עוד נשיקה, לשון מלטפת לשון. ידיים צמאות ליטופים
מהירים,עדינים. חזיה מורדת, עוד נשיקה.
ואתם רוצים כל כך, רוצים עד שהצימאון הופך לאמיתי נואשים,
זקוקים האהבה אוחזת אותכם מבפנים  מחזיקה חזק חזק עד שקשה
לנשום והאוויר מגיע בקושי לריאות וראשכם נהיה סחרחר לא שמים לב
לקורה סביבכם. ואז השקט הנוראי חוזר הכאב נשא בשקט, באוויר
מרחף מעל גופיכם הערום נתלה על נשמותיכם מוכנס לגופכם עובר
בורידים ממלא את גופכם,הכאב.

                          ..........................


והיא לא לידך יותר, היא הלכה ואתה שוב לבד, כרגיל.
המיטה שלך שוב ריקה הכאב עוד מרחף באוויר. "יא חתיכת זונה" אתה
קורא אחריה מקווה אולי היא תסתובב אלייך, היא לא. שתלך, אתה
תמצא טוב יותר.
והבוקר שוב מגיע, מזמן לא היה לך כזה כאב ראש. מגשש את דרכך
לשירותים מתיישב על האסלה מניח את ראשך הבוער על השיש הקר שליד
הברז פותח את המים מניח להם ללטף את שיערך ופנייך.
פותח את הארונית שמעל הברז חייב להיות שם איזה שהם כדורים
שיעזרו להעביר את הכאב. מוצא קופסא אדומה, נו זה בטח לא יזיק
בולע שתיים. מדליק סיגריה כוסאמק יש עבודה ללכת אליה למי יש
כוח. מביט במראה עיניים דלוחות מחוסר שינה שיער פרוע באמת הגיע
הזמןלהסתפר,עור יבש והפצע הזה על היד נדמה שלעולם לא יגליד.
נפצעת שהיית איתה בפארק ניסית להרשים אותה ברכיבה על קורקינט
ממנוע של אחד הילדים ששיחקו כדורגל על הדשא ואז נפלת. כרגיל.

חוזר מהעבודה. לילך, המזכירה, לבשה היום שמלה קצרה במיוחד במשך
כל היום עקבת אחרי רגליה הארוכות מפנטז איך תזיין לה את הצורה
על השולחן של הבוס המאניק שלך.תקרע ממנה את השמלה השחורה
הצמודה שלה, מדמיין איך תכאיב לה איך היא תצעק איך תטפל בגוף
הקטן והמעוצב שלה.
הלילה הגיע ואתה שוב לבד מול הטלויזיה בירה ביד, סיגריה
בפה.אתה יורד למטה, לא מסוגל להיות בבית.אתה נכנס לבאר הראשון
שאתה מוצא,חדר קטן מואר בנרות ונורות אדומות קטנות פזורות על
הקיר שטיח על הרצפה ובר משקאות לימינך, ברחבי החדר פזורים
כשמונה שולחנות עגולים שלצידם כארבעה כסאות. תתיישב על השולחן
הפינתי מבטך כנגד הבמה הקטנה עליה עומדת בחורה בלבוש מינמלי
ושרה בקול שקט בליווי הגיטרה הכחולה שלה. תזמין כרגיל כוס
בירה, תסיים אותה ותזמין עוד . תסתובב אל הבמה היא הפסיקה
לשיר, אתה מחפש אותה בעינייך מצאת אותה ליד הבר שותה מכוס
קטנה.

ידך אוחזת בשדיה,מנשק אותה בחזקה ובפרעות נשענים על קיר המטבח
של ביתך אתה אפילו לא זוכר את שמה, הזמרת הקטנה והשיכורה.
מוריד לה את השמלה מעיף אותה על הרצפה המכנסיים שלך כבר
מופשלים, תזיין אותה בפרעות בעצבים. תכאיב לה כמו שאתה רוצה.
תשנך לה את הבשר תשאיר את חותמך על גופה הקטן והיפה. סיימתם,
היא הלכה ואתה שוב נשארת לבד.
תקום בבוקר, עוד יום עבודה מסריח תצעד ברגל למשרד, האוויר הקר
של חודש ינואר מכאיב לך בנשמתך, חתול רחוב עם פרווה אפורה
ומלוכלכת נושף לעברך חושף ציפורניים, תבעט בו ותמשיך ללכת.


                                 .....................

עזבת, כבר נמאס לך מהדכאונות שלו, מהמצבי רוח שלו, מהפינוק
שלו, מהקנאה הרכושנית, מהאהבה הכל כך תובענית שלו. הלכת, חזרת
לבית ריק. יושבת על המיטה הרכה והשינה שלך, מבט תקוע על נקודה
לא ברורה בקיר.להמ בעצם עזבת? טיפשה שכמותך. היחיד שבאמת אהב,
שאהבת. היחיד שדיברת איתו ורצה שתפתחי את הפה לא רק בשביל
שתמצצי לו חזק ומהר. מזוכסטית מטומטמת כנראה שאת צריכה את זה.
גברים שיכאיבו לך. שינשכו שיצרבו שישאירו אחריהם סימן. רגילה
כבר להבין שעדיף שתרדי על ארבע ותצעקי מתי שצריך מאשר שתקבלי
מה שאת רוצה, שתהני.
וכן, הוא רצה כבר יותר מדי. ואולי גם איתו זה היה קורה בסוף.
טיפשה.
מדליקה סיגריה מבלי להזיז את מבטך, שיער על עינייך. את חושבת,
אני צריכה לחפוף.
הטלפון מצלצל, את נותנת למזכירה לענות זו ענת החברה השרמוטה
שלך. הוא תמיד אמר שהיא משפיעה עלייך לרעה. שהיא סתם, ריקה
מתוכן. עציץ עם חזה יפה.
היא רוצה לבוא שואלת אם כבר עזבת את האפס העלוב ההוא. את לא
מצלצלת חזרה נגשת למקרר מחפשת משהו לשתות מוצאת רק בירה וודקה
זולה. מוזגת וודקה לכוס זכוכית סדוקה, הדבר ביחיד שלקחת מבית
הורייך שעזבת. שותה במהירות. משתכרת לאט שוקעת בדכאון.
והכאב עמוק.
חותך את הבשר.
והדם האדום שוב מטפטף לאיטו על השטיח במקלחת.
שוב חזרת לזה.
אוף.
הוא הצליח להחזיק אותך שפויה ואם זאת שיגע אותך עוד יותר.
רוצה שיהיה איתך שיחבק אותך. רוצה שיעזוב אותך.
אוף.
החתך עמוק מבדר"כ הדם לא מפסיק לזרום את תופסת חולצה עוטפת את
זרועך. כאב חד ושורף דמעות מתחילות לזלוג מעינייך. כמה זמן לא
בכית...

את שוכבת במיטה השקט האיום ממלא את החדר, ענת נכנסת לחדר בידה
שקיות מלאות באוכל. את תופסת לחמניה לועסת לאט. ענת מסדרת את
האוכל במטבח, ידך עדייך חבושה בחולצה שעכשיו מלאה בכתמי דם.
היא שוטפת את זרועך וחובשת אותה, אתן רואות טלוויזיה את נרדמת
על הספה.
בבוקר, התחבושת מכאיבה לזרועך, כנראה שענת הצמידה אותה יותר
מדי.את משחררת את זרועך מהתחבושת, נגשת למטבח. פותחת את המקרר,
את רעבה? לא ממש...
תסגרי את המקרר תכיני קפה,ארוחת בוקר בריאה; קפה וסיגריה.

חוזרת מהעבודה הרוח מצליפה בפנייך מעיפה את שערך הארוך על
עינייך. את מהדקת את המעיל לגופך, החלטת לחזור מהעבודה ברגל,
לחסוך בכסף של מונית. הקור הנורא נכנס לתוך עצמותייך שזה כבר
כואב. את מדליקה עוד סיגריה, מתיישבת על ספסל בשדרה המובילה
לגן הציבורי ליד ביתך. ילדים בטרניגים ושיער פרוע רצים עם כדר
בידם, ילד לבוש במעיל ניילון מסורבל אוסף נמלים תוך קופסא
צהובה מקושטת בכוכבי זהב. שתי נערות מתלחשות בינהם יושבות על
הספסל מולך,מחזיקות ידיים מגניבות לעברך מבטים. המראות האלה
מעלים בעינייך דמעות. מעוררים זכרונות על תקופות יפות יותר, על
תמימות שפתאום נגמרה ועל שמחה שהיתה אמתית.
לפתע מתחיל לרדת גשם, טיפות גדולות מרטיבות לאט את האדמה
הילדים רצים במהירות הביתה לחפש הגנה מפני הגשם, שלא יצטננו.
הנערות פותחות את המטריות שלהן וקמות ממקומן הולכות במהירות.
וחתול רחוב מסתתר מתחת למכונית ורק את ממשיכה לשבת על הספסל
השיער רטוב,כבד מן הגשם נופל על פנייך. הקור אוכל את
עצמותיייך, מחלחל לבשר.

                         .......................



היא מגיעה אליו, רטובה לגמרי שפתיה כחולות ושיניה נקושות, הוא
יפשיט אותה לאט, ירחץ אותה במים חמים, יחבוש לה את השריטה
הגדולה שיש לה על זרועה, תוהה לעצמו אם היא שוב חזרה להענשה
עצמית. מלביש אותה בבגדים ישנים שלה שנשארו אצלו. משכיב אותה
לישון.
היא כל כך יפה, הוא עומד לידה מביט בה בסיפוק. הוא נשכב לידה
מתכסה בשמיכה מחבק אותה.
היא נמלטת מאחזיתו בפיתול מתרחקת ממנו קצת. מרטיבה את הכר
מדמעות מלוחות שלא מפסיקות לרדת.



         
"זוהי שעת התדרוך
זכורה, גם בחולפה,
כשם שקופאים זוכרים את השלג-
קודם צינה ואז קהות חושים ואז רפיון האחיזה."
אמילי דיקנסון.