השבוע חלף במהרה, והחום התחלף בשרב מטורף. קבעתי עם מאי ואיתן
ללכת לערב במה, וכשנפגשנו שם, שוב עלתה בי אותה תחושה מוזרה
מהולה בהורמונים חייתים בלתי נשלטים.
חיבקתי אותו חיבוק ארוך, שמחה על כל שניה, ונכנסנו פנימה
להתיישב, ואני קיוויתי שהוא ייקח אותי לשירותים ויעשה בי דברים
אסורים.
הוא היה עייף, לא ישן יומיים, ומאי סתם התרגזה כי לא התייחסתי
אליה בגללו. הוא נשען עלי וכמעט נרדם, יותר מפעם אחת. זה לא
שהיה משעמם, היה אפילו די משעשע, הוא לא יכל להחזיק את העיניים
פתוחות, אפילו אחרי ברד הקפה הענקי שלו. נגעתי בו, וחיפשתי
סימן לכך שהוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. ליטפתי אותו
ברגעים שנפל, קצת בפנים, קצת בידיים, טיפה על הרגל, סימן
לחרמנות בלתי נשלטת. איתן, איתן. כמה אכלתי עליו סרטים אחרי
הרוקי ההוא, יומיים חשבתי עליו בלי הפסקה, ואז אחרי שכולם צעקו
עלי ואמרו שאני גם ככה תמיד תקועה על אנשים, אובססיבית ולא
מסוגלת לקיים קשר, זה עבר לי. הכינרת לא הרגיעה אותי, וגם
החודש שלא ראיתי אותו לא השקיט את איבריי האינטימיים הדואבים.
בין איתן לבין החיים שלי פגשתי אדם מיוחד. קראו לו קובי,
ומהרגע הראשון שהוא נגע בי ידעתי שאני אוהבת אותו. לא סתם רוצה
אותו, אוהבת אותו. הוא התחיל איתי כמו שוביניסט מסומם, ועשה לי
מצחיק כשהיה לי עצוב. הוא שנא את כל הבולשיט של גיל ההתבגרות
שלי ורצה שאני אוריד את הנזם. בשלב מסוים הוא ואמא שלי אפילו
רדפו אחריי עם מסיר איפור. המשפחה שלי מתה עליו, וידעתי שאין
דרך חזרה.
כל פעם שהוא נגע בי עברה בי צמרמורת, כל פעם שהוא דיבר לא
יכולתי שלא להקשיב. ידעתי שאני תמיד נתפסת על אלו שאין לי
סיכוי איתם, ודווקא בו היה משהו שונה. הוא פחד, והיה גם קצת
פגיע. הוא לא רצה להיכנס לקשר במהרה, אבל אחרי חודש התוודה,
שהוא הולך ומתאהב בי גם. לא היה מאושר ממני על כדור הארץ,
במאדים ובמרקורי.
לילה אחד אני ומאי היינו במייקס פלייס, וקובי וחבר שלו, קובי2,
הצטרפו אלינו בשמחה. התנאי היה שנישאר עד הבוקר.
אחרי שעתיים במייקס פלייס וכמה ליטרים לא מבוטלים של אלכוהול
החלטנו לרדת לים. "אז הולכים לשחות?" שאלתי את מאי. היא חייכה.
קובי וקובי2 לא כל כך הבינו. חייכתי אל מאי בחזרה והתחלנו
להתפשט. הם עשו כמונו. נכנסנו למים עירומים כמעט כמו ביום
היוולדנו,  והוא חיבק אותי ונגע בי והרגשתי את כל מה שהוא
הרגיש. הוא חיבק אותי חזק, הקשבתי ללב שלו, והייתי שמחה. דבר
לא יכל לפגוע בשמחה הזאת. טוב, כמעט.
בערב במה כשראיתי את איתן, שוב הרגשתי דחף חזק. דחף להחזיק
אותו לצדי, בתוכי. אז נגעתי בו שוב, והוא נגע בי, חיככנו
רגליים ודגדגנו בעדינות אחד את השני. הוא היה עייף, והחברים
שלו כבר רצו ללכת, אז אמרנו שלום והוא נתן לי נשיקה יבשה על
הפה. החנקתי אכזבה, לקחתי שכטה, חיכיתי שנייה ורצתי החוצה.
תפסתי אותו ביד, סובבתי אלי, עדיין לא היה לי האומץ. לקחתי
אותו לפינה, הושבתי אותו לרגע, הוא חייך והרכין מבטו, ואז
כשהרים אותו שוב נישקתי אותו. "זה הורמונים, הורמונים
מזוינים." מלמלתי לעצמי וגם לו.
קובי, חשב שמערכת יחסים שמושתתת על אהבה צריכה להיות כזו, שאף
אחד מבני הזוג לא חולם אפילו על אחרים. הלוואי ויכולתי לתת לו
אהבה שכזו.
התגעגעתי כל כך לימים בהם הייתי אדישה וחסרת חברים, שהייתי
מחוברת למחשב שלי באינפוזיה ולא יצאתי לשום מקום, אהבתי להיות
לבד והיה לי כל כך טוב. ועכשיו כל הרגשות האלה, הרגשות
המעורבים, עד כדי כך שאני לא עומדת בזה יותר.
מצד אחד, גבר חכם, חמוד, מתוק, יפהפה, שאוהב אותי! מצד שני,
אחד הגברים הכי סקסיים עלי אדמות, שככל הנראה רוצה ממני רק
סקס, וגם זה לא בטוח.
אז, אחרי שהתנשקנו במגרש החנייה, וחייכנו את כל החיוכים
הנבוכים האלה שאני כל כך שונאת. אז, כשיצאנו מערב במה, הוא
הלך, בטח לא חושב עלי אפילו לשניה. ואני תוהה, וחושבת
ומתייעצת, ופשוט לא יודעת מה לעשות.
הוצאתי את הפילטר מהנובלס והדלקתי אותה, רוצה להישרף בגרון,
רוצה למות מסרטן, רוצה לחזור למצב הצמח בו הייתי לפני שהכרתי
את כל העולם.
הגעתי הביתה עם כאב ראש, הורדתי חצאית, גרביונים ואיפור,
וחשבתי על קובי. מעניין מה הוא עושה עכשיו, האם הוא חושב עליי?
ומאיפה אני בכלל אמורה להבין אנשים, אם אני לא מצליחה להבין את
עצמי? ואיך זה שהבעיות שלי תמיד ממוקדות בגברים? ואיך זה שהם
תמיד ביישנים ורגישים ופגיעים?
אני רוצה לנפץ, להרוס ולשבור, אני רוצה לחסל, להרוג. לא לבחור.
אני לא מבינה כל כך מה הולך שם, אני רוצה פסיכולוג, כדורים,
אלכוהול. אני רוצה לישון, ובעיקר לשכוח. אני רוצה שקובי ואיתן
יהפכו לזוג ויפתרו לי את כל הבעיות. אני רוצה שמאי תתחיל לתת
לי עצות טובות או לפחות תפסיק לשאול אותי איך היא נראית, אני
רוצה שדור יפסיק להיות מאושר, אני רוצה שרונה תעזוב את אביב.
אני רוצה ששחר תמצא כבר זיון, אני רוצה ללכת לים, אני רוצה
להפוך ימים וחולות ולשבש את מסלולה של השמש. אני רוצה לקחת
אוויר ולהרגיש את ההרגשה החנוקה בגרון, אז להוציא את העשן,
להישען אחורה ולהירגע מהחיים שלי. זה לא היום שלי, לא השנה
שלי, לא העשור וסביר להניח שגם לא הדור שלי. ופעם הייתי כזו
בחורה נחמדה.