כבר שנה עברה מאז שהלכת מכאן,בלי להגיד שלום.
שנה של געגועים וזיכרונות,שנה של כעס ושנאה ,שנאה לאהבה שלי
כלפייך,שנה של מחשבות ושאלות "למה?",שאלות שכנראה אין להם
תשובה.
ישבתי ובכיתי עליך,או בעצם בכיתי עליי ,איך אני ימשיך לחיות
בלעדייך?! ואז נזכרתי בשיחה שהייתה לנו:
אני-"יו! איזה תינוק חמוד!" ואתה-"מרחם עליהם,על תינוקות"
"מה?! למה?!" שאלתי וענית-"כי הם נולדו כדי לשמש איזה חיית
מחמד ,לשני אנשים שקוראים לעצמם הורים" והסברת לי "הם חיים את
החיים האל,יודעים שהחיים בזבל,ובכל זאת הם מבאים יצורים קטנים
וחסרי אונים לעולם הזה,כדי שהם עצמם לא יסבלו,אבל הילדים
כן.אנשים-דבר אגואיסטי"
והערצתי אותך אז,את זווית הראיה שלך על העולם.אני מזילה דמעה
עכשיו,אתה וודאי כועס,אומר לעצמך "בני אדם זה דבר אגואיסטי .
במקום לחשוב שאולי זה מה שאני רוצה,אולי טוב לי כאן,אתם צריכים
לשמוח בשבילי! ובמקום זה...אתם בוכים, כי לכם כואב, כי אתם
סובלים אולי תחשבו טיפה עליי?!"
ואתה?! כשירית את הכדור הזה חשבת טיפה עלינו? על אלו שאוהבים
אותך (ויש הרבה כאלה) אלה שיסבלו בגלל המעשה הזה? גם אתה
אגואיסט!
אבל זה לא פוגע באהבה שלי עליך,בהערכה הענקית שיש לי כלפיך,גם
לא העובדה שהתאבדת.
רוב האנשים חושבים שמי שמתאבד הוא אדם חלש,הוא מוותר על החיים
שלו,אבל מי הם שישפטו? הם לא חיו את החיים שלך,ולא החליטו את
ההחלטות שאת החלטת.
למרות שלך...ממש לא איכפת מה אחרים יגידו,אף פעם לא היה לך
אכפת...גם שאני עקצתי אותך,עקיצה לא במקום צעקתי עליי "לכי
להזדיין!" ואז חייכת ואמרת "אבל רק איתי" ואני חייכתי,סלחתי לך
על הכל. איך היה אפשר שלא?!
החיבוק שלך...בין זרועותיך הרגשתי הכי בטוחה שיש,שאף אחד לא
יפגע בי,שאתה תעצור כל מי שינסה,
והנה אתה,אתה היית האחד שפגע בי יותר מכל ואל היה מי שיעצור
אותך, לא היה מי שיגן עליי.
ונשארתי לבד מול העולם,בפעם הראשונה,בלי תמימות,בלי האופטימיות
שלי,בלי הביטחון שנתת לי,רק ביטחון של חומת הגנה שבניתי עם
הזמן שלא נותנת לאף אחד להתקרב...כמו שאתה התקרבת.תמיד היית
הראשון.
הראשון שהתקרב עליי הכי הרבה,
הראשון שאהבתי,
הראשון שאהב אותי,
הראשון שהעניק לי את תחושת הביטחון,
הראשון שסילק את תחושת הבדידות,
הראשון שהחזיר אותה,
הראשון שפגע בי כל כך,
הראשון...אך לא האחרון.
והרי אתה אמרת לי שבשביל לשמוח צריך לסבול,ובשביל לחיות צריך
למות.
אז אני סובלת עכשיו,אני לא רואה את השמחה באופק.
חלק ממני מת איתך ואני לא רואה אותו חוזר לחיים...
שנה עברה מאז שהלכת ,בלי לומר שלום.שנה של
געגועים,זיכרונות,שנה של שאלות "למה?" , שנה של שנאה לאהבה שלי
כלפייך,שנה של ניסיון התגברות עליך,אני לא חושבת שאי פעם
הצליח,אני תמיד אוהב אותך .תמיד תישאר הידיד הכי טוב שלי. ואני
רושמת אותך בתור הדברים שאני חייבת לזכור.