בגן שלי ,ליד הפחים של רחוב פרופסור שור, יש ילדה עם החיוך הכי
יפה בעולם. כל פעם שהיא מחייכת הגננת מפסיקה לצלצל בפעמון
ומסתכלת עליה עם עיניים גדולות, כמו בסרטים המצוירים.
כל פעם שהיא מחייכת הפרחים הנבולים נעמדים דום למראה היופי.
כל הילדים האחרים בגן כל הזמן היו סביבה, דיברו איתה והזמינו
אותה לשלוק מהברזיה של הגן ורק אני עמדתי תמיד בצד, ילד כזה
ביישן הייתי, לא יודע למה.
יום אחד, הילדה ישבה לבד בצד של הגן ואף אחד לא דיבר איתה.
אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי והנה הרגע שלי לדבר איתה.
ניגשתי אליה בשקט בשקט, מחכה לחיוך המקסים שלה שיסחוף אותו
למקום קסום, אבל הוא לא הגיע, ואני התקדמתי יותר לאט כדי שיהיה
לו זמן לצאת החוצה והוא עדיין לא יצא, אז התיישבתי לידה ממש
ממש ממש לאט וחיכיתי שהיא תגיד משהו כי תמיד היה לה מה להגיד,
אבל היא לא אמרה כלום. אז חשבתי לעצמי שהנה הרגע ואני צריך
לקחת יוזמה ולהגיד את המילה הראשונה והנה זה בא.....
"לאן החיוך שלך נעלם?"
שאלתי כמו ילד מפגר שאף פעם לא ראה בן-אדם בלי חיוך.
"כנראה שלא ממש בא לו לצאת"
היא השיבה לי בצורה מרוחקת ושונה.
"את בטוחה שאת בסדר, כי אף פעם לא ראיתי אותך בלי חיוך על
הפנים. זה קצת מוזר לי"
"אף פעם לא ראיתה בן-אדם עצוב?"
היא שאלה במהירות, כאילו היא מנסה להיפתר ממני.
"ראיתי, אבל לא אותך. את בטוחה שאני לא יכול לעשות כלום
בשבילך?"
"יש משהו שאתה יכול לעשות"
היא אמרה לי וקצה חיוך עלה על פניה.
"נו מה, רק תגידי לי!"
"קח אותי למקום רחוק מכאן, לאן שאתה רוצה. אבל הכי רחוק שאתה
יכול".
נעמדתי לאט לאט אבל עם ביטחון מלא והושטתי לה את היד, היא
החזיקה בידי כל-כך חזק שנעלם לי כל הדם באזור. אבל תחושת
האחריות הזאת עשתה לי טוב והדרך שהיא החזיקה לי את היד גרמה לי
להרגיש כאילו אני זה שהולך להציל אותה, זה שהולך להחזיר לה את
החיוך.
יצאנו בשקט בשקט מהשער של הגן בלי שאף אחד שם לב ונעמדנו בחוץ.
העולם נראה כל-כך גדול פתאום, גדול ומאיים. אבל תחושת הביטחון
לא נעלמה לי מהיד והיא התחילה להתקדם לי אל הלב, ישר פנימה.
הכי עמוק שהיא יכלה להגיע ונעצרה שם. נחה.
משכתי בידה בכוח/עדינות והובלתי אותה למקום הי רחוק מהגן, הכי
רחוק שאפשר.
התקדמנו לאט, מרצפת מרצפת, לא יותר מדי מהר. כמו שאמא שלי
אומרת 'פרה פרה'.
עברנו 10 מטר והיא התחילה לפחד. עצמה את העיניים הקטנות שלה
והתחילה לרעוד.
"אל תדאגי, אני אקח אותך הכי רחוק שאפשר, למקום הכי יפה שיכול
להיות"
היא פקחה את עינייה אחת אחרי השניה והסתכלה לי בעיניים. העלתה
חצי חיוך והמשיכה ללכת איתי.
הגענו רחוק, עברנו כבר 80 מטר והמסע כמעט והוכתר בהצלחה. אבל
לא הגענו לאן שאני התכוונתי, הייה עוד ללכת, עוד קצת למקום
שיעלה חיוך על הפנים שלה.
המשכנו ללכת איזה חצי דקה ונעצרנו. כביש. אויבו של כל ילד קטן
בלי אמא.
"את מוכנה לזה?, זה לא הולך להיות קל!"
"אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה. לפי דעתי זה מספיק
רחוק".
משכתי את ידה בכוח הפעם והתקדמנו לקו המכוניות, הסתכלתי ימינה,
שמאלה, ימינה ושמאלה והתחלתי לחצות כשהיא מאחורי עם עיניים
עצומות, סומכת עלי לגמרי.
הגענו לצד השני כל-כך מהר שלא הספקתי להגיד 'חיוך'.
המשכנו ללכת כבר הרבה יותר מהר ועם הרבה ביטחון והגענו!
ביקשתי מהמוכר שני שוקו בשקית ויצאתי מהמכולות שהייתה בצד השני
של הרחוב.
"זה לא הייה כל-כך קשה נכון?"
שאלתי אותה עם חיוך ענקי על הפנים.
"לא בכלל לא!!!"
הפנים שלה התחילו לאט לאט להתעגל לצורת חיוך, ולא סתם חיוך,
אלא חיוך אפרת.
חיוך ענק, על כל הפנים שיכול להשתיק את הפעמון של הגננת ולהפוך
אותה לדמות מצוירת.
חיוך שיכול לעמיד דום את כל הפרחים הנבולים.



                                          מוקדש לאפרת,
                                              מקווה שהסיפור
ינעים את הגיוס!