איש זר בא לעיר

איש זר לעיר זרה.

יש בעיניו מבט זהיר,

והוא חוגר חגורה שחורה.

ברכבת תחתית בלתי נראית

הוא מגיע לחדר סגור.

עוד מעט הוא יתחיל לאותת,

ואז יהיה הכל ברור



שני מכשירי טלפון בחדרו

משמיעים אנחה רחוקה מאוד.

אבל הוא מעשן את סיגרו

ומשקיף סביבו בעינים דומות

לאלה של זר אחר, קודם,

שבא גם הוא לעיר זרה,

והמון צודק, המון זועם,

בו ביום אותו לגזרים קרע.



עכשיו הוא יוצא אל מרפסתו

ומחזיק בידו להביור חדיש.

החושך ניצב לצידו ואיתו,

כי זהו חושך גאה ורגיש.

אבל ההמון שממול מואר,

וזהו אור חסר רגישות.

ורק להביור בודד לכיכר

מטיל אש קרה באדישות.



איש קר בא לעיר,

איש קר לעיר קרה.

יש בעיניו מבט מהיר,

והוא לגזרים לא יקרע.

הוא יפנה את מרפסתו

בצעד רונן, מרצונו הטוב.

החושך יהיה לצידו ואיתו,

בעת שפיגיון בעצמו יתחוב.



ואז ההמון הצודק, הזועם,

יפנה לאיטו את הכיכר -

ולכן גם כותב התסריט יתעלם

מן הרגע המר והנימהר

ויאמר לעצמו, שעיר זרה

עשויה להפך עוד לעיר מוכרה,

אם רק מצליחים איכשהו לצאת

מתוך ביניניה חי או מת