"עט סגול?" שאל עורך העיתון השמנמן כשקרא את מבחר כתביי. "כן"
עניתי לו מבויש וביקשתי את הדפים הצרורים. "רגע... לאן אתה
הולך?" קיפץ השמנמן והשיג אותי בצעדים גדולים כשפסעתי לעבר
הדלת. "ערמת דפים הייתה מונחת לפניך ואילו אתה דווקא בחרת
להתייחס לאותו צבע סגול שעיטר את הדפים הלבנים?" כך אמרתי
וביקשתי לצאת מהחדר. "שב!" פקד עליי כשחיוך רחב מרוח על פניו
התפוחות ומיהר לשבת בכיסאו המהודר. "יש לי הצעה מפתה בשבילך
שלא תוכל לסרב לה. מדובר ברעיון שקם זה מכבר אולם עד עתה לא
מצאתי את האיש הנכון לתפקיד. אני רוצה שתכתוב טור בעיתון שלנו.
אני רוצה שתצא לעולם להריח ריחות, לטעום טעמים, לראות מקומות,
להקשיב לקולות ולחוש חוויות. אני רוצה שבכל רשימה שלך יוכלו
הקוראים להרגיש כאילו והם נמצאים שם, במקומות שהיית. מה
דעתך?"

הכנתי רשימה קצרה של דברים לקראת הנסיעה אולם את רובם שכחתי
בבית. אני פשוט לא מאמין ששכחתי את המצלמה החדשה שקנו לי.
הטיסה הייתה מתישה למדיי, בייחוד ההמתנה הארוכה בתחנת הביניים.
בשדה התעופה קידם פניי צעיר מקומי שבידו החזיק שלט עם שמי.
"אדוני רוצה שאקח את המזוודה שלו?" שאל הצעיר, ועוד לפני
שהספקתי לענות כבר הייתה מונחת המזוודה על ראשו ותיק הצד שלי
בידו, וכך היטלטלנו עד למגרש החנייה. השמש קפחה על ראשי, ואגלי
זיעה בצבצו על מצחי. "חם מאוד נכון? התיירים שבאים לא אוהבים
את החום. כל היום הם מתלוננים על החום המהביל. ומה אנחנו
יכולים לעשות? לקרר את גופם בעלים ובמים? בכלל אני חושב שאתם
צריכים ללמוד להיות קצת פחות קוטרים. אתם צריכים להבין שזה לא
ממש בשליטתנו. בשבוע שעבר לוויתי תייר שאחרי שלושה ימים החליט
שהוא עוזב. שילך, לי לא איכפת למרות שהבוס שלי כעס מאוד והיה
משוכנע שזה בגלל שהצקתי לו. אני הצקתי?! חה! היה זה הוא שהפריע
לי לעשות את מלאכתי והרבה להתלונן." דיבורו הקולח של הצעיר
המקומי הפתיע אותי בהתחלה אולם מהר מאוד הבנתי שכמעט כל
המקומיים אוהבים לקשקש. תן להם אוזן והם כבר ידעו מה לעשות
איתה. ביומני רשמתי "חם, זיעה, מקשקש."

"דמיינו שדה רחב ושיבולים זהבהבות נעות לקולה של הרוח. דמו
בעיניכם ילד קטן מתרוצץ בחצר חומה בין אווזים, תרנגולות
וכבשים. נערה לובשת שמלה לבנה פוסעת ברגליים חשופות על השביל
הלבן. עיניה נעצרות באותו הזאטוט כשמביט בה בעיניים עגולות
וגדולות. היא קרבה אליו..." קרעתי את הדף מהיומן וגלגלתיו
לכדור. רוח קרירה בידרה את שערי בשעה שניסיתי לכתוב מספר
מילים. שיערתי שהנסיעה הארוכה והחום העז התישוני ולכן אינני
מצליח להוציא רשימה מכובדה. הצעיר המקומי כבר ישן שינה עריבה
במכוניתו. אדם הישן במקום עבודתו מקובל מאוד במקום הזה. בהתחלה
זה קצת מוזר לראות חייט הישן מחוץ למתפרה, או נהג מנמנם על גג
משאיתו, או אפילו טבח המציע מיטתו בעזיבת אחרון הסועדים. הצעיר
המקומי הסביר לי שזה כאן הנוהג כשראה את עיניי נפערות לאותו
המראה. ביומני רשמתי "רוח, ישן במכונית, שדה."

"אתה לא מדבר כמעט" שח הצעיר המקומי כשסעדנו את בטננו במין
ארוחת בוקר מוזרה. "אני מעדיף לראות את התמונות ולהקשיב
לצלילים" אמרתי לו וצללתי לתוך דף לבן ותמים. "היום נלך דרך
כפר שאני מכיר. אני מקווה שאתה לא חושש להסתובב במקומות הומי
אדם. קצת קשה לראות מראות מסוג שכזה אבל רק שתדע שמתרגלים
בסופו של דבר רק צריך קצת סבלנות." צפצוף צורמני של משאית
הפסיק את שטף דיבורו של הצעיר המקומי והוא אסף את דבריו ופסע
לעבר המכונית. חתמתי בתחתית העמוד.

"היום היה בהיר. ענני נוצה ממעל קישטו את השמיים הכחולים.
רגליים יחפות פסעו במשעול החם, צעד קטן אחר צעד קטן. קרבה נערה
לאגם רחב בו משייטים בהנאה ברווזים וברבורים. רכנה הנערה לשפת
האגם, עיניה הביטו בעצמה מבעד למים הרגועים. היה בה משהו
מקסים, מהפנט בנערה הזאת. היא לא דיברה, לא הבחינה שאני מביט
בה, רק חיוך היה מרוח על שפתיה ועיניה הגדולות השרו אווירה
נינוחה משהו. משק כנפי האווזים שנחתו הפרו את השלווה. היא נגעה
קלות במים הקרירים אחר ליטפה פניה והמשיכה בדרכה..." הבטתי בדף
דקות ארוכות "הן משהו חסר כאן" אמרתי מלמלתי וטחבתי את אותו
הדף בין דפי היומן.

הנסיעות הארוכות ממקום למקום מתישות למדי בייחוד כשאינך יודע
לאן מועדות פניך. הצעיר המקומי הכניס קלטת בצבעים מקומיים
וזימר להנאתו בדרך. באחת העצירות לשתיית תה מסורתי פגשתי בחור
מוזר שהתיישב בשולחני. בהתחלה קצת התעלמתי ממנו שכן גם זה משהו
שמאוד מקובל במקום, לשבת בכסא הפנוי הראשון שפוגשים. הוא לא
דיבר, וכשקמתי ממקום מושבי הביט ואמר: "אתה לא חושב שזה קצת
מוזר שנפגשנו?" השרתי מבטי אל אותו בחור. הוא היה צנום, גוון
עורו היה כהה ועל ראשו חבש מין כיפה שעטפה את כל ראשו. הצעיר
המקומי כבר ישב במכונית דרוך לקראת הנסיעה. הבטתי שוב באותו
בחור צנום "אתה בא?" שאלתי והוא חייך חיוך דל ואסף את חפציו.
הצעיר המקומי לא אמר מילה רק זירז אותנו בהצביעו על השעון.
"כבר מצאת את התשובה לשאלותיך?" שאל במפתיע אותו בחור צנום אחר
המשיך: "ראה את השמים הכחולים, ראה את האדמה האדומה, ראה את
השמש הזורחת. עצור!" פקד על הצעיר המקומי וזה עשה מיד כמצוותו.
הוא יצא לדקות ספורות וחזר עם ערמת עפר בידו מולל קצת אדמה בין
אצבעותיו וקירבה לאפי "תריח!" לקחתי שאיפה לאפי ומיד ריח של
געגועים עלה בי. לא דיברנו בהמשך הנסיעה.

"צפריר נשב על פניה של לוליק, הנערה בלבן, ובידר את שיערה
השחור הארוך. ראיתי אותה פוסעת בין ערוגות הירקות קוטפת
עגבניה, מלפפון ופלפל. גבר ניגש אליה ונשק על שפתיה. המחזה היה
קצת משונה לעין, הוא היה מבוגר ממנה בעשרות השנים. שיערו נוטה
להאפיר, זקן עטה את פניו המסוקסות, הוא היה גבוה וחסון. הגבר
עזב את המקום אוחז בידו תיק גדול ושחור. לוליק הביטה בדמותו
המתרחקת מספר שניות אחר השפילה מבטה..." גשם כבד רקע על חלונות
החדר. הבחור הצנום ישב למול החלון ונגע בזכוכית. "מתי תלך
אליה?" זרק לחלל האוויר והמשיך לבהות בטיפות הזולגות. הנהג
נכנס לחדר כולו רטוב עד לש"ד עצמותיו "הווו... כמה קר לי. רק
צעדתי מספר צעדים, רציתי לקנות משהו לאכול. פתאום נפתחו שערי
שמיים ואני ללא מטריה אפילו. אני אוהב גשם אבל לא אוהב שזה
יורד עליי. החדר שלכם דווקא חמים. הו... אני רואה שהדלקתם
תנור. אני צריך מגבת, אם אפשר, אני רוצה להתייבש." הבחור הצנום
הגיש לו מגבת וכאן הבחנתי בידידות שנוצרה ביניהם ממש מתחת
לאפי. מאז נהגו לשבת ולשוחח ארוכות עד לשעות הקטנות של הלילה.
הם ישבו ביחד במושב הקדמי של הרכב והחליפו הגיגים ומימרות. אני
מצדי הבטתי בנוף המשתנה ממקום למקום. ביומני רשמתי: "הרים
גבוהים, גשמים עזים, ידידים."

"השמש יקדה בעוז על האדמה, רוח נענעה את השיבולים היבשות
באיושה חרישית. לוליק פסעה בשדה הפתוח. ידעתי בדיוק את השעה.
החלטתי שאני ניגש אליה ואומר לה את אשר בתוכי אך רגליי קפואות
היו. לפתע היא הבחינה בי חייכה אליי את חיוכה המוכר וקרבה
לעברי. זרזיפי זיעה בצבצו על מצחי ולבי הלם בחזקה. צעד אחר צעד
פסעה ברגליים חשופות. כה ענוגה הייתה הליכתה, אצילית, ביישנית.
צעד נוסף. ראיתי את עיניה. צעד נוסף. את סומק לחייה. צעד נוסף.
הנה היא קרבה ועוד מעט היא תיגע בי. צעד נוסף. הביטה בעיניי
ואני בעיניה..." דמעה נטפה על הדף הלבן והתמים סגרתי את היומן
וארזתי אותו בעטיפה המהודרת שקניתי.

"מי זה?" שאלתי את הנהג כשלידי התיישב מישהו חייכן משהו. "זה
חבר שלי." השיב לי. "איפה מצאת אותו?"  החייכן זרק מספר משפטים
בלתי ברורים לחלל האוויר ומיד פרץ בצחוק אדיר. בהתחלה חשבתי
שאולי זה אני שאינני מבין את שפתו אולם מהר מאוד נוכחתי לדעת
שזוהי דרכו, והוא צוחק לעיתים קרובות. לפתע פצח בשירה אדירה
ואחריו צעיר מקומי. את הדרך עברנו בשירה קולחת ומחיאת כפיים,
התחלתי ללמוד את השירים ואת המנגינות. ביומני רשמתי: "שירים,
שמחה."

הימים חלפו ביעף ואיתם השבועות והחודשים. למדתי להכיר את חבריי
בצורה הטובה ביותר. למדתי לפרוט על הנימים הדקים שלהם, לדעת את
ליבם. הם היו לצדי ואני לצדם. לעיתים נשאתי אותם על גבי והם
נשאוני על גבם. הם שמרו עליי כששמרתי עליהם. פסעו עמי את
צעדיי. ביום אחד גיליתי שאנחנו רק שלושה הממשיכים במסע למקום
לא נודע. לא דיברנו כמעט. בוקר אחד פנה אליי במילים הבחור עם
הכיפה לראשו: "צא אחי לדרך! עזוב אותנו שניים." -"קודם עליי
לסיים את מלאכת הכתיבה" עניתי לו והוצאתי את היומן. "הן ריק
הוא יומנך." שח הבחור. פתחתי את היומן ועיניי נמלאו דמעות. הוא
צדק בהחלט. נבוב היה יומני. ללא דיו סגול על הדפים הלבנים
והתמימים.

"אינני מסוגל לעשות את זה." אמרתי לעורך העיתון. "אתה רוצה
לומר לי שאתה מסרב להצעתי?" קמתי ממקום מושבי. "קודם אני חייב
לחפש את חבריי." השבתי לו. "ומה עם לוליק?" שאל. "לוליק כנראה
מעולם לא הייתה קיימת בעולמי." "צא וחפש אותה! ואתה אף יודע
היכן היא נמצאת." חייך העורך ולחייו הוורודות הבריקו.

חשבתי לתומי שמילים הן רק מילים ואמונותיי הן שלי בלבד. חשבתי
שאני חי לבדי בעולם הזה, עולם משלי, ללא יכולת חיבור לאף לא
אחד.  חזרתי לביתי רצוץ ועייף הבטתי שוב ושוב באותם דפים.
ובתחתיתו של אחד מהם מצאתי את שמה חתום באותה דיו סגולה.

ואולי בכלל צריך לכתוב את הסיפור מהסוף להתחלה?