפעמים היא מרגישה יותר טוב איתם מאשר
עם מישהו אחר. ומידי פעם היא מרגישה שהיא מאכזבת אותם, ואז הם
לא ירצו להיות איתה בכלל, ואז עם מי היא תהיה? והיא כל כך מנסה
להיות 100% אחלה, ולפעמים לא יוצא לה. היא לא פסימית  ולא
אופטימית. היא הייתה פעם בדיכאון, לא דיברה הרבה, והמבט שלה
צרב אותה מבפנים. היא השתנתה לטובה. אך אמה לא חושבת ככה. היא
מצאה לה את האביר שלה- תודה לאל. לפחות ככה הן יהיו יותר
מרוחקות, אבל זה לא הפריע לאמה לתקוף אותה. וגם אם זה היה פעם
אחת, היא יודעת היטב שהיו עוד מקרים שבהם היא הצליחה רק לשרוט
אותה. אמה היא לא מההורים שמכים את הילדים שלה, אבל היא
אגרסיבית. והיא בטוחה שאמה פשוט משוגעת, היא בעצם לא בטוחה-
היא יודעת זאת היטב- אמה משוגעת. היא כבר רגילה לכל התנועות
החדות של אמה. היא לא בטוחה עד כמה היא אוהבת אותה, היא פשוט
מכבדת אותה- זאת אמא שלה, אך היא לא מרגישה אהבה כלפיה. אין
דבר שיגאל אותה מזה- רק עוד 5 שנים כאשר תעבור לגור לבד- והיא
תעשה הכל כדיי לגור רחוק- כך יש לה תירוץ לבוא פעמים ספורות
אליה ואל האביר שלה. לפעמים היא תוהה מה יהיה אמה תאמר כאשר
היא תפרסם את השירים שלה, ויהיו שם כמה שירים על אמה, היא תוהה
מה היא תרגיש. והיא פשוט לא מבינה איך כולם בטוחים שהיא כזאת
אחלה, ומה היא עושה באה הביתה נחמדה עד לרגע שכל העצבים שלה
פוקעים- ולפעמים הם פוקעים בגללה- אבל אין לש שום זכות להרים
עליה יד, ולהגיד שהיא כלום, ושהיא חסרת תועלת- וששום דבר לא
ייצא ממנה. הכאב של המילים חרוט לה בלב, והיא שותקת, ועוינת,
קשה לה להסתכל על אמה. ואיך אמה מתפלאת שהיא לא מדברת איתה, מה
היא מתפלאת היא חושבת, ובא לה להוציא את הכל עליה, את כל
העלבון, הכעס שיוצא עליה מאז שאחותה עזבה. אחותה הייתה בשבילה
משענת, מישהו לדבר איתו, אך היא כבר לא מסוגלת לדבר איתה, היא
לא תבין אותה. ויש לה את החברות שלה, ואיתן היא יכולה לדבר,
אבל היא מתביישת באמה, לומר את מה שהיא עשתה. ומה אם אחת מהן
עדה למה שהיא עושה? ומה אם האחרת גם לה יש מקרה של אם במצוקה
שמוציאה על בתה את התסכולים שלה? היא לא היחידה שמסכנה- היא
יודעת את זה, אך גם לה כואב. יש הרבה מקרים שהם הרבה יותר
גרועים מהמקרה שלה, אבל הכאב. היא יודעת שאין מה לעשות, והיא
יודעת שהיא לא תאמר למשטרה כלום- כי זה באמת מוגזם. וכשהיא
תחזור לביתה החמים, היא לא תתקשר עם אמה כל כך- ואם תרצה היא
תוכל לברוח, שתדאג קצת למה לא?
  וכך היא תחייה יום יום, עם הפחד הזה שנדחק לאחת הפינות הלא
מאובקות של ליבה, ללא שינוי. אם זה יקרה שוב, היא תחזיר לה-
היא לא תרד לרמה שלה, אבל לא תשתוק, היא עוד תראה לה- היא
יודעת את זה. היא יודעת שאמה אוהבת אותה מאוד, והיא בן אדם
טוב, היא באמת מנסה לעשות הכל למען בתה, אבל לפעמים היא מאבדת
את העשתונות ואומרת ועושה מה שהיא עושה. היא כבר מחכה בקוצר
רוח לצבא, היא תבקש לשרת רחוק מהבית, לחזור כל שבועיים, לחיות
כמעט לבד. וכשתשתחרר תמצא לה דירה קטנה ונחמדה, ואולי תסיע
למקום לכמה חודשים, תעשה לעצמה פינוק משלה. ואז תחזור, תמצא
לעצמה דירה קטנה ונחמדה, עם שותף או שותפה, תעשה כל יום שישי
אוכל, ואולי תתחיל להאמין יותר באלוהים (מפני שעכשיו היא לא
מבינה איפה הוא, ולפעמים היא יודעת שהוא מקשיב לה ולעם ישראל,
למרות הכאב שחיי במדינתה, למרות הכל- השואה, הפלשתינאים, למורת
הכל היא יודעת שהוא קיים, והיא מאמינה בו, אך היא מקווה שיום
יבוא והוא יסלח לעם ישראל על כל חטאיו הנוראים), אולי תיקח
חתול למרות האלרגיה הנוראית שיש לה למשפחת החתולים, ואם אפשר
תרזה כמה קילוגרמים טובים.. ואז היא תלמד משהו מעניין
באוניברסיטה,  משהו כמו התרבות של הסינים או צילום, מי יודע מה
יהיה משהו כמו 9 שנים..
היא לא יושבת ובוכה כל מה שיש לה, למה לה לבכות, סך הכל חייה
טובים התנאים טובים, הכסף לא רע, אבל ההרגשה כלפי בני הבית
קשה.        
  עתה היא תעיף לכל הרוחות את המחשבות האלה, תחזור לחיים
האמיתיים שלה, תקרא ספרים, תצפה בסרטים, תלך לחברים שלה, תקנה
בגדים, תנהל חיים רגילים של בני נוער. אבל משהו יהיה שונה,
היחס שלה לאמה, והיחס של אמה אליה, יום יבוא היא יודעת שהיא
תשנא אותה, ותתחנן לאלוהים שימחל לה על הכל, ותבקש שידפדף כמה
דפים אחורה, ויראה מה היא עשתה לה אז. ואלי אז ישקול מחילה,
ואם לא יישלח אותה לגיהנום, כי לא כיבדה את אמה ואביה. והכאב,
והעלבון ייצרבו לה את הנשמה, והיא תיזכר באותם ימים- ותשמח
שנקטה באמצעים שנקטה, הבריחה, היא עוד תברח, היא יודעת.