כמו בכל ערב מאז חודשים, בעת רדת האפילה, עת כוכב ראשון מנצנץ
לו ברום,  לאחר מקלחת ריחנית ומרגיעה, מדליקה את מחשבי, אותה
קופסאת פלסטיק קרה ודוממת, אך אויה לי דמי סוער וליבי הולם.
ובמחשבותי ובמסכי דמיוני חברי לצאט.
והנה על הצג תודות לפלאי האינטרנט המהיר, כבר פתיחתו  של זה
הצאט, והנה כאשר ידי האוחזת בעכבר רועדת מעוצם ההתרגשות עוברת
ברשימת המשתמשים.
רוחי נפלה, הוא לא שם. הרי קבענו, כך סיכמנו. והוא לא שם.
עוד אני מהרהרת לי  בנוגות וסימני השאלה הרבים על מצחי, והנה
שורה ירוקה צצה לפתע.
את שלי? זה  הינו הקוד, כדי שלא אפול במקלדתם של מתחזים
למיניהם.
ותשובתי - רק שלך. השורות מתחילות לרוץ הלוך ושוב, עוד לפני
שנשאלת השאלה מגיעה התשובה. השיחה קולחת. ההתרגשות עולה. ובעוד
אנחנו תווים חלומות ואשליות נותק הקשר.
המחשב נפל. השרת  נותק או שסתם הצאט נתקע.
די, לא נוכל כך להמשיך. לא יתכן.
למחרת חוזר הריטואל אך לפני שיפול השרת מהר מחליפים מספרי
טלפונים. ובעוד בפרטי שלי מופיעה שורה ירוקה: אני מתאהב בך
ילדה. את מסעירה את גופי אפילו דרך מסך ו.... בום. המחשב
נותק.
נותרתי נדהמת ונשימתי נעתקה בקירבי.  היתכן שגם אני התאהבתי?
לא יכול להיות. הרי איני יודעת מי הוא. איך נראה, הנשוי הוא או
פנוי,  הגר הוא בדרום הרחוק? או שכני שמעבר לפינה?
איך אם כך אוכל להסביר את הסחרחורת, את הלמות ליבי כתופי טם טם
אפריקנים, את הסומק שמציף לחיי? ו.... את הלחות המזדחלת בין
ירכיי?
צילצול הטלפן מקפיצני בבהלה מתוך שרעפיי.  קול עמוק רך מלטף
קורא בשמי, בכינויי בצאט.
הרגשתי כאילו עומדת להתעלף אני. בקול רועד עניתי. בולעת
המילים. ברכיי  הפכו ג'לי.
שוחחנו ארוכות. הבטתי בשעוני. שעה חלפה לה ביעף.
לא יכולנו יותר לה לסקרנות ולמרחק והוחלט שהגיעה השעה לאחר ששה
חדשי היכרות וירטואלית, ולאחר אין ספור שעות של הקלדה  נרגשת,
שנפגש.
תאמנו, קבענו, זמנו שלו דחוס וזמני שלי כל כך מועט, ואין זה
יאה שנפגש לראשונה בחשיכה,
מצאנו את היום והשעה ואפילו המקום כבר נקבע.
מחשבותי  סעורים, איני יכולה להתרכז. עבודתי כאילו מתבצעת
מאליה,  מגיעה בריצה הביתה,
ממלאת לי אמבט ריחני ומפנק, מעסה עורי בשמנים, חופפת שיערי
בשמפו הריחני, מבשמת בבושם חושני פינות נחבאות בגופי ומתאפרת
במירב תשומת הלב. נעמדת כשעה לפני ארון הבגדים ובוררת בגדים,
עד שנמצאה השמלה שתתאים לארוע.
הגיעה העת. השעון שהבטתי בו אין ספור פעמים, מורה את השעה.
בדיוק אז, נשמעה נקישה בדלת.
גופי רעד כעלה נידף ברוח. דמי הלם ברקותי.  התרגשותי הרקיעה
שחקים.
ניגשתי לדלת ופתחתיה......
נותרתי פעורת פה נדהמת עד עמקי נשמתי ומבוכה גדולה אחזתני.
בפתח דלתי עמד אדם, ענק!!!!! מילא את כל  גובהו ורוחבו של
מפתני, כסוף שיער, ושערו פרוע. בגדיו סתורים, ריח זיעה חריף
היכה באפי וחיוך חסר שיניים על שפתותיו.
אסף אותי, הקטנה בזרועותיו הענקיות, חיבק אותי כה חזק עד כי
זעקתי מכאב. לא עדינות, לא ברוך, חיבוק שמעך את עצמותי.
עד היום נושאת אני אכזבתי הרבה והגועל שחשתי להיות בקרבתו של
אדם שחצי שינה התמכרתי אליו, הסעיר את נשמתי ואת דמיוני.
המסקנה - מה שהחל וירטואלי מוטב לו שישאר כזה.