אני עומדת על גדת הנחל המזוהם ביותר במזרח התיכון. משהו מושך
אותי פנימה, לקפוץ. הוא שחור לחלוטין בלילה הזה. חסר תנועה
ונראה כמו ריק אינסופי שבתוכו משייטים ירח אכול ושני כוכבים.
בשנייה הנקיה האחרונה אני מרגישה מישהו מושך בשרוולי. אני מגלה
ילדה קטנה שמביטה בי במבט עגול ושואלת: "איך עוד קוראים לירח?"
"מילים נרדפות לירח" אני מעירה פדגוגית, "סהר, לבנה, את ממלאה
תשבץ ב'פילון' או משהו?" היא ממשיכה לפעור את עיניה לעברי
ושואלת "מי רודף אחריהן?"
"אחרי מי?"
"אחרי המילים".
"אה. אנשים משועממים. רודפי שלום. רודפי שלומה של השפה.
שמאלנים במגדל השן".
"איפה נמצא מגדל השן?"
"פה, 20 דקות נסיעה, לא רחוק דווקא".
"ולמה קוראים לו ככה?"
"כי הוא עשוי משיניים, כמובן. הוא עשוי מהרבה שיניים שעברו
טיפול שורש ובסוף נשרו מפיות של אנשים".
"איכסה"
"לא אומרים איכס על בית".
"זה בכל זאת נשמע לי מגעיל". והלכה.
המילים רדפו אחריה בדילוגים. היא אפילו לא שמה לב. יש אנשים
שכבר מילדות כל המילים במילון אוהבות אותם ומסתובבות סביבם.
ממש אפשר לראות הילה של מילים מקיפה אותם ברטט, ובכל פעם שהם
שואפים אוויר לריאות - כמה מילים חומקות פנימה, ויוצאות בנשיפה
החוצה. כשהם קטנים - המילים קטנות, וכשהם גדלים - המילים גדלות
איתם.
בדיוק כמו הזיהום בנחל שלרגליי.
אני רוצה לקפוץ ראש לתוך הריק המזוהם הזה ושהזיהום ייכנס וייצא
עם כל שאיפה ונשיפה. במקום זאת אני מתיישבת על מזח העץ הרעוע.
ביני לביני מהמרת אם הוא יבחר להתמוטט דווקא היום. הרי ברור
שהוא יתמוטט. הכל מתמוטט מעל הנחל המזוהם הזה. השאלה היא באיזה
תיזמון.
אני שומעת צעדים בטוחים מתקרבים לאורך המזח. אני לא צריכה
להפנות מבט בכדי לזהות של מי הצעדים. תיכף תגיע עד אליי
ובתשוקה שתמיד מתחדשת, בלי מילים, תערסל אותי אליך ותחביא
נשיקה בעורפי.
ואני אהיה מאושרת לשעתיים שלמות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.