לפעמים אני חושבת שאני יודעת. לפעמים זה נראה כל כך אמיתי שאני
משוכנעת שאני יודעת, אבל בסוף מתברר לי שסתם זה רק נראה ככה,
פאטה מורגנה, זה יהיה אמיתי, הכי אמיתי, עד שאני אתקרב..
כשאתקרב, זה יתפוצץ, כמו כל דבר אחר בחיים.
כשנולדתי, הרופא שיילד אותי לא היה זקוק ליותר ממבט אחד כדי
לקבוע שהילדונת הזאת נועדה לצרות, "זה היעוד שלה בחיים", הוא
אמר, וגם הציע לאמא אפשרות לשלוח אותי לאימוץ, "די, אתם הורים
צעירים, ילדה ראשונה, באמת אתם צריכים את כל זה ?!", אמא ענתה
בשקט: "ביום שאני לא אצליח להתמודד עם הבת שלי, הבת הבכורה
שלי, אני אדע שאין לי מה לחפש יותר על האדמה הזאת." הייתי גאה
באימא שאמרה זאת.
אחרי שנתיים עשו עליי כתבה גדולה בעיתון, "אנה חיים, פעוטה
כבת שנתיים, נמצאה זרוקה במזבלה עירונית, לאחר שאביה ברח מהבית
ואימה תקעה לעצמה כדור בראש, לפני מספר ימים חוץ מהתייבשות
קלה, לא נגרמו נזקים מהותיים לתינוקת, לקח לצוות המשטרתי
כשלושה ימים למצוא את הפעוטה, מכיוון שלא נשמע קול בכי שיכל
להוביל אותם למיקומה המדוייק". הכתבה עשתה המון רעש בארץ
ואפילו בCNN זרקו מילה על הטרגדיה של משפחת חיים. אבל שבוע
אחרי, נסגר העיתון שפרסם את הכתבה, בגלל שמסתבר שהמשטרה אסרה
בפירוש שימוש בשמות של  אנשים הקשורים למקרה. אבל גם למשטרה
נגרמו כמה בעיות, כי יצא להם שם נוראי בעקבות הכתבה שפרסמה
שלקח להם יותר מ3 ימים למצוא תינוקת קטנה ופשוטה.
ובCNN, גם גרמתי לכמה בעיות. כשהכתב, הקריא את הידיעה, נער מים
שעבד באולפן, חווה (מסתבר) כמעט את אותו מקרה שהיה ילד קטן,
ומרוב שהוא היה מהופנט מהידיעה, הוא לא שם לב ושפך חבית ענקית
של מים רותחים בכל האולפן. היו נפגעים, היו אמבולנסים, והשידור
נקטע באמצע.

שלוש שנים גרתי בבית הקטן והעצוב הזה. עם עוד 53 ילדים אחרים,
שגם אותם מסתבר אף אחד לא רצה. כל לילה, נשמע קול בכי חזק
המורכב מגווני קול של 53 ילדים ברדיוס של קילומטר מהבית בקטן
והעצוב הזה. כולם בכו שם. כולם. חוץ.. ממני. אני ידעתי שאין
טעם לבכות, שהגאולה תבוא מתישהו, ולכן אין טעם לבזבז בכי על
זה.
חצי שנה אחרי, בגיל 5 וחצי, הגיעה לבית עובדת סוציאלית חייכנית
בשם רינה, והיא ישבה ודיברה איתי וסיפרה לי על משפחה נחמדה
מאוד שתשמח מאוד אם אבוא לשהות אצלהם בזמן הקרוב.
רינה לקחה אותי לשכונת ווילות יפיפיה, ועצרה מול בית לבן עם גג
אדום, שביל עם פרחים בצדדיו ושער מוזהב שלידו עמד גבר נאה עם
שביל בצד וחולצת פסים כחולה/לבנה ולידו גברת עם חיוך ענק ושמלה
פרחונית ועוד ילד קטן שנראה בדיוק כמו אביו, רק בגרסא יותר
מכווצת.
קראו לו גדי.
המשפחה הזאת, מסתבר, תמיד הייתה ידועה כחביבה לכולם, נעימה,
מנומסת ובכלל כיף להיות בחברתה. ואני, שכ"כ חיכיתי לגאולה,
ידעתי שעכשיו הגיע תורי בחיים לשמוח, לזכות למעט אושר אמיתי.
אחרי שבועיים בבית, כשירדתי במדרגות לקומה התחתונה, נתקלתי בלי
כוונה בגדי והוא עף לרצפה על הגב ושבר אותו. הרופא אמר שאין מה
לעשות והוא כנראה יישאר בכסא הגלגלים עד יומו האחרון. כשבאתי
עם הוריי החדשים לבקר "אחי הגדול" בביה"ח, מסתבר שהוא תכנן
בינתיים נקמה, ואיך שנכנסתי לחדר, הוא זרק עליי כסא, שהיה
בקרבת מיטתו. כשראיתי את הכסא מתקרב לכיווני, זזתי שתי צעדים
שמאלה והכסא, פספס אותי ב3 מילימטר. היה לי מזל גדול, בניגוד
ל"אבא" שרגל הכסא נכנסה לו היישר בעין והוציאה לו אותה. מרוב
הבהלה, אמא חטפה שבץ במקום, ואני? אני חזרתי לבית הקטן והעצוב
בקצה הרחוב.
"לא נורא" היה המשפט ששמעתי ואמרתי הכי הרבה.
הפלתי את הצלחת עם האוכל על הרצפה בטעות, "לא נורא" אמרה
המטפלת. רכבתי באופניים המשותפים והרסתי את השרשרת, "לא נורא"
אמרו 21 הילדים שחיכו בתור לאופניים. לכלכתי בשוקולד את
התלבושות של הבית להצגה השנתית, "לא נורא" אמרו כולם והסתגרו
בחדריהם. וכל יום הזכרתי לעצמי שמצבי אינו כזה נורא, ושיש
ילדים עם הרבה פחות מזל בארץ הזאתי ושתמיד המצב יכול להשתפר
ואני צריכה בכלל לומר תודה על כל הדברים הנפלאים שיש לי בחיים.
ועדיין לא בכיתי. אפילו לא דמעה אחת. קטנה.
בגיל 11, הביאו אותי למשפחה אחרת, בצפון הארץ, משפחה נחמדה
מאוד עם 2 ילדים וכלב. הילדה הגדולה, מיכל, היא בת 17, והבן
הקטן, בן, הוא בן 13. חודש שלם פחדתי להתקרב למישהו בבית הזה,
כדי לא לפגוע בו באיזושהיא צורה, והם לא הבינו למה אני תופסת
כזה מרחק. היום שהכי הצלחתי להתקרב אליהם הוא היום שחגגנו לבן
בר מצווה ונסענו כולנו לירושלים. אכלנו שם ארוחת צהריים,
טיילנו, ועלינו לכותל כדי שבן יקרא קטע שלמד במשך חודשים
ארוכים, עם הרב שלו. היה נחמד ובן קרא יפה מאוד, וכשהוא סיים,
מיכל נתנה לי סוכריות טופי לזרוק עליו. למרבה הפתעתי, לא פגעה
בבן אפילו סוכריה אחת, אבל ברב שלו פגעו 2. אחת פגעה לו בראש,
וכשהרים את הראש לראות מאיפה באה הסוכריה, נכנסה לו עוד אחת
לפה, והוא נחנק ואיבד את ההכרה. כולם היו המומים, אבל בן? הוא
התחיל לצחוק, כמו משוגע לצחוק. ומאותו יום בן ואני היינו
צמודים. הוא היחיד שסמך עליי, ואני סמכתי עליו בחזרה, בעיניים
עצומות. היינו עושים הכל ביחד, מטיילים, מדברים, מנסים דברים
חדשים, ברחנו פעם ביחד מהבית כי מיכל עצבנה אותנו ולהורים זה
ממש לא היה אכפת, ובכלל את כל הדברים הקטנים האלה, שהכי מבגרים
אותך, היינו עושים ביחד. את הסיגריה הראשונה שלנו עישנו ביחד,
את הפירסינג הראשון שלנו עשינו ביחד. אני בלשון והוא בפיטמה,
את הנשיקה הראשונה עברנו ביחד. זה היה ביום גשום כזה, שהכל
בחוץ אפור, רטוב ופיכסה, רצנו ביחד מהבית ספר הביתה, ולי נפתח
השרוך ועפתי על הרצפה, בן הרביץ לילד אחד שראה מה קרה והתחיל
לצחוק , ועזר לי לקום ואז זה קרה. סתם ככה, בלי סיבה- זה מה
שהיה כ"כ כיף, נראה לי. הטבעיות שזה בא לנו, בלי לחשוב ולתכנן
חצי שעה קודם. כל יום שעבר עם בן, אני נהייתי פחות הרסנית
ומגושמת.
אבל החיים נבנים כנראה כדי שיום אחד יוכלו גם לההרס, וכל מה
שיצליח, וכל פעם שהגלגל יעלה למעלה, ואתה תיהיה בשיא, יום
אחרי אתה גם יכול למצוא את עצמך עמוק עמוק באדמה, מתחת ל 10 מ'
בוץ, ועוד 10 מ' של חרא. ואם אתה תשכח את זה ולא תזכיר את זה
לעצמך 50 פעמים ביום, אתה תיפול, חמוד, לא משנה כמה תרצה וכמה
תשקיע וכמה סופר בנאדם שתיהיה. אתה תיפול.
כשהייתי בת 16 וקצת, בן התגייס לצבא. לקחו אותו רחוק מהבית
להרבה מאוד זמן. והחזקתי את עצמי חזק כדי לא לפרוץ בבכי עקב
כל געגוע הכי קטן שפרץ אצלי.
וכל יום שהוא לא היה בבית, משהו נורא אחר קרה.
ביום הראשון שהוא נסע, כולנו היינו בדיכאון ואני רצית קצת
להיות לבד, אז לקחתי את צ'יף, הכלב שלנו לטיול בחוץ, ומרוב
שהייתי חולמנית ולא מרוכזת, צ'יף רץ לכביש ונדרס. הטיפולים
הווטרינרים עלו הון תועפות להורים, דבר שהכניס אותו לחובות מעל
הראש, וצ'יף בכל זאת מת, למרות כל הכסף שהשקענו, הוא עדיין
התפגר. ואנחנו היינו צריכים לעבור דירה לבית קצת יותר קטן,
וקצת פחות מטופח מהית הקודם שלנו, אבל לא היה כסף, אז לא הייתה
ברירה.
בשכונה החדשה שלנו, מיכל הכירה את סמי, שהפך להיות החבר שלה.
היא הכירה אותו בזכותי, האמת. היא לקחה אותי לקניון, ואני
התעקשתי להכנס לחנות קעקועים שם וכשאני הסתכלתי באלבומים היא
דיברה עם המוכר, סמי, והם התאהבו. אחרי חודש הם ירדו לאילת.
ושם מסתבר שסמי קשר את מיכל למיטה, לקח לה את כל הכסף שהיה
עליה, אנס אותה ותקע לה כדור בלב ושניים בבטן. כשאמא שמעה את
זה היא התמוטטה ואבא בכה בלי סוף. אבל לא אני.
לי זה לא היה אכפת. הדבר היחיד שהיה אכפת לי זה שבן יחזור אליי
כבר, והוא החזיק מעמד וגם אני. בשלוש שנים שהוא היה רחוק ממני,
עברנו כולנו הרבה תאונות, אכזבה, שברים ותביעות- שמהן המצב
הכספי שלנו היה בקרשים, אבל בסוף הוא חזר. וביום שהוא חזר לא
קרה שומדבר רע. שום כוס לא נשברה, שום אדם לא נפגע, אפילו
שריטה קטנה אף אחד לא קיבל באותו יום. זה היה היום המאושר
בחיי. הרגשתי שהכל מושלם. פעם ראשונה. הכל מושלם. ואז בכיתי.
למרות כל מה שקרה לי בחיים האלו, אף פעם לא בכיתי עוד. עד
עכשיו. והדמעה הראשונה שיצאה מעיני הימנית, זלגה לאורך לחיי,
וכשהיא עמדה ליפול מהפרצוף לרצפה, בן שלח אצבע ותפס אותה.
והכניס את האצבע לפה ומצץ את הדמעה. ואני חיבקתי אותו. כמו
שבחיים לא חיבקתי מישהו. חצי שעה ישבנו מחובקים בלי לומר מילה.
וכשהרפתי, והסתכלתי בפניו של בן, הבנתי שהוא ללא כל רוח חיים.
הפסקתי לבכות. קפאתי. ידעתי שלי אין יותר מה לחפש כאן. חבל על
כל הפגיעות והבלאגן שאפשר למנוע. הרופא צדק. "הילדונת הזאת
נועדה לצרות".
ואז בידיים רועדות, לקחתי את הרובה שהיה צמוד לגופו של בן, על
המדים, הטענתי אותו, פתחתי את הפה ויריתי.