תאורתית מוצב חודר, למעשה ממש כמעט בשטח ישראל, יושב על הגדר,
רגל פה רגל שם. ימי מאי 2000 בהם נסוגה ישראל מלבנון, הזכירו
לי את אותו קיץ בו שירתתי במילואים באותו מוצב, ששתי מטרות
עקריות היו לו: האחת לשמש כנקודת מעבר לקרובי משפחה של
צד"לניקים לעבור לשטח ישראל ובחזרה לארצם יום יום כדי לעבוד,
מעין (אלאק) צ'ופר, השנייה לשמש בסיס להחדרת לוחמים מוסווים או
גלויים ללבנון ואף לצפון לבנון.
ככח מילואים משימתנו היתה להוות כח מאבטח, תפקיד שהעליב את
כישורינו כלוחמים מיומנים שהפכו אותם לשוטרים צבאיים שבפועל
בודקים את גוף הלבנונים שנכנסים ארצה למניעת הברחות, וכמו כן
אבטחנו חיילות סדירות קצת אחרי טירונות שמשימתם לבדוק את נשות
הצד"לניקים ה"מצ'ופרות" לעבוד בוקר עד לילה תמורת שכר מינימום
בחקלאות ובשאר עבודות  שאין להן דורש.
כדי שתתחברו לאווירה, חשוב שתדעו, שהלבנונים שנכנסו ארצה, עברו
קודם לכן בדיקה של צד"ל נשקם הופקד, כך שתחושת הבטחון שלטה.
אחד הקוריוזים באותו מוצב שכולו תוחזק ע"י לבנונים (כאמור בני
משפחות צד"ל), החל מעבודות המטבח ובישול מזון וכלה בנקיון
הפריקאסטים שלנו כאשר המנקות הלבנוניות הזיזו את נשקינו על מנת
לנקות, בעוד אנחנו ישנים .
למרות שחיילי מילואים בד"כ בוחרים בהופעה מרושלת, אני הקפדתי
על לבוש חיילי מלא, מסודר ומצוחצח, לא אשכח איך קרא לי רס"ר
הבסיס בחשבו אותי לחייל סדיר, הן בגלל תספורתי המגולחת ומראי
הצעיר מכפי גילי והן בשל הופעתי המדוגמת.


"חייל !!! בוא הנה..."...קרא לי בהתנשאות, החלטתי לשחק לידיו
"כן המפקד" שמתי עצמי למפחד.
"אתה נראה לי טראבל מייקר" נהנה הלה מעליונותו עלאק.
"ואתה נראה לי אמפוטנט המפקד !" הפתעתי אותו ועשיתי פני תם.
כנראה שהיה באמת אמפוטנט, כי ארשת היסטרית ניכרה על פניו.
הוא רשף וכעס, הוצאתי את חולצתי ממכנסי ברישול מכוון ואמרתי
לו- אני מילואימניק, מאמילה, קצת כבוד, הא !


ככה סתמתי לו ת'פה, אלא שהוא נשאר חייב, ככה זה כשאתה מחטט
לאנשים במוגלה, הם הופכים לטעונים, חייבים לנקז עליך את פצעם
השותת.


"אין בעיות מאמילה" אמר לי בסרקסטיות הרס"ר, "אבל עדיין אני
משוכנע שאתה טראבל מייקר,
אני אשים עליך עין, בהזדמנות הראשונה אתקע לך את הצורה."


יש לי מין כשרון שכזה להטריף אנשים, להפכם לשונאי האישיים,
שהרי אותו רס"ר לעולם לא התכסח עם חיילי מילואים לבטח.


הצ'ופר באותם מילואים היה החיכוך עם הבנות, בנות שמונה עשרה
פלוס צעירות טובות ויפות שדיים.


כבר בשיחת הפתיחה הבהיר לנו המב"ס שבצבא קיים חוק שאומר, שחייב
שיהיה מרחק של 17 ס"מ בין חייל לחיילת זאת במצב עמידה, ושבבסיס
הזה בימים האילה ובזמן הזה מאוד מקפידים עליו. גם הבנות הוזהרו
לנפשן החסודה להזהר מהמילואימנקים החרמנים, כך עשו.


היתה שם חיילת אחת שמה אורלי (שם בדוי או שלא), בת של
פוליטיקאי ידוע, חצי תימניה חצי פולנייה, שילוב חמוד יש לציין.

אומנם בנית משהו, אבל בחסות החרמנות הגואה, נחמדותה היוצאת מין
הכלל וחזה השטוח כמעט לגמרי שסיקרן אותי, הקסמתי אותה
בהצחקותי, בקשתי אותה ללוות אותי למשימת השמירה הלילית שלי,
משתיים עשרה בלילה עד שמונה בבוקר שלמחרת.
היתה זו העמדה הצפונית ביותר בבסיס, איזור שהוא מחוץ לתחום
לחלוטין עבור החיילות, עונש מאסר מביך (ומתוקשר לאור עיסוקה של
אביה) חיכה לאורלי אם תתפס.

לכן היה ברור לי שאני מוצא חן בעיניה, לא בכדי סיכנה עצמה
להרויח את נוכחותי.

מהר מאוד שיננתי משהו עם קונטציה מינית לגבי חוק 17 הס"מ
בעמידה ונשקתי לשפתיה.
מדהים- היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שממש נהניתי להתנשק עם
מישהי,ככה התנשקנו שלושת רבעי שעה, אז גיליתי שהפרוז'קטורים
שמאירים מדרום לצפון מצילים עלינו, המשכתי לנפץ את השמירה
ירדתי מהמגדל המשוריין, עד לאיזור שאין בו אפקט צל מגלה, עשרה

מטרים צפונה, אחרי גדר תלתלית מטר או שתיים מהמוקשים הפזורים
להגן על המוצב, שלחתי בעמידה יד אל שדיה השטוחים להפליא, חשפתי
פטמותיה הצעירות והמגורות, ליקקתי את גופה החלק והנעים, שלחתי
יד אל מפשעתה המתוקה, היא דאגה במקביל לפתוח את חגורתי
הצבאית ולענג אותי בידה הקטנה והמתוקה.
שאלתי אותה אם אי פעם עשתה זאת בעמידה, ענתה לי במבוכה מקסימה
שלעולם לא עשתה זאת, פרשתי את חולצתי כשמיכה, הרטבתי בלשוני
בין רגליה, עינגתי אותה וזכיתי להתענג, ידעתי את בתוליה, דם רב
יחסית ניגר, הכתים חלק מרצועת בטון שהיוותה בסיס לבזנ"ט.
שנינו נהנינו מאוד מאוד, כשגמרתי שאלה למה אני מפסיק, לא הכירה
אפילו את סימני הסוף, באמת חמודה.

טרם שחר, בפתיחת הציר שנערכה סביב המוצב, תחת אור קלוש של
זריחה לא זריחה, הדהים הגשש הבדואי שצעד בראש הכח לזהות את כתם
הדם הקטן.
הוא ניגש הסתכל ושאל אותי אם שמרתי כל הלילה, "כן" התממתי, "יש
בעיה...?"
"יש כאן כתם דם", האסימון נפל לי וכתגובה פסיכולוגית או לא,
גירדתי את מפשעתי שידעה את אותו הדם .
"אה...זה בטח דם של בעל חיים, ראיתי כאן שועלים" "לא" התעקש
הבדואי, בבטחון מלא, זה דם של בנאדם.
מדהימים הגששים האילה, תמיד נראים ישנונים אבל למעשה מצליחים
לזהות צעדי סנונית ולדעת גם אם היא מקננת, טוב הגזמתי, אבל רק
קצת.
הגשש הזעיק את המב"ס, תוחקרתי והוכרזה כוננות, בינתיים גם רופא
הבסיס לקח בהוראת הפתולוגיה הצבאית דגימה או משהו, זו היתה
שיחת היום יומיים בבסיס, כנראה שאחרי כמה שעות הגיעו התוצאות
שזה דימום ואגינאלי, כי הופסקה הכוננות.
אף אחד גם לא התעסק עם העניין הזה, המב"ס ומעט השותפים לתגלית
השתיקו את העניין, פאדיחה.

שלשום כאשר הראו את החזבאללה בוזז ציוד משער פאטמה, מספר מטרים
מהגדר, הצלחתי לזהות את העמדה בה התנשקתי עם אורלי, אפילו את
הבזנ"ט הבטון והגדר אותה חציתי להזדיין איתה שתי מטרים
מהמוקשים.
כמעט בכיתי, כאשר ראיתי את חיילי צה"ל עומדים לא עושים מאומה
לנוכח הבזיזה, הצלחתי לראות את כתם הדם שחתם את אותה תקופה
(אבל זה רק בדימיוני).
אז ההוראות היו ברורות, אם יש ספק, אז אין ספק, יורים על מנת
להרוג.
חיזבאלונים לא העזו להסתובב לייד הגדר אפילו לא בדרום לבנון,
אז היו נורים ומטווחים בפלאשטים .
מהר מאוד אימצו להם את המציאות החדשה.
פתאום נתמלאתי נוסטלגיה, התגעגעתי לאורלי, הצלחתי לאתר את מספר
הטלפון שלה, מייד זיהתה את קולי (אחרי שנים !) "היי יאיר מה
שלומך ?"
התרגשתי מינית מקולה החמוד, היה לה מבטא זר קצת (בזכות אמה
הפולניה אנגליה).
למרות שמאז לא טרחתי לשמור על קשר עימה כלא היתה, שאלתי בקריצה
בסקרנות ובכנות:
"תגידי את מתגעגעת אלי, את מפנטזת בזכות אותו קטע שהיה לנו
לייד הגדר ?"

"אההההההה, לא ממש, אהההההה, תבין יאיר,אני צריכה לגלות לך
משהו", אמרה בשובובת ובמבוכה.

"אני לסבית",
ממתי ???
מאז ששכבתי איתך גיליתי את זה, "אבל נהנית " בקשתי להציל משהו
ולא היה ברור לי מה, היא שתקה, התמונות של חיזבאללה בוזז רכוש
צה"ל ארבעה מטרים מהגדר ריצדו לנגד עיני, הכל התחבר לי
אמוציונאלית לפחות.