[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמיר הניק
/
המלאך של רכבת מרכז

בתחנת רכבת מרכז, ליד הדוכן של הנקניקיות, יש כיסא שכל מי
שמתיישב עליו מת. זאת מין קללה כזאת, שאי אפשר להסביר. ברגע
שהתיישבת עליו - דינך נגזר. זה לא משנה לאן תזיז אותו, הוא
עדיין יהרוג אותך. אתה לא מת במקום, כמובן. זה תמיד לוקח זמן.
יכול להיות שאיך שתצא מהתחנה ידרוס אותך אוטובוס שהנהג שלו לא
ראה אותך כי היה עסוק בלקלל את המכונית שחתכה אותו באותו הרגע.
יכול להיות שהרכבת שלך תתהפך. יש אנשים שזה לוקח להם יותר זמן,
אבל זה מגיע גם אליהם. לפעמים הם נהיים חולים בכל מיני מחלות
סופניות כמו איידס, סרטן או כל מיני כאלה. זה יכול להיות מוות
בפיגוע או בזמן השירות בצבא סדיר או מילואים. מה שבטוח - הכיסא
הזה מקולל, ואת הקללה אי אפשר להסיר. קשה לזהות את הכיסא. אף
אחד גם לא יודע על הקללה. היא סודית. גברי מאמין שאם הוא יגלה
את התגלית הנוראה שלו לעוד מישהו, חוץ מללאה שלה הוא מספר הכל,
כיסאות אחרים ידבקו בקללה והאסון יהיה נוראי. גבריאל. איש קטן
ומכוער. בגלל היותו מלאך (הוא ידע על זה בגלל השם שלו) הוא
יכול לזהות דברים כאלה. הוא גם פעם ראה אישה אחת וישר ידע שהיא
בהריון. זה פשוט כוח כזה, שיש רק למלאכים. הוא יושב כל היום
בתחנה, מקבץ נדבות מאנשים (הוא לא עושה את זה כדי לא למות מרעב
- מלאכים לא יכולים למות, אבל ככה הוא יכול להגיד לאלוהים מי
אנשים טובים שמגיע להם להיות בגן עדן), מדבר אל אנשים שבדרך
כלל פוטרים אותו בתירוץ שהם ממהרים או משהו כזה. גבריאל. המלאך
מרכבת מרכז. הוא זה שהפיץ את השמועה שקוראים למקום רכבת צפון -
ככה השדים לא יודעים שהוא שם ואז הם לא יכולים לתפוס אותו כי
הם מתבלבלים במקום. פעם הוא ניסה להזיז את הכיסא. החליף את
השולחן שלצידו ישב. זה לא עזר. האיש הזקן והחולה שהתיישב עליו
מת כעבור שנתיים. גברי ניסה גם פעם לשבור את הכיסא ולהסיר את
הקללה - אבל המאבטחים זרקו אותו החוצה לשבוע ולא נתנו לו להכנס
עד שהבטיח שלא ישבור את הכיסא. הוא לא יכל להסביר להם למה הוא
ניסה את זה, כמובן, אבל הם נתנו לו להכנס. הוא החליט שמאותו
יום ועד שיחזור לגן העדן, ישמור על המקום הזה כדי שאנשים יפגעו
כמה שפחות. יום שלישי אחד, שהיה עמוס במיוחד בכמות האנשים
שהתיישבו על הכיסא, החליט גבריאל שהגיע הזמן להפטר מהקללה. הוא
החליט, אחרי מחשבה רבה והתייעצות עם עוברים ושבים בתחנה (שרבים
מהם קראו לו בטיפשותם משוגע - הוא כבר יראה להם כשיגיעו לגזר
הדין), להתיישב בכיסא המקולל. כך יוכל לשאוב אליו את הקללה,
ולבטל אותה כשיגיע בחזרה וידבר עם אלוהים. הוא סיפר את זה
ללאה, שעמדה המומה מולו. 'לא' אמרה בקולה השברירי, 'אסור לך.
אתה תמות. מה אני אעשה לבדי?' גברי חייך אליה חיוך עקום
ומטומטם (היא הייתה היחידה שידעה שגברי הוא בעצם נורא חכם).
'אל תדאגי' אמר בקולו הצרוד והמחליא, 'לא יקרה לי כלום. אני
הולך להציל את כל עם ישראל. עוד יודו לי על כך. את תראי'. לאה
האמינה לו. מאוחר יותר, כשלקחו אותה חזרה למוסד, העביר לה גברי
מסר הרגעה שתראה כשתלך לשון. מלאכים יכולים לעשות את זה. היה
כבר ערב. הרכבת האחרונה נסעה לפני חמש דקות והמאבטחים התכוננו
לסגור. 'אתה יוצא גברי?' שאל מאבטח גדול וחזק. גברי חייך אליו.
הוא עמד ליד הכיסא המקולל. מכזה מרחק הצליח להרגיש את עוצמת
הרשע שאפפה את המקום. כנראה שרק קדוש כמוהו יכול להרגיש את זה,
כי אם אנשים רגילים היו שמים לב לזה, הם לא היו יושבים שם.
נשימה עמוקה, שלושה צעדים גדולים. גברי אזר את כל האומץ שהיה
לו והתיישב על הכיסא. הוא לא הרגיש כלום. 'כנראה שהקללה לא
משפיעה על מלאכים'. לחש. 'מה?' שאל המאבטח הגדול שעמד לידו.
'גברי שאלתי אם אתה יוצא. אנחנו צריכים לסגור כבר'. גברי קם
מהכיסא, הסתכל על המאבטח ואמר: 'נראה לי שטיפלתי בבעיה. לא
יודע כרגע אם זה עבד - אבל תבטיח לי משהו - לא משנה מה יקרה -
לעולם אל תשב על הכיסא הזה. לא חשוב למה. טוב?' המאבטח הנהן
בראשו, חייך חיוך של הבנה ורחמים והפנה את גברי בכיוון הדלת.
'לילה טוב' אמר וכיבה את אורות התחנה.

ארבעים שנה חלפו להן, וגברי הפך לאיש חלש וזקן. הוא לקח חמישה
כדורים ביום, כמעט ולא יכל לאכול או לשון. 'כנראה שהכיסא כן
משפיע על מלאכים' אמר ללאה שישבה ליד מיטתו. שיערה הפך לבן
לגמרי ועורה היה לבן כמו השולחנות מפלסטיק שמול דוכן
הנקניקיות. לבן כמו...הכיסאות! 'לאה, אל תגידי לי שגם את ישבת
על הכיסא!' אמר גברי בפחד. לאה חייכה אליו חיוך חסר שיניים.
'כן גברי. לפני שידעתי. אני כל כך מצטערת'. 'זו לא אשמתך' אמר
בעצב. 'זו אשמתי. הייתי צריך להגיד לך את זה לפני הרבה שנים.
וגם אני לא הייתי צריך לשבת על הכיסא. את יודעת - חשבתי
שהצלחתי להסיר ממנו את הקללה. וכנראה שהצלחתי, אבל לא ידעתי
שהיא תעבור כך אלי'.
השמש שקעה אל תוך הים הכחול, צובעת את השמים בוורוד. גברי הביט
מבעד לחלון, ולמרות שלא ראה את השקיעה הזאת אלא עוד בניינים
אפורים, הוא דמיין אותה. 'אני חוזר הביתה' לחש לעצמו לפני שמת
מזיקנה, כמו כולם, אפילו כמו אלה שלא שישבו על הכיסא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה שדווקא לולה
תרוץ פור קריינג
אאוט לאוד?


אתה תרוץ!


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/9/02 3:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמיר הניק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה