בבוקר של אמצע מאי, אני מכין שיעורים של הרגע האחרון בחדרי.
לרגע אני מציץ דרך החלון ואני רואה אותה ליד הגינה בביתי,
אוכלת שזיף מהעץ שלנו.
מהגן אני מכיר אותה, היא לומדת בשכבה שלי. מדי פעם אנחנו
נפגשים בבית ספר, אומרים שלום ונפרדים לדרכנו.
אני מסתכל עליה דרך החלון, היא מחייכת אלי וממשיכה לאכול את
השזיף שלה. אני מחייך בחזרה וחוזר אל השיעורים שלי, היא מסיימת
את השזיף והולכת לבית ספר. אני מכניס את הספרים וממהר לבית
הספר, לא לאחר.
באמצע שיעור מתמטיקה היא נכנסת לכיתה ומבקשת מהמורה להוציא
אותי מהשיעור. "זה חשוב מאוד, מקרה חירום משפחתי" היא אומרת.
אני לובש ארשת פנים רצינית ומהנהן בראשי. יוצא אחריה. כשהדלת
נסגרת היא מושכת אותי וצוחקת. "מה קרה?" אני שואל אותה. "בוא
אחרי" היא אומרת ורצה, אני רץ איתה. היא עוצרת מתחת לאקליפטוס
הגדול, שתמיד יש שם צל.
"אני אוהבת אותך" היא אומרת ומדביקה לי נשיקה על השפתיים אני
מנשק אותה בחזרה. אני עוצם את העיניים ופותח אותן, ליתר
ביטחון, כדי לדעת שאני באמת שם איתה. כשאני פותח את העיניים
היא עדיין מולי, מציאותית מתמיד, עיניה צוחקות ועל שפתיה,
השפתיים שנישקו את שפתי רגע לפני כן, פרוש חיוכה התמים,
היפהפה.
"איך זה יכול להיות? איך את כבר אוהבת אותי?" אני שואל אותה.
"ככה. פשוט." היא עונה. צלצול, חצר בית הספר מתמלאה
בתיכוניסטים רועשים כמו בכל יום רגיל.

למחרת היא מתייצבת אצלי בבית עם שזיף בידה, "אני הולכת לים,
רוצה לבוא?" אני מסכים.
אנחנו מגיעים לים והיא רצה ישר למים. "למה אתה מחכה?" היא
מאיצה בי. אני מחייך אליה ורץ אליה, כעונש אני משפריץ עליה,
היא משיבה לי מלחמה ואנחנו צוחקים. שנינו כבר רטובים לגמרי
ואני מחבק אותה, מלטף את שערה השחור החלק, הרטוב. היא מניחה את
ראשה על כתפי. אחר כך היא ממשיכה להשפריץ עלי, מבין המים  אני
שומע "אוהבת אותך," אוהבת אותך".

את הכל הקיץ אנחנו מעבירים ביחד, לרוב בים. לפעמים אנחנו מבלים
אצלה בחדר, לפעמים אצלי מתחת לעץ השזיפים. תמיד כשהיא באה היא
מביאה לי פרח מהגינה שלה. לה יש גינה של פרחים, לי יש גינת
פרי. היא לא עוזבת לפני שהיא לוקחת שזיף, או לפחות כמה ענבים
מהגפן.
יום אחד בסוף הקיץ היא מרגישה לא טוב, היא הולכת לרופא וכל
הזמן אומרת שזה בטח שום דבר, שלא צריך לדאוג. אבל הרופא שולח
אותה לבדיקות.
אחרי שבועיים היא חוזרת מהרופא עם תוצאות הבדיקות, אני מחכה לה
בחדרה, אכול דאגה. כשהיא חוזרת היא נשכבת על המיטה. "אני
חולה." היא אומרת בחיוך אבל העיניים שלה לא צוחקות. אני מוריד
את מבטי. "מה זה?" אני שואל. "סרטן, אבל תפסנו את זה בהתחלה,
הכל יהיה בסדר". אני רוצה לבכות אבל מתאפק בשבילה, "איך זה
יכול להיות שאת חולה? עד אותו יום את הרגשת טוב, איך זה יכול
להיות?" והיא עונה לי תשובה שכבר שמעתי פעם, "פשוט, ככה."

כעבור כמה ימים היא באה אלי הביתה הפעם עם אשכולית ביד, בחורף
כשלא היו שזיפים היא היתה מתנחמת בעץ האשכוליות, גם את עץ
התפוזים היא לא השאירה בודד. גם הפרחים שהיא הביאה לי השתנו
בהתאם לעונה.  "אתה מוכן לנסוע איתי לאילת?" היא שואלת.
"אילת?" אני לא מבין מה פתאום. "כן, אני צריכה חופש, חופש ממש.
אם תסכים ההורים שלי ישכרו לנו שם דירה קטנה". אני חושב לרגע,
"זה בא קצת בהפתעה אבל למה לא. ניסע. יש עוד זמן עד הגיוס."
היא מחבקת אותי וצוחקת. "תודה, תודה, תודה".
עוד באותו שבוע אנחנו נוסעים לאילת, נכנסים לדירה שההורים שלה
כבר סידרו לנו. גם באילת אנחנו רוב הזמן בים, ברך כלל נכנסים
רק עד הברכיים כי המים קרים. אם אנחנו לא בים אנחנו בבית
שומעים מוזיקה או בחוץ נוסעים על אופניים בעיר, בדרך כלל
שוכחים איך לחזור הביתה. באחד הימים שאנחנו בים אני רואה מודעה
שדרוש עובד על יאכטה. כשאנחנו חוזרים הביתה אני מתקשר לבעל
היאכטה. "אני מפליג לשבועיים, " הוא אומר, "ואני צריך עוזר, לא
עבודה מסובכת, אבל אם אתה מבין קצת ביאכטות וים, זה מספיק."
"יש לי קצת ניסיון" אני אומר. כשהייתי ילד הייתי אומר שדוד שלי
גר בכנרת כי הוא גר על יאטה שרוב ימיה לא עזבה את הכינרת. "אני
יוצא עוד שלושה ימים." הוא אומר. אני מברר אם אני יכול להביא
חברה, הוא מסכים. בהתרגשות רבה אני מספר לה על ההפלגה ואנחנו
מתחילים לארוז, ואני רואה אותה כולה קורנת ושמחה.




ביאכטה היו לה תפוזים בארגזים, אשכוליות לא היו.
רוב היום עבדתי ורק בלילה יכולנו לשבת על הסיפון בשקט ולדבר,
לשמוע מוסיקה ולהסתכל על הים. לקראת סוף הנסיעה היא התחילה
להיות עצובה.
"בסוף ההפלגה אני רוצה לחזור הביתה, לא לדירה שלנו". היא אמרה
לי לילה אחד. "אין בעיה, אבל למה?" היא חיכתה כמה רגעים, "אני
לא יודעת אם אני צריכה להגיד לך את זה, אבל אני מרגישה שאני לא
אחיה עוד הרבה זמן. עוד שבועיים, שלושה. לא יותר." דמעות
מתחילות לנזול על לחיי, היא מנגבת אותן אחת אחת. "איך את יכולה
לדעת? הרופא אמר שאת לא בסכנה ושרוב הסיכויים שתירפאי תוך כמה
חודשים." "אני יודעת מה הרופא אמר. אבל אני מרגישה את זה, אני
מרגישה שהחיים שלי נגמרים." "איך את יכולה לדעת?" היא מחכה
לרגע ואז אומרת את התשובה שלה: "פשוט... ככה..."

בסוף ההפלגה חזרנו הביתה, היא חלתה ושכבה כל היום במיטה. כל
בוקר כשהייתי בא לבקר אותה הייתי מביא לה אשכוליות, בכל פעם
כשהיא ראתה אותי עינייה נדלקו וצחקו כמו תמיד.
אחרי שבועיים וחצי, כמו שהיא אמרה, כשישבתי ליד המיטה שלה
ושמענו מוסיקה ביחד, היא עצמה את עינייה. יותר היא לא פקחה
אותן. "איך עשית לי את זה? איך מתת לי ככה?" שאלתי אותה ויכלתי
לשמוע אותה אומרת מתוך ניחוח של אשכוליות ושזיפים, "ככה.
פשוט..."