[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מגדל שיער
/
כמה שיותר

בדיוק התעוררנו. בדיוק רעיון התעורר אצלי. בלי להסס מייד פניתי
אליה, כמו שתמיד אני עושה. "כבר שבועיים שלא כתבתי כלום". שקט.
ידעתי שהיא ערה, אבל היא בכל זאת התעלמה. אמרתי שוב, מנסה
להיאחז בתשובה ממנה שתספק את האי שקט שלי- "דנה, שבועיים. מה
קורה לי? אני מרגיש ריק מבפנים. אין לי כבר על מה לכתוב".
הרגשתי שאני תיכף בוכה.
"אולי זה דבר טוב", ניסתה לנחם. "אולי זה בכלל ההיפך. אולי זה
שאתה לא כותב אומר שהכל בחיים שלך במקום שהוא צריך להיות. יהיה
בסדר, מה אתה דואג". זה היה בולשיט נורא מעודד.



עברו עוד כמה ימים ושכחתי מזה. אני הרי לא נתקע אף פעם על
דברים, אז עזבתי, מה כבר יכול להיות. ידעתי שעד כמה מוזר שזה
נשמע-חיפשתי להרגיש את ההתפרקות שבזה. שבכתיבה, שבנגינה,
שבקריאה, שבשתייה, שבעישון, שבריקוד, שבמוזיקה, שבלבלות,
שבלהרגיש. ולא מצאתי. נשארתי ככה 28 יום בבית. נע בין החדר
שלי, שכבר מזמן הפסיק להיות "החדר שלנו", למטבח, לשירותים
ולעוד חדרים שהיה לי צורך אנושי בהם. לא דיברתי עם אף אחד, לא
צלצלתי לאף אחד. ניתקתי כל אמצעי תקשורת שאנשים יכלו להשיג
אותי בו. בדיעבד זה נורא מצחיק אותי. אנשים חשבו שאני מת. לא
חשבתי אי פעם שמישהו כ"כ יילחץ מחופשה קטנה מהחיים.



תמיד שנאתי כל מני שטויות מיסטיות כאלה. מהסוג שמסופר עליו
בפסקה למעלה. ארבעת השבועות האלה היו סיוט מתמשך. החשש הכי
גדול שלי, להפוך לאחד שעובר מסעות נפשיים בלי לעשות כלום
ולהיות בדיכאון של ממש-התממש. אני לא ממליץ לאף אחד לעבור דבר
כזה. זה ממש בזבוז זמן.
ביום ה-29, יניב, שהוא חבר ממש טוב שלי, בא לבקר אותי. עשיתי
יוצא מן הכלל והפעם פתחתי לו.
"בן אדם, אתה השתגעת סופית, הא?"
"כן..."
"ומה קורה לך בדיוק, אתה יכול לספר לי?"
סיפרתי לו. סיפרתי לו שמה שקורה לי הוא המחלה האנושית המדבקת
הקטלנית ביותר של המאה העשרים ואחת-השעמום, חוסר המעש. אי
ההצלחה במציאת משמעות ומטרה. החוסר בתכלית. ממש כמו לסיפור
הזה, שגם לו, בטח שמתם לב, אין ממש מטרה. זה לא אחד מאלה שבאים
לזעזע אתכם. גם לא אחד מאלה עם שורה של מוסר השכל בסוף. רק
לחזור ולומר, ולהדגיש- שבשביל לא לאבד את השפיות בעולם המגעיל
הזה, בשביל לא להסתובב סביב עצמך במשך ימים שלמים עם רצון
לחתוך ת'וורידים- צריך לעשות כמה שיותר, להיות כמה שיותר,
לאהוב כמה שיותר, לגעת כמה שיותר, ולחזור על השורה המעצבנת
הזאת כמה שיותר, ובעיקר לחפש. לחפש המון. כן, גם תכנים לכתיבה
בלתי רצונית. ממש כמו הסיפור העלוב הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו שומר עלי
שם למעלה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/9/02 17:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מגדל שיער

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה