אני בחור של עבודות מזדמנות. לא מתאימה לי קריירה, אני לא עומד
בלימודים גבוהים, אני לא בקטע של התחייבויות, ועבודות מזדמנות
מושלמות בשבילי. אני מוצא מודעה בעיתון, קובע ראיון, מקבל את
העבודה, ועובד בה עד שאני משתעמם. הייתי כבר מלצר, טבח
במקדונלד'ס, סוכן מכירות בטלפון, עורך סקרים, מזכיר, יושב
בקלפי, ואפילו עוזר דייג לשבועיים במאי שעבר. עבדתי בכל עבודה
שלא דורשת כישורים מיוחדים. אני איש גמיש, בחור של עבודות
מזדמנות. מוזר שדווקא הדבר הזה הוביל אותי לשרשרת האירועים
המוזרה ביותר שקרתה לי אי פעם.

אחרי שמושיקו הדייג פיטר אותי, בסוף מאי, לקחתי לי כמה שבועות
שקט לחפש עבודה, ולשטוף ממני את ריח הדגים. באחד הימים ראיתי
מודעה בעיתון:

דרושים צעירים עם ראש פתוח, ראייה טובה וחוש טכני, לעבודה
קצרה לתקופת הקיץ

מושלם. אני צעיר, יש לי ראש פתוח, ראייה טובה וחוש טכני, ואני
אוהב עבודות קצרות. מצוין. התקשרתי למספר, נקבע לי ראיון,
וקיבלתי את הכתובת- נמל תל אביב. בהתחלה חששתי שאולי זו עוד
עבודת דיג נוראית, אבל בגלל שדייגים יכולים להיות גם זקנים
מקובעים עיוורים וניאנדרטלים (וסליחה לכל הדייגים באשר הם),
הבנתי שזו כנראה עבודה אחרת. אולי עבודה על ספינה. אולי עבודה
כמציל. בכל מקרה, ככל שחשבתי על העבודה הזו יותר, והמוח שלי
הלך קדימה איתה, הרגשתי שאולי זו תהיה עבודה מיוחדת במינה-
משהו ייחודי ונפלא, והתחלתי להצטער קצת שזו רק עבודה זמנית,
ולא משהו יותר קבוע. הרעיון של עבודה על חוף הים קסם לי.

הראיון נקבע לי לאחת עשרה בבוקר. קמתי בשמונה, הלכתי לים,
שחיתי, השתזפתי, התקלחתי מקלחת מהירה, ובשעה אחת עשרה התיצבתי
לראיון העבודה המוזר ביותר שהיה לי בחיי. מיד כשהגעתי ניגשו
אלי שני אנשים, הזדהו ושאלו אותי אם אני שם לראיון. הם הובילו
אותי ליכטה קטנה, בזמן שכל הצפיות שלי מהימים שעברו עלי מאז
קראית המודעה מתעוררות לחיים. היכטה היתה מצוידת בכל מה שיכלתי
לחלום עליו- המאכלים האהובים עלי, השתייה האהובה עלי, מחשב,
טלוויזיה, סרטים שאני אוהב. זה היה מין שייט מושלם בדרך אל מה
שאז חשבתי היתה העבודה המושלמת. לא בדיוק התבדיתי.

היכטה עצרה במה שנראה כמו לב ים, אבל למרבה ההפתעה עמד שם
בניין. זה היה מראה סוריאליסטי למדי: באמצע הים היה בניין תל
אביבי טיפוסי. מכוער, לא מטופח, ולא במקום. אם אתם חושבים
שהייתי המום אז, תחשבו איך הרגשתי אחרי כמה דקות כשראיתי את
השלט שהיה תלוי על הבניין-
"מרכז ריסים ומשאלות על שם מרדכי היהודי"

כשירדתי מהיכטה אל גרם מדרגות יבש במיוחד, כבר לא יכולתי לדבר,
לא יכולתי למצמץ, ולא יכולתי להגיב. האנשים שהיו איתי ליוו
אותי אל תוך הבניין, תוך שאנו עוברים ליד מעבדות עם מכונות כמו
"קוראת ריסים" ו"ממחזרת ריסים", חדרי דואר עם שקים עמוסים
ריסים בכל הצבעים והגוונים, חדר אשפה של ריסים לא חוקיים
(ריסים שעליהם משאלה שלא הובעה על ידי בעליה), דמויי ריסים
(שערות קצרות שאנשים טעו וחשבו שהן ריסים), מחלקות מיוחדות
("כוכבים נופלים", "עוגות יום הולדת"), מחלקת אמונות טפלות
(שדואגת, בין השאר, לתת מזל רע למי ששבר מראה או מזל טוב למי
ששבר כוס), מחלקת דיני ריסים (שם קובעים מה יעלה בגורלם של
משאלות רעות או בלתי ניתנות לביצוע) ומחלקת פיתוח (שעליה אני
לא יכול לספר, מטעמי הסכם סודיות).

בראיון שהיה כמה דקות שנראו כמו נצח מאוחר יותר, פגשתי את סגן
מנהלת המרכז, יגאל שרעבי. דיברנו כמה דקות. הוא שאל אותי אם
אני מאמין באמונות טפלות, אם אני מביע משאלות לריסים וכוכבים
נופלים ואם אני אצליח לקלוט טכניקות עבודה מהר. עניתי לו כן על
כל השאלות, למרות שאני לא מביע משאלות מאז שאמא שלי נפטרה,
עשרים שנים קודם לכן, והמשאלה שהבעתי שבוע קודם לא הגשמה. הוא
הסביר לי שבגלל שכבר ראיתי את כל המכונות הסודיות אני מחויב
לעבוד שם, ונתן לי ספר עבה שכותרתו "משאלות לטיפשים: המדריך
המלא למתחילים להגשמת משאלות". הוא הסביר לי את תנאי העבודה-
אני שם במשך עשרים וארבע שעות ביממה, במשך החודשיים הקרובים.
אז אני אורז את מעט הדברים שיש לי, חותם שוב על הסכם סודיות,
ועוזב את המקום בשקט. למשפחה ולחברים אני אספר שאני מתאשפז
במוסד לחולי נפש, ואשכיר את הדירה לעובד הזמני הקודם, עד שימצא
מקום משלו. בתחילה התנגדתי לעניין מחלת הנפש, היה לי קצת קשה
לדמיין את עצמי מספר לאבא ולדודים שאני משוגע, אבל הם התעקשו,
ותאמינו לי- לא כדאי לסרב להם. אני בטוח שיש להם אמצעים להשיג
את מה שהם רוצים, אחרי הכל, הם אחראים על הגשמת משאלות...

התחלתי לעבוד שם ביום שמח ומואר, באחד ביוני. את השבועיים
שקדמו ליום הראשון שלי ביליתי בקריאת המדריך העבה, שהתברר כספר
הדרכה לגאונים כמעט, והייתי צריך לקרוא אותו פעמים פעמים,
שיחות עם המשפחה על ה"קולות" שאני שומע, ועל הסיבה שאני חייב
להתאשפז במהירות במוסד סגור, מהסוג שאוסר ביקורים, ארזתי את
מעט חפצי, ותיאמתי בטלפון את פרטי השכרת הדירה. בראשון בחודש
התייצבתי כנדרש ממני בנמל חיפה, אחרי נסיעה ארוכה ברכבת.
גיליתי שהשיט מחיפה קצר יותר, אך מהנה פחות- לא חיכתה לי
יאכטה, כי אם סירת דייגים מרופטת שהזכירה לי את עבודתי אצל
מושיקו, והיתה מחוררת מעט בתחתית. העבודה שלי עד המכון, היתה
לדאוג לרוקן את הסירה כל הזמן, כדי למנוע טביעה ואת מותי בטרם
עת. בסופו של דבר, אחרי כמעט 50 דקות של שיט, הגענו למכון.
התבקשתי לפגוש את מנהלת העבודה שלי, בחורה בת כ-35, בשם שני.
בהמשך היא סיפרה לי שהיא עובדת שם כבר 15 שנים. היא התחילה
כעובדת זוטרה, ועכשיו היא מנהלת ראשית. היא בחנה אותי מעט על
ספר ההדרכה שקראתי, שאלה אותי על מצבי המשפחתי, והסבירה לי
מאוד בקצרה על התפקיד. היא הסבירה לי שבקיץ, בשל החום הכבד,
יותר ריסים נושרים לאנשים. היא משיכה והסבירה שבקיץ לילדים יש
חופשה, והם שמים יותר לב לריסים הרבים שנושרים, ומביעים יותר
משאלות. בגלל שילדים הם האוכלוסיה העיקרית שמביעה משאלות, כמות
המשאלות המובעות בקיץ עולה. לבסוף היא הציגה בפני את התפקיד
שלי- מפענח ריסי ילדים. בקיץ המכון תמיד נמצא בפיגור נוראי,
והם מעסיקים עובדים זמניים, כמוני. היא הובילה אותי לחדר מלא
בריסים צבעוניים, קצרים ורכים. ריסי ילדים. היא בחנה אותי מעט
על שימוש במכונת הפענוח, ראתה איך אני שם את הריס במקום המיועד
לכך, לוקח את הסכין העדינה וחותך בדיוק במרכז, מעביר את הריס
למכונה המשקפת, מדליק את האור על הקרינה המתאימה לריסי ילדים
(נמוכה), וקורא את ההשתקפות, ומדפיס אותה על ניר קלף. המשאלה
הראשונה שפתחתי היתה "הלוואי שהחורף יגיע כבר". שני צחקקה
ואמרה לי שלמשאלות כאלו אפילו לא טורחים להקצות צוות הגשמה,
פשוט מחכים. המשאלה השניה היתה "הלוואי שמורן תאהב אותי". מתוך
סקרנות שאלתי את שני איך מגשימים משאלה כזו, היא אמרה משהו על
קרני לייזר ושטיפות מח, ואז חזרה בה והורתה לי להתמקד בעבודתי.

במשך חודשיים ארוכים עבדתי במכון, שעות ארוכות בכל יום, בלי
הפסקות ממושכות, בלי לראות את המשפחה, בלי נשים. אפילו פספסתי
את האזכרה של אמא שלי. נדמה היה שכולם שכחו ממני. שיחות הטלפון
הבהולות של בני משפחתי, שדוכאו באכזריות על ידי שני, שהתחזתה
לאחות במוסד הפסיכיאטרי שאמרתי שהתאשפזתי בו, פסקו כמעט לגמרי.
העבודה היתה מעניינת, אולם לא מהנה במיוחד. עבדתי בחדר גדול,
עם חמישה גברים מזדקנים, שעשו קריירה מלהתעלם ממני. שני היתה
נכנסת כמה פעמים ביום, מתבדחת איתי, משוחחת איתי, ובפתאומיות
משנה סבר פניה לחמור, מורה לי לחזור לעבודה, ויוצאת מן החדר.
העבודה החזירה אותי מעט לילדותי. היא הפכה אותי לרגשן יותר.
אחרי חודשיים משאלה פשוטה כמו "הלוואי שאבא יקנה לי פוני" יכלה
להעלות דמעות לעיני. הייתי בודד, ועצוב, אבל גם מרותק, ומונע
באנרגיות שלא ידעתי שיש לי.

יום אחד, בעודי בוחן משלוח חדש של ריסים, הבחנתי בחור קטן
בתחתית אחד השקים, כנראה עבודתו של עכבר. שנים או שלושה ריסים
נשפכו החוצה מהשק, ובעוד שאני כורע על ברכי ומנסה לאסוף אותם,
הבחנתי בריס בין הרצפות, מרחק כחצי מטר ממני. כשניסיתי להוציא
את הריס, היה ברור שהוא לא אחד הריסים שנשפכו מהשק. הוא היה
תקוע עמוק בין הבלטות, ונראה דהוי במקצת. אחרי עבודה עדינה
ומאומצת, הצלחתי לבסוף לחלץ את הריס הסורר, וניסיתי להכניס
אותו למכונה. רציתי לדעת כמה ישן הריס, ומה המשאלה הישנה
שמובעת בתוכו. כשניסיתי לחתוך את הריס בעזרת המכונה, גיליתי
שמהמכונה היא גרסה חדישה מדי, ושהריס לא עובר דרכה. הסיבה
היתה, כפי שלמדתי מאוחר יותר, שינויים קטנטנים בדי.אן.איי,
שדרשו פיתוח של מכונה מתקדמת יותר.
אובד עצות, פניתי אל מנהלת העבודה שלי, שני, ושאלתי אותה מה
לעשות עם הריס הישן. שני נראתה נרגשת, כנראה שדבר כזה, ריס
שנשכח ונמצא מחדש, היא לא ראתה בחמש עשרה שנות העבודה שלה
במכון. היא הובילה אותי, מתלחששת ומצחקקת, אל מעלית רעועה.
ירדנו אל מתחת לפני הים, כשאנו רואים מדוזות, ודגים דרך חלונות
המכון. לבסוף הגענו אל חדר מעופש ומחניק- הארכיון. שני נכנסה
והורתה לי לחכות בחוץ. היא פשפשה מעט, ולבסוף חזרה, כשהיא
גוררת אחריה עגלה גדולה עם מכונה מיושנת, עליה כתוב "מפענח תוך
ריסי". היא הביטה בי, חיוך מרוח על פניה, והובילה אותי לחדר
ריק באותה קומה.
היא פרקה את המכונה, הציבה אותה במרכז החדר, וביקשה את הריס.
מכיוון שאני הייתי זה שמצא אותו, ובגלל הסקרנות הגואה שלי,
התעקשתי להיות זה שיפענח את הריס הישן. שני השתכנעה בסופו של
דבר, אחרי שהשבתי את תשומת ליבה לכך שהמכונה היתה בת 18 שנים,
ואפילו היא לא עבדה אז. הכנסתי את הריס בידיים רועדות, חתכתי
במכשיר הפרימיטבי, כיוונתי את הקרינה, וקראתי את ההשתקפות:
"הלוואי, בבקשה, שאמא לא תמות לפני היום הולדת שלי".
זיהיתי את המשאלה הזו. אני הבעתי אותה עשרים שנים לפני כן.

אחרי הגילוי של המשאלה הזמן עצר מלכת. שני הביטה בי בחשש,
בחוסר הבנה. עניי נתמלאו דמעות וברכי החלו לרעוד, בעוד שמוחי
מנסה לעכל את הבשורה הנוראה. זכרוני שלח לעיני הבזקים חטופים
של יום הולדתי החמישי, בעוד שאלו ראו הכל דרך מעטה מטושטש
וצורב של דמעות. פי נפתח במין זעקה חסרת- קול, ולמספר שניות
ביום הנורא ההוא נראיתי כעומד להתפוצץ, ולהתפזר על פני כל
החדר. הזמן חזר לזוז, הזעקה האילמת מגרוני קיבלה קול, הדמעות
שבעיניי פרצו החוצה, ועמדתי שם, באמצע חדר ישן וריק, זועק
ובוכה, מיבב ודומע. ברכי סירבו לשאת אותי ורעדו בפראות מדאיגה.
כשנחתתי על ברכי, וכבשתי פני בידי, נראה היה כאילו עברו כבר
שעות רבות.
התחלתי לצעוק, ולזרוק דברים, חלקם על שני. התחלתי להדוף במכונה
המיושנת. צעקתי על שני, חסר שליטה, שתיתן לי לדבר עם המנהל, או
המנהל דאז, או מישהו אחראי, או איש דואר. רציתי, ודרשתי הסבר,
איך יתכן שהמשאלה שלי, שהיתה בהחלט משמעותית וחשובה, לא הגיעה
ליעדה ולא הוגשמה, ושינתה את חיי לנצח. כעסתי, רתחתי, בכיתי
וזעקתי.
שני, ברגע שהבינה שזו המשאלה שלי,  ניסתה לנחם אותי. היא
הסבירה שבאותם השנים לא היתה את הטכנולוגיה כדי למלא את
משאלתי, היא הסבירה ששום דבר לא היה מציל את אימא שלי. היא
היתה חולה מאוד, ואפילו אני, בתור ילד בן חמש, ידעתי שאין דרך
להציל אותה. אולי להאריך את זמנה במעט, אבל לא להציל. שני
הוסיפה שבכל מקרה את יום ההולדת החמישי שלי, שבוע בלבד אחרי
שאמא שלי נפטרה, ביום האחרון של השבעה, אני כבר לא אוכל לקבל
חזרה. המשכתי לבכות, אבל בהסכמה ובכניעה.

במשך ימים ארוכים אחר כך, לא יכולתי לעבוד. שהיתי בחדרון הקטן
שהוקצה לי, הרהרתי בחיי, בימי הולדת שלי ובאמא שלי. לא ישנתי,
לא אכלתי. בכיתי, וחשבתי, עד שיום אחד הרגשתי שאני מוכן-
וחזרתי לעבוד.

לא עבדתי עוד הרבה אחרי הימים האלו. החודשיים שלי עמדו
להסתיים, והחלטתי שאני אעשה את העבודה הטובה ביותר. לא אאבד
ריסים, לא אתרשל כלל, ואהיה עובד מצטיין. ביום האחרון לעבודה
שלי שני נתנה לי תמונה של ריס. צילום יפה בשחור לבן. ארזתי את
חפצי, נפרדתי מהמזדקנים שאיתם חלקתי משרד, משני, מהים,
מהריסים, התקשרתי הביתה, לספר שאני משתחרר מבית החולים, עליתי
על הסירה המרופטת, והתרחקתי מהמכון אל תוך הים. הייתי עצוב
לעזוב את העבודה הטובה ביותר שהיתה לי, רציתי שהיא תהיה יותר
מעבודה זמנית, אבל באותה מידה לא רציתי לחזור למכון הזה, אי
שם, באמצע הים.

אני עדיין בחור של עבודות מזדמנות. עברה כבר שנה מאז, ונראה
שלא השתניתי. ניסיתי לספר לאנשים על המכון, אבל עם ה"עבר
הפסיכולוגי" שלי, אנשים נטו שלא להאמין. אבא שלי הציע לשלוח
אותי לאשפוז נוסף, אבל הרגעתי אותו שאני בריא, ולא חזרתי לדבר
על המכון. אכן, למראית עין, נראה שלא השתניתי. אני עדיין עובד
בעבודות מזדמנות, אולם אני מנסה להתנדב בבתי חולים, לעזור
לילדים. וחשבתי להתחיל ללמוד בסמינר למורים, להיות גנן, ולעבוד
עם ילדים קטנים, אחרי הכל- גם אני רק ילד קטן. אני רק מקווה
שבקרוב אחזור להביט על ריס כמו בעבר.

הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של תיכון רוטברג