דמעות שמתחלקות לארבע. על כאב של ארבע בנות.
שכאבו אהבה, שכואבות אהבה. שמתערערות.
מרגע לרגע האמונה שלהן משתנה. הדעה שלהן על החיים.
כל אחת במצב שונה בחיים אבל לכולן יש הרבה כאב בפנים.
כאב שאני בוכה.
ואני כבר לא יכולה לדעת איזו דמעה נפלה על מי. מי בכתה בתוכי
באותו הרגע.
מערבולת שהפכה ממעל סגור של אינפורמציה ורגשות, שעוברות בשקט
וכאב אל אנשים קרובים,
למעגל שגדל לאנשים שלא תמיד קשורים,
עד שהוא נפרץ.
הכל בחוץ.
ואני לא יודעת עד כמה זה מזיז לנו.
כי אנחנו יושבות ביחד. וצוחקות. מי יותר מי פחות...
על שטויות, על דברים שקרו. אבל לא על מה שקורה עכשיו. אז מה זה
משנה אם יש כל כך הרבה דברים מתחת לפני השטח.
קשורות ברמות שונות, בעוצמות שונות ובכל זאת קשורות.
מסתכלת עליהן ועלי ורק רוצה לעזור.
לעשות סדר בדמעות, להחזיר כל דמעה למי שהיא שייכת ולבקש מהן,
שלא ישתמשו בהן יותר
שיתנו לי לעזור... אני צורחת בכל דמעה שנופלת, בכל צביטה בלב.
אני אוהבת אתכן, כל אחת בדרך אחרת. אבל אוהבת. וחושבת. ורוצה
לעזור.
תבינו שהחיים עוד ארוכים והדרך לא קלה, זה ידוע מראש.
אבל המשא של עבר כואב, קשה מנשוא.
תקלו על עצמכן...
תפרקו משא של כאב ופגע, תפרקו משא של דמעות תמידיות.
הזמן לא ישנה דברים. רק ישכיח וידחיק.
הלוואי שיכלתי לעזור,
הלוואי שהאמונה שלי הייתה משנה משהו.
הלוואי שהייתי יכולה לחבק כל אחת ולהעביר לה כמה שאני אוהבת
אותה ורוצה שיהיה לה טוב.
עדיף לי שיהיה לי הכאב שלי מאשר שלכן.
כי אני יכולה לעזור לי, ואתן.. יכולות לעזור לעצמכן.

הדמעה על הלחי שלי, למי היא שייכת?