הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להמשיך ולהחמיא לעצמי, להמשיך
ולהמטיר על ראשי גשם של שנאה, גשם של מרירות ואכזבה ממה שהיה,
מה שיכול היה להיות, ומה שלא יהיה אף פעם.
באשמתי כמובן.

על מה שהיה - לא מתחרטת. לא מתחרטת אף לא לשניה אחת קטנה.
פצפונת!
וגם לא אתחרט.
על השני, לא אפסיק לחשוב. לא כל עוד פניך מרחפות בזכרוני
במדוייק. לו נחנתי בכשרון ציור הייתי יכולה לצייר לך תמונה.

אך על האחרון, את האחרון אינני יודעת אם אוכל לסבול! האם אוכל

לשכוח, לוותר לעצמי על דבר שאינו תלוי בי כלל וכלל?  שאיני
יכולה לשנות, להחזיר?
עשיתי את מה שצריך היה לעשות. נפרדתי, ניתקתי.
חברה טובה לכל הדעות, קירחת מכאן ומכאן יצאתי. קירחת ובלי שום
ציפור ביד. שתי הציפורים שלי מרחפות להן אי שם, כל אחת במקום
אחר, כך לפחות אני מקווה, אך אחת כה נחשקת, כה אהובה... הציפור
היחידה שהצליחה לקחת אותי על כנפיה ולהטיס אותי למקומות אחרים.
אחרים כל כך. יותר יפים מכל מקום שראיתי בחיי.

האם אוכל להגיע אליהם שוב?

אך ציפור היא,  חסרונה טמון באופיה המכאיב. כאשר סוגרים בפניה
את השער, היא עפה. עפה ללא שוב.  זקוקה נואשות לאוויר, לחופש.
מתזזת ומתרוצצת בחיפוש אחר המקומות החמים.

וכאן?
כאן קר מדיי.