הלילה היה אפל במיוחד. הכוכבים התקבצו יחדיו מאחורי ענן דליל,
מנסים להתחמם באורו הקלוש של הירח. יצאתי אל הלילה, סיגריה
כבויה בזוית פי, מחפשת אש אמיתית.
לפתע היא הופיעה מולי, לבושה לבן, כמו שילגיה בערב חופשי.
הגמדים בטח חוגגים בזולה.
הציתה גפרור, ואני אוהב נשים שמסתובבות עם קופסת גפרורים, נדיר
למצוא כאלה. הלכנו בדממה של עיר אחרי השיא.
הגענו למקום עם ריח של ים ושאון גלים. ייתכן שהיה זה הים.
התיישבנו, הדממה בינינו אינה זרה. אנשי דממה אנחנו.
מתרמיל כתף מרופט הוציאה בקבוק טאקילה זהבהבה וסמיכה. לא מאלה
שמוכרים בפיצוציות, מאלה שמביאים מארצות רחוקות שבהם אנשים
חמים מדברים עם המון ר'. כוסות קטנות גם הביאה, כמו ציידו אותה
הגמדים היטב לפני ששלחו אותה לדרכה.
בכוסית השלישית גל חום שטף אותי. שני כוכבים העיזו להציץ
מאחורי כתף הענן. מבטה היה מנותק ומרוכז, מלא אימה ורוך.
התנשקנו, זה היה מחויב המציאות. ופה אין פואנטה, שילגיה מתנשקת
כמו כל אחת. אולי בגלל המוניטין היא קיבלה פקטור. במחשבה
שלישית, זו היתה הנשיקה של החיים. אז כנראה שיש פואנטה.
טוב, את ההמשך אצנזר, יש גבול למה שאני יכול לעולל לאגדת
ילדים. אבל אוכל לרמוז שלא היו לי קונדומים ועם כל הכבוד
לשילגיה אני לא מזיין בלי. אבל עשינו מה שאפשר. טוב, אמרתי שלא
אספר.
בדרך חזרה כבר הפציעה קרן שמש ראשונה. התבוננתי בה בחשש, היתה
לי ילדות לא משהו ואף פעם לא הבדלתי בין שילגיה, לכלוכית וכל
שאר הבנות המתוסבכות בעולם האגדות. אבל היא לא הפכה למוטציה,
לא הפילה נעל ואפילו כרכרת דלעת לא חיכתה לה בבוגרשוב.
היא רשמה לי את מספר הטלפון שלה על קופסת הגפרורים בעט פיילוט
ירוקה, חייכה חיוך מהאגדות והלכה.
גם אני הלכתי.